במאי 1903 סר בנימין זאב הרצל אל בית המשפט המחוזי בווינה, כדי לחתום על חוזה לרכישתה של אחוזת הקבר מס’ 28. הוא ימות בתוך שנה אחת, בגיל 44. אבל הוא לא רכש את הקבר בשביל עצמו, אלא בשביל אביו, שהלך לעולמו כמעט שנה אחת קודם. הוא נמנע מלטמון את אבא בקבר קבוע, מפני שתכנן להעביר את ארונו לקבורה בחבל האוטונומי היהודי בצפון חצי האי סיני, שבירתו תהיה אל-עריש. לא היה לו כלל ספק שהחבל ההוא עומד לקרום עור וגידים.
אבל במאי 1903 שמע הרצל את הבשורה המרה מקהיר: מושל מצרים הבריטית דחה את בקשתו להזרים מים מן הנילוס לאל עריש. בהיעדר מים לא ייתכן יישוב המוני של יהודים במדבר.
הרצל רצה באל עריש כקרש קפיצה אל ארץ ישראל. הוא קיווה שאוטונומיה יהודית משגשגת בגבולה של האימפריה העות’מנית תקל עליו לשכנע את הסולטן להעניק אוטונומיה ליהודים בכרמל. הרצל, מהיותו סמוך ובטוח שצל מוות מרחף על יהודי אירופה, ניסה אז לשכנע את הקונגרס הציוני להסכים ל”מקלט לילה” במזרח אפריקה הבריטית. קראו לזה, בטעות, “תוכנית אוגנדה”.
ההיסטוריה של המזרח התיכון מספקת לנו הרבה יותר מדי אירוניות מכדי שנאריך להשתאות על האירוניה הזו. אבל תוכנית המדינה הפלסטינית באל עריש, שנודעה (והוכחשה) השבוע, מקרבת את המזרח התיכון למילוי מכסת האירוניות שלו. איננו יודעים אם האוטוקרט של מצרים מוכן להטות קצת מים מן הנילוס בשביל מדינת הפלסטינים, אבל, אם נאמין לידיעה (ששודרה בגלי צה”ל, והייתה יכולה להיחשב למתיחת פורים אילו נשמעה חמישה חודשים קודם), גנרליסימו א-סיסי מוכן להעניק להם את החוף הצפוני של סיני.
על ימת ברדאוויל
תוכנית אל עריש, 2014, נועדה לגמול את הפלסטינים מן ההתמכרות לגבולות 1967. את זכות השיבה הם יוכלו לממש בדיונות הפורחות מדרום לרפיח, או על חופיה של ימת ברדאוויל. איך אמרה המשוררת, בהיאחזות הפלסטינית בסיני לא יכולתי להאמין למראה-עיניי. נמל עמוק מים באל עריש יתחרה בפורט סעיד ובאשדוד, ורכבת-קליע מהירה תקשר את העיר עם קהיר ועם עמאן. אוניברסיטת דרום הים התיכון תמשוך סטודנטים מכל רחבי העולם הדובר ערבית.
האם מדינת-לאום היא רק שאלה של נדל”ן, ישאלו אל נכון הפלסטינים מה ששאלו הציונים 110 שנה לפניהם. האם היא יכולה לקום בכל מקום? היוכל להתפתח “טריטוריאליזם” פלסטיני, בדומה לתנועה הטריטוריאליסטית אצל היהודים, שתמכה לא רק באוגנדה, אלא כמעט בכל הזיה אפשרית, מארגנטינה ועד קפריסין, מאוסטרליה עד אקוודור, מחצי האי קרים עד סורינאם (http://tinyurl.com/territorialism-heb).
התשובה כמו מובנת מאליה. בוודאי שלא. לא תצלח מדינת לאום בלי מיתוס של קרקע ושל שורשים, של קברי אבות ושל אדמה ספוגת דם. הקרקע מוכרחה להיות “קדושה”, כדי לפרנס את דמיונם הקיבוצי של תושביה, ולהעמיק את ערגותיהם.
מדינה ארמנית בקליפורניה?
בימי השיא של האיבה בין הארמנים לאזרים בקווקז, בשנות ה-80 וה-90, שמעתי ביקורת מלגלגת על הארמנים מפי היסטוריונים אזריים. האם אתה יודע איזוהי האומה היחידה בעולם, שאין לה היסטוריה לאומית-טריטוריאלית משלה? הקשתה מלומדת אזרית אחת. הארמנים. יש רק “תולדות הארמנים”, אבל אין “תולדות ארמניה”, היא אמרה, והסבירה, “מעולם לא הייתה להם ארץ משלהם. הם נהגו בשטחים שבהם התיישבו כמו היו שייכים להם. אבל הם היו שייכים לאחרים”.
המולדת הארמנית הייתה במזרח אנטוליה, ששם גם הושמדו הארמנים, ומשם גורשו, ב-1915. אבל אפילו שם, הארמנים לא היו יותר משליש האוכלוסייה. אשר למדינה הארמנית של ימינו, שירוואן היא עיר בירתה, הדמוגרפיה שלה ותרבותה היו פרסית-טורקית עד תחילת המאה ה-20. בעריה כמעט לא היו ארמנים.
ומה? שאלה ההיסטוריונית הארמנית. בכל מקום שבו יש ארמנים, הם רשאים לטעון להגדרה עצמית? מה השלב הבא? מדינה ארמנית ב”סנטרל ואלי” של קליפורניה?
מה מעניין שהמדינה הארמנית האחרונה לפני זמננו התקיימה בשלהי ימי הביניים בקיליקיה (אדאנה, דרום טורקיה של ימינו), במקום שאינו נחשב כלל לחלק מן המולדת הארמנית. שליטי קיליקיה תבעו לעצמם את התואר “מלך ארמניה”. האומנם ארמניה הייתה צריכה להיות “היסטורית” כדי להיות ארמניה? הרי כולנו “מומצאים”, עד האחרון שבנו, עד העתיק ביותר שבנו. השאלה היא בסך הכול על איזה תאריך המצאה אנחנו מוכנים להסכים מבלי להימצא מאבדים את עצמיותנו.
שיר החומוס, והמיתולוגיה
לפני 40 שנה ויותר התנהל ויכוח מסקרן בין משה שמיר לדן בן אמוץ על אופי הזיקה של הפלסטינים לאדמת הארץ. בן אמוץ ציטט שיר, או פזמון, ששרו הפלסטינים על אהבתם לצמחי החומוס; ושמיר השיב, שהיהודים הצליחו להניב ביטויים של זיקה לארץ שהיו קצת יותר מעמיקים מהלל לחומוס. בן אמוץ אמר ששירים על צמחים הם ביטוי של קשר אורגני. שמיר ענה שצמחי חומוס יכולים לגדול בהרבה מקומות, הרחק מן הארץ (אני מצטט מזיכרוני).
ארבעים השנה שעברו, העמיקו את המיתולוגיה הפלסטינית והרחיבו אותה. יש בה ממש גם אם יש בה הרבה לא-ממש. זה, אגב, אמור בכל המיתולוגיות. אחד העם לימד אותנו פעם, כי ויכוח על האמת הארכיאולוגית אינו יכול להסיח את דעתנו מן האמת ההיסטורית, זו הקונה שביתה בנפשו של עם ואינה מרפה ממנו (http://tinyurl.com/ahad-haam-moses). לרוע המזל, אל עריש לא תוכל להחליף את פלסטין, אלא לכל היותר לצרכים טקטיים.
מבחן הלקמוס? פשוט מאוד: הבה ניקח אנחנו את אל עריש במקום מלאו-את-החסר. אם נדל”ן הוא נדל”ן הוא נדל”ן, הקרקע עוברת לכל סוחר, הלוא כן?
לא. לא כן. אבל זו שאלה עם פוטנציאל מעניין.