פרוטקשן: למי יש אינטרס לאיים במלחמת אחים ואז לקרוא לפיוס?

מצטער, אני לא חותם על קריאה לסולחה כזאת. היא מזכירה לי סולחה עם עברייני פרוטקשן שבאים אליך עם אקדח ביד. רוצה שנניח לך? בוא נדבר ונראה איך אפשר להסתדר. תן לנו לנהל את העסק שלך. זה ישתלם לך
ידידיה מאיר
י"ח שבט התשפ"ג / 09.02.2023 18:54

1.

ביום שני קיבלתי הודעה בסלולרי: “אהלן מאיר, מה שלומך? אודה לאישורך בווטסאפ חוזר השתתפותך בעצומה הזאת. יתפרסם בעיתונות כחלק מקמפיין גדול לקדם את ההידברות רגע לפני שנגיע למלחמת אחים”.

קודם כול הוחמאתי מאוד מזה שמישהו, לא משנה מי, רוצה לצרף את שמי לעצומה, לא משנה איזו. נכון, ניכר מנוסח המסרון שהמישהו הזה לא בדיוק מכיר את שמי, אבל בסדר, לא נתתי לזה להרוס את לעצמי את תחושת החשיבות. מי אמר שכשפנו לעמוס עוז לחתום על עצומות לא כתבו לו “אהלן עוז”?

להודעה צורף נוסח העצומה: “אנו, הרוב הדומם, אנשים ונשים מכל קצות הקשת החברתית, קוראים למערכת הפוליטית, קואליציה ואופוזיציה – ולציבור תומכי הרפורמה ומתנגדיה – לעצור את ההידרדרות ההולכת וגוברת. ידענו מחלוקות רבות ב־75 שנות קיומנו, ידענו גם לפתור אותן. מצד שני, ראינו לאן מביאות אותנו כפייה ואלימות, ראינו לאן מביא אותנו נתק בין חלקי העם. הדיון סביב הרפורמה המשפטית עלול לצאת מגבולות השיח הלגיטימי, ואנו חוששים שהוא ידרדר את מדינת ישראל למלחמת אחים, חס וחלילה. זמן להידברות עכשיו”. סוף ציטוט.

מקסים, לא? “רוב דומם מכל קצות הקשת החברתית”, “לעצור את ההידרדרות ההולכת וגוברת”, “ראינו לאן מביא אותנו נתק בין חלקי העם”, “מלחמת אחים, חס וחלילה”, “זמן להידברות”. איך אפשר לא להזדהות עם הכאב והדאגה האמיתיים העולים מכל שורה בעצומה.

מי רואה אותם חותמים ואינו חותם בווטסאפ חוזר?

2.

ובכן, אני. קראתי שוב את נוסח העצומה והבנתי שקריאות מרגשות כאלה להידברות הן בעצם עוד זרוע במאבק של השמאל בדמוקרטיה (וזה עוד אפילו לפני שהבנתי איזה מכון יזם את העצומה, מי העומדים בראשו ומה האג’נדה שלהם). כמובן שהעצומה הזאת לא חמורה כמו ההתבטאויות המזעזעות ששמענו כאן השבוע על ראש ממשלה “בן מוות” או “דין רודף” או “אילחם בנשק”, אבל יכול להיות שהיא יותר מסוכנת מהן לדמוקרטיה. וכשאני אומר “דמוקרטיה” אני מתכוון במובנה המקורי של המילה: שלטון הרוב.

זוכרים שעד לא מזמן זאת הייתה המשמעות של המילה הזאת? אני ממש זוכר את התאריך המדויק שבו זה השתנה. ז’ במרחשוון, 1 בנובמבר, יום הבחירות. למעשה, למחרת הבחירות. עם היוודע התוצאות ולמי הצביע הרוב הזה.

אז מה הבעיה בקריאות השונות לעצירת הרפורמה לטובת הידברות ופיוס? הבעיה היא שהעצומה המקסימה הזאת, וגם יוזמות פשרה ופיוס אחרות, בעצם ניזונות מהאיומים באלימות. נבנות מהם. האלימות והפיוס ממש ירדו כרוכים זה בזה לעולם.

ואני אסביר: החל מהמוצ”ש הראשון של מחאת השמאל, כל מי שהתבונן בהמון שיצא לרחובות תהה: לאן הם חותרים? מה מטרת ההפגנות? הרי לפי כל היגיון הממשלה הזאת יציבה מאוד. יש כאן קואליציה חזקה ומגובשת. העם אמר את דברו. אין מה לעשות עד הבחירות הבאות. והן יהיו בעוד המון זמן. אז למה אתם יוצאים בגשם לרחובות? מה יצא לכם מזה? מה תכנית הפעולה? מה החזון?

התשובה הפשוטה היא שמתברר שלא חייבים חזון. אם יודעים לתדלק מחאה בשנאה, תיעוב ופחד זה מספיק. המון העם יצא ויוצא לרחובות מפני שהוא צורך את ערוצי התעמולה, ושם משדרים לו לסלון מדי ערב שמדינת ישראל עומדת להתפרק ושכל חייו עומדים להשתנות כי השלטון החדש הולך לרסק את הדמוקרטיה ואת הכלכלה אז חייבים לצאת לרחובות כי כולם יוצאים לרחובות. זהו. זה מספיק. יותר שנאה משכל.

בואו לא נשכח שמדובר באותו המון מוסת שלפני שנתיים וחצי עלה באלפיו מכל קצות הארץ לירושלים בכל מוצאי שבת, בשיא תחלואת הקורונה, כדי להצטופף מול בית ראש הממשלה ולצעוק ביחד בקצב: “הון! שלטון! עולם תחתון!”. אז הנה עכשיו שוב גרמו לו לצאת בהמוניו. לך קראנו בלילות ועוד נצעק ברחובות.

3.

אבל לעומת ההמון המוסת, אצל מי שמסית אותו, אצל מהנדסי המחאה ומחולליה, יש המון היגיון ואסטרטגיה. נשפך שם יותר מדי כסף מקרנות זרות מכדי שהדברים יתנהלו באופן לא מקצועי ומדויק. וההיגיון שעומד עכשיו מאחורי מחאת קפלן הוא בדיוק אותו היגיון שעמד מאחורי מחאת בלפור. אי אפשר לנצח את הרוב, יודעים המסיתים. אבל אפשר גם אפשר, ודי בקלות (בעזרת המון כסף ומאמץ, ובעיקר בעזרת כל התקשורת שעובדת אצלם בחינם), ליצור פה כזה כאוס שהרוב יגיד לעצמו טוב, אין ברירה, ככה אי אפשר להמשיך. ההמונים צועקים ברחובות. עוד רגע תהיה כאן מלחמת אחים. העם קרוע. חייבים להנמיך את הלהבות. חייבים להתפשר ולוותר על האג’נדה שלנו כדי שהרוחות יירגעו. אין לנו ארץ אחרת.

בימי בלפור זה הצליח מעל למשוער. הרי אפילו בימין היו מי שנבהלו מהמחאה וקראו להחליף את נתניהו. זאת הדרך היחידה להרגיע את הרוחות, הם אמרו. נתניהו הוא נטל לימין. מפלג את העם. ואז קמה ממשלה בנט־לפיד נטולת המנדט, שנשענה רק על הסנטימנט הזה של רק לא ביבי. זאת היתה כל זכות הקיום שלה. אבל ברוך ה’, השקר הזה התפוגג. ואז היו שוב בחירות עם ההכרעה הברורה: הרוב רוצה את נתניהו.

ועכשיו אותם אנשים ואותם ארגונים מנסים לשחזר את ההצלחה של בלפור בקפלן. שוב הפגנות בכל מוצאי שבת. שוב קמפיין בתקשורת. שוב נאומים מפחידים של סוף העולם. רק שפתאום מתמקדים פחות בתיקי נתניהו כי מבינים שהדבק הזה כבר לא עובד (אתם עוקבים בחודשים האחרונים אחרי פארסת משפט נתניהו? שמעתם השבוע על העדות הארוכה של תת־ניצב יואב תלם, סגן ראש אגף חקירות במשטרה והחוקר הראשי בתיק 4000? כדאי לכם להתעניין. אתם חייבים להתעניין. לא בכדי התקשורת כמעט לא מדווחת משם).

אז עוברים שלב, אל שטיפת המוח הבאה. שמתם לב שפתאום אף אחד לא צועק ברחובות “הון! שלטון! עולם תחתון!”? אין שלטים על “הנאשם”. אין צוללות. עכשיו ההמון המוסת צועק ברחובות “ד־מו־קרט־יה!”. ותאמינו לי, שאם נגיד הרפורמה של לוין תצליח ופתאום ימונו כאן כמה שופטים שהם לא בדיוק מהמילייה שלהם, ההמון המשולהב הזה יעבור ברגע מהפגנת ענק מול הכנסת להפגנת ענק מול בית המשפט העליון ויפגין נגד שופטיו החדשים. אני ממש יכול לדמיין את הקריאות הקצובות: “הון! עליון! עולם תחתון!”.

4.

בחזרה לעצומות המרגשות ומיזמי הפיוס. חייבים לעצור את ההידרדרות של השיח רגע לפני שנגיע למלחמת אחים, הם מזהירים. אז קודם כול תנו לי להרגיע אתכם: לא תהיה כאן מלחמת אחים. איך כתבתם שם בעצומה? “ידענו מחלוקות רבות ב־75 שנות קיומנו, ידענו גם לפתור אותן”. המשפט הזה דווקא נכון מאוד.

אומנם האליטה במערכת המשפט, בתקשורת ובפוליטיקה נלחמת עכשיו על חייה ונותנת פייט שכמוהו לא נתנה מאז קום המדינה. וזה עובד להם לא רע. המונים יוצאים לרחוב, המונים מפוחדים, המונים באמת מרגישים שזאת מלחמת קיום. אבל מלחמת אחים לא תהיה פה. למה שתהיה? בגלל ויכוח על איזה רוב בדיוק יהיה בפסקת ההתגברות? בגלל מחלוקת על ההרכב הרצוי של הוועדה למינוי שופטים? כמה נציגים לחברי הכנסת וכמה ללשכת עורכי הדין? הדיון הלוהט על ביטול עילת הסבירות? על הגדרת תפקידם של היועמ”שים? נו באמת. זה לא החומר של מלחמת אחים. לא תהיה מלחמת אחים, נקודה. ומי שאומר לכם שתהיה – בררו מה האינטרס הפוליטי שלו ליצור מצג שווא כזה.

5.

עכשיו, שיהיה ברור: אני בעד הידברות. אני באמת מאמין במפגש אישי, בהיכרות קרובה. אגב, לא רק ברגעי מחלוקת קשים. אנחנו עם אחד. איך נקרא השבת בבתי הכנסת? “ויחן שם ישראל נגד ההר”. כאיש אחד בלב אחד. זה המצב הטבעי של עם ישראל. אז כמה שיותר הידברות וכמה שיותר אחדות.

אבל הסיפור פה הוא אחר. זה לא סתם להיות נחמד לשכן שלך למרות שהוא לא חושב בדיוק כמוך. פה יש מאבק על שלטון הרוב מול שלטון האליטה הקטנה. השמאל למעשה אומר לימין: זה או שאנחנו שולטים בכל מוקדי הכוח כמו שהיה כאן במשך עשרות שנים, לפני שנהייתם הרוב, או ששוברים את כל הכלים.

איך אמר יושב ראש האופוזיציה לפיד בנאום המרגש והמסית שלו ביום הולדתה של הכנסת? “נקודת האל־חזור של החברה הישראלית נמצאת במרחק של שבועות בודדים מאיתנו. אם תעבירו את החקיקה הזו, לא יהיה איך לתקן את זה. אין מזה חזרה. זה ישבור את גבה וליבה של החברה הישראלית. אם לא נעצור, הטקס הזה יתקיים כנראה גם בשנה הבאה, אבל הוא יהיה ריק מתוכן. במקום חגיגת יום ההולדת השבעים וחמש של הכנסת, זו תהיה האזכרה שלה”.

למה לדבר ככה, לפיד? למה שזאת תהיה אזכרה של הכנסת? כי הרוב חושב אחרת ממך? נו בסדר, זה לא נעים, אני מבין אותך, אבל אם אתה לא בשלטון הכנסת מתה?

ואם כבר מדברים: דווקא אתה אומר את זה? אתה שרוקנת את הכנסת מתוכן כשאפילו לא הבאת להצבעה החלטה מדינית כה דרמטית שנוגעת לביטחון המדינה, בהסכם הימי עם לבנון ימים ספורים לפני הבחירות? אמרת אז שהאופוזיציה לא אחראית, ולכן אין מה להצביע בכנסת. עם מדיניות כזאת באמת אפשר לעשות אזכרה לכנסת.

6.

אבל לפיד עוד היה המתון ביום חגה־אבלה של הכנסת השבוע. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, פשוט החרימה את המפגש המסורתי ביום הזה עם הנשיא, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ויושב ראש הכנסת. זה מדהים. זה חסר תקדים. אפס ממלכתיות.

טוב, אבל ממלכתיות, כמו דמוקרטיה, היא ערך שמשתנה תוך כדי תנועה. אצל חיות – ובעיקר אצל מי שעל כסאו היא יושבת ושלא אופתע לגלות שהתייעצה איתו לפני שהחליטה לנקוט בצעד כה חריף, אהרן ברק – אין בכלל לגיטימציה לכנסת הזאת. היא לא מכירה בה. אולי גם הרבי מסאטמר יבוא להצטלם בלשכת יושב ראש הכנסת לרגל יום הולדתה של הכנסת?

עצם העובדה שהימין נמצא עכשיו בשלטון ונבחר כדי לקדם את האג’נדה שלו, ובראשה תיקון מערכת המשפט והחזרת האמון בה, כמו שהיה בתקופה שלפני אהרן ברק – היא דבר לא לגיטימי בעיני מי ששלטו פה עד היום. אם אתם תבצעו את הרפורמה, הם בעצם אומרים לנו, נעשה לכם כאן כזה בלגן ברחובות שאתם תתחננו להידבר איתנו ולעצור את הכול. והנה לכם האינטרס הפוליטי הציני של אלה שחוזרים שוב ושוב בדאגה על הביטוי המאיים הזה “מלחמת אחים”.

7.

אז עכשיו, אחרי כל ההפגנות הסוערות, הקריאות הקיצוניות לשימוש בנשק חם ודין רודף, הדיבורים והמעשים חסרי האחריות נגד הכלכלה הישראלית, ההפחדה־רבתי, באים כל מיני ארגונים עם מודעות מעוצבות וקוראים לנו להקפיא את חקיקת התיקון למערכת המשפט – ולהתפייס. קודם הם שוללים את עצם הקיום שלנו ומסיתים נגדנו (ונגד הנציגים העניינים שלנו, יריב לוין ושמחה רוטמן) במילים הכי חריפות, כאילו אנחנו הולכים להרוס פה הכול, לרסק פה הכול, ואז הם מבקשים לעצור רגע, להרגיע ולהידבר.

מצטער, אני לא חותם על קריאה לסולחה כזאת. היא מזכירה לי סולחה עם עברייני פרוטקשן שבאים אליך עם אקדח ביד. רוצה שנניח לך? בוא נדבר ונראה איך אפשר להסתדר. תן לנו לנהל את העסק שלך. זה ישתלם לך, תאמין לנו. יהיה לך שקט פה.

לא תודה. אני מעדיף הפגנות סוערות ברחובות בכל מוצאי שבת עם דמוקרטיה אמיתית והפרדת רשויות – על פני שקט ושלווה ברחובות וניהול כל ענייני המדינה על ידי קומץ שופטים אקטיביסטיים שמשליטים על הרוב את תפיסת עולמם הקיצונית.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’
הדפס כתבה

3 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    היטבת לבטא את התחושות שלי
    09/02/2023 19:52
    ש. ל.
  1. היטבת לבטא את התחושות שלי ושל כל בוחרי הימין. המשל לעשות חיל!

  2. גורנישט שקוראים לו ידידי-ה מאיר
    10/02/2023 10:39
    יענקל
  3. תוכעס לעקר

  4. חטפתם את המדינה
    11/02/2023 17:27
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)
  5. כמה שקרים הסתה ופייק ניוז בכתבה שלך