אי אפשר להמשיך הלאה אחרי שרואים את התמונות האלה, של ילדי החמד שנרצחו אתמול, אשר ויעקב פלאי.
קשה להסביר לאנשים מבחוץ מה זה להיות ילד חרדי. שילוב בין תמימות בלתי נתפסת לחמידות ילדית שטרם קולקלה על ידי העולם הגדול. ואלו שתי תמונות מושלמות, שלוכדות את זה.
יש פה את כל הניואנסים החרדים. החיוך המבויש, כי מעשה ההצטלמות הוא לא יום ביומו, אז שמצלמים מנסים לחייך. אבל לא מחייכים מדי, כי לחייך מדי זה לא יפה.
הילד עם "החולצה של יום חול" המכופתרת, שלובשים אותה גם בים, בחופש. חולצה דהויה, אוברסייזד, שכבר עברה מילד לילד לילד ותמשיך הלאה.
והילד השני, בתמונה שנראית לקוחה מאירוע. סוודר על חולצה לבנה. עוד בגיל שמותר סוודר עם ציורים, ולא סוודר חלק וזהו. שהצווארון מסודר ברישול. חגיגיות שבאה להזכיר שבסוף זה לא על הבגדים, אלא על האירוע.
ילדים שהאור והטוב שבהם פורץ את המסך.
גדלתי בשכונת רמות. למעשה בצומת הפיגוע, היה התלמוד תורה שלמדתי בו, עד כיתה ה'. שום דבר לא השתנה שם ב-30 שנה האחרונות. מגרש חצץ עם תחנת אוטובוס שמשרת את היוצאים מירושלים דרך 443. למרות שרמות היא בירושלים, פיגועי שנות ה90 דילגו אלינו. התחושה בשכונה הייתה בטוחה.
בשנת 1990 היה את החטיפה והרצח של רונן קרמני וליאור טובול, שנחטפו בצומת רמות וגופתם נמצאה ביער, בין רמות לבית חנינא. אבל בתוך השכונה, לא התפוצץ אוטובוס ולא היה פיגוע דקירה ולא היה מסע ירי. הכל היה קרוב מאוד, אבל גם רחוק מאוד.
הזו הייתה ילדות תמימה, כמו של הפאלים. ביום יום הולכים לתלמוד תורה, הביתה. תלמוד תורה, הביתה. מדי פעם חתונות, בר מצוות, שבתות, אירועים מיוחדים.
מהאתרים אני למד שמשפחת פאלי הייתה בדרך לבני ברק לשבת חתן בבני ברק. הם בטח התרגשו כבר מהבוקר. מיהרו מהחיידר בחזרה הביתה בשבת הקצרה להתקלח, ללבוש חולצה לבנה עם סוודר מעל, לצחצח נעליים, להספיק להגיע לפני שבת לבני ברק. עמדו שם בתחנה, גלגלו בנעליים את החצץ. נהנים מהמשחק ונזהרים לא ללכלכך את בגדי השבת. התכלו בעיניים הסקרניות והתמימות שלהם על הכביש לראות מתי כבר האוטובוס מגיע, עד שהגיעה מכונית המוות. וזהו. להר המנוחות.
היו הרבה זוועות בשנים האחרונות. קשה כבר להכיל. התרגלתי כמה הכל מייאש וחסר תקווה. אבל לדבר הזה, אי אפשר להתרגל. לשני ילדים, בן 6 ו-8, שעומדים בתחנת אוטובוס, ואדם אחר שטוף שנאה מסתכל עליהם ואומר הילדים האלה, בבגדי השבת - אלה הקורבנות שלי, אלה הנקמה שלי בעם היהודי, אי אפשר להבין.
הזוועה הזו לא רחוקה. היא כאן, ליד הבית. בירושלים. לפעמים זה לא נתפס שגם מחר תזרח השמש. וגם מחר חבריהם לתלמוד תורה יקומו בבוקר, יקחו את הילקוט, יסדרו את החולצה והציצית ויצעדו לבניינים ברחוב מינץ. גם מחר יעצרו אוטובוסים בתחנה הזו, ועוד חודש כבר נשכח.
לשכוח זה דבר טבעי, אבל לפעמים הוא גם כל כך מופרך. איך אפשר לשכוח שני ילדים קטנים כאלה, את התמונות האלה עם החיוכים האלה.
