מחר אנחנו בממשלה. או שלא

האחדות תנצח: בדיחה מוכרת מספרת שלאחר כמה ימים בחו”ל אתה מבין שיש לנו כאן הכול ואין כמו בארץ, ולכן משתדל הישראלי לחזור ולחזור ולחזור על החוויה של לחזור לארץ.

אנו בתקופה של פיצולי פצולים, החל בקרע בציבור הליטאי, המשך בקולות המתגברים בש”ס וכלה בכל מיני קבוצות במישור המונציפלי המפצלים עצמם לדעת.

ולבסוף ירוצו כולם כמו תמיד, למען האחדות.

פת בסלו: כמו מידי תקופה הזמין ביבי את נציגי החרדים ל”פגישת עדכון” שכול כולה מישוש הדופק אצל החרדים. אז נכון, הבטחנו “גט כריתות” אבל גם “מחזיר גרושתו”  הוא מצווה שאין לזלזל בה.

וההתלבטות של החרדים לא קלה, מצד אחד, החלפת לפיד בממשלה תהיה הצלחה גדולה ולא פחות מכך הצלה גדולה לציבור החרדי הנאנק תחת גזרות לפיד את פירון ושות’.

מצד שני, מהלך כזה עשוי לתת ללפיד המתרסק שהות לשקם את עצמו מספסלי האופוזיציה להגביר את שנאת החרדים ולחזור לבחירות החדשות בכוחות מחודשים.

ומצד שלישי, להמתין להתרסקות הממשלה ולבחירות שיבואו משאיר המון דברים ליד המקרה כמה מנדטים תקבל כל סיעה ומה יהיו יחסי הכוחות, ומי יערוב שהביבי יזדקק כלל לאצבעותינו, וכלל ידוע הוא שעדיפה ציפור אחת ביד משתים על העץ. בקיצור דילמה לא פשוטה.

רק בכל העניין הזה כדאי לזכור דבר אחד פשוט, ביבי כמו ביבי רק בוחן אפשרויות ומשתמש בנו כדי כמקל כדי לאיים על השותפות הסוררות.

אז אם אנו כמו אותה כפרית הנושאת סל ביצים על ראשה ומתכננת את האפרוחים שיבקעו וההצלחה שבדרך ניחא.

רק תזכרו בבקשה לא להתכופף….

 אנו רצים: את חטאי אני מזכיר היום,  במשך השנים שחלפו מנישואי השתניתי לא מעט.

מבחור בעל מבנה ממוצע ואפילו אתלטי התחלתי להתעגל אט אט כמנהג בעלי בתים חשובים. רק שהמגמה נמשכה ונמשכה עד שעליתי מדרגת “קצת מלא” דרך “מלא” עבור ב”שמנמן” עד ל “שמן” לכל הדעות.

הסביבה פה ושם העירה בעדינות, חברים טובים היו קצת יותר ישירים והדודות כבר החלו להזכיר את בעיות הבריאות ששמנים נמצאים בסיכון גבוה ללקות בהם.

מפה לשם הוזמנתי לקבוצת ריצה עם מדריך, המדריך מסתבר טוען כי כל אדם בכל כושר גופני יכול להגיע ל10 ק”מ של ריצה ברצף תוך 4 חודשים בלבד. בתור אדם שמתנשף לאחר עלייה של שלוש קומות זה נראה לי יומרני עד מאוד וכאתגר החלטתי לבדוק זאת בעצמי ומי יודע, אולי נזכה ל”חדש ימינו כקדם”.

וכך, באחד מימי השבוע מצאתי את עצמי בשעת בוקר מוקדמת עומד יחד עם מספר ידידים בפתחו של פארק מצפה לאימון הראשון.

המדריך לא הרבה בדברים ופשוט הודיע שאנחנו הולכים לעשות אימון של 40 דקות המורכב מהליכה מהירה המשולבת בריצה וקלה. והופ, יצאנו לדרך.

אז אלה ההתרשמויות מהסיבוב הראשון: בעשר הדקות הראשונות אני חושב לעצמי, זה כלום אני יכול לעשות את זה בקלות.

בעשר הבאות הגוף מתחיל להתלונן ואני  מביט על החברים סביבי תוהה האם אני הוא היחיד שסובל כאן.

בעשיריה השלישית הריאות מתחילות לשרוק כמו קטר רכבת עייף במיוחד, ואני נשאב על שיירי הכבוד העצמי של בחור שפעם נחשב לספורטאי שבחבורה.

ברבע האחרון המוח כבר נכנס לפעולה, הוא מבין שיש כאן בעיה חמורה של כבוד עצמי ומציע מבחר פתרונות. תירוצים מצויינים למה עלי להפסיק בזה הרגע ולהסתלק מזירת הפשע, איכשהו תוך כדי ההתדיינות הפנימית הסתיים לו האימון שאני משתרך מעט מאחור אך עדיין בתוך הקבוצה.

המדריך החמיא לכולם והמליץ על ביגוד מתאים ונעלי ריצה, ועבדכם הנאמן לא התאפק והתעניין האם גם לסוג בלון חמצן עבורי יש לו המלצה.

משבוע זה ואילך אשתף אתכם בקורות אותי בנושא הריצה.

בקיצור זה הולך להיות מסע מופלא או פארסה מביכה, אלו שיעקבו ידעו את התשובה.