הנה שלוש ידיעות חדשותיות מרתקות מהשבוע: בית המשפט התיר לפרסם את תמלילי חלק מהשיחות האישיות של גבי אשכנזי בלשכת הרמטכ”ל, והציבור נחשף להתנהלות הבין־אישית הסוערת. דף פייסבוק ושמו “פתקים שלקחתי מהכותל” החל לפרסם בקשות אישיות שהוטמנו בין האבנים, רבים חששו לפרטיותם ורב הכותל הגיש תלונה במשטרה. ובנוסף, הסאונד מתוך דיון בבית המשפט העליון שודר לראשונה בשידור חי כחלק מפיילוט שלם שבוחן פרסום פומבי, אונליין, של דיונים משפטיים חשובים.
מה משותף לשלושת העניינים האלה? שקיפות. מהפכת השקיפות.
שיחת טלפון של הרמטכ”ל, פתק דיסקרטי בכותל ודיון בין כותלי בית המשפט היו עד היום דברים שממש לא חשבנו שנוכל להציץ בהם אי פעם. המציאות כולה הופכת פחות סודית, יותר גלויה. המאבק לשמירה על רמת פרטיות כלשהי הוא אחד המרתקים בעידן הטכנולוגי והגלובלי.
“דע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”. כשהדימויים האלה נכתבו על ידי חז”ל לפני אלפי שנים הם נכתבו כמליצה, כדי להסביר עד כמה ההשגחה העליונה יודעת כל פרט נסתר בחיינו, ולכן: נא להתנהג בהתאם. דווקא היום, המציאות הזאת ברורה הרבה יותר. היא באה לידי ביטוי בכל מהדורת חדשות.
יום רביעי, שמונה בערב, אולם “סמולרש” באוניברסיטת תל־אביב. צפוף וסוער בכנס של “הבית היהודי”. בדפים שמחלקים הפעילים בחוץ אמנם מפורטים הישגים שונים של המפלגה, אבל את מה שהכי רצו להבליט פשוט מקרינים כאן על כל המסכים שהוצבו מראש: בלופ אחד ארוך משודרים שוב ושוב הראיונות של בנט לרשתות הזרות במלחמה שהסתיימה, עם כתוביות בעברית. כאן הוא נוזף במגיש עוין, שם הוא מציג רסיס של רקטה למגישה מופתעת.
הדיון התוסס באולם מסתיים לבסוף, איך לא, בפשרה מפד”לניקית. החוקה של בנט תאושר, אבל ועדה מיוחדת תדון בערעורים והסתייגויות. בנט עולה לנאום ניצחון. זה מתחיל בברכות ל”חסון מדליית אל־כרמל, שנמצא כאן וגם הוא הבית היהודי!” ועובר לתודות אישיות לכל אחד ממתנגדיו: “תודה לחברי הכנסת יוני שטבון ומוטי יוגב… חברים, שאף אחד לא יצעק להם בוז, כולנו ביחד!” (שעה קלה קודם שניהם האשימו אותו בפילוג הציונות הדתית).
“תודה לחברי אורי אריאל ממפלגת תקומה!” (שבאותו בוקר אמר שהתנהגותו לא חברית). רק תודות לשרה נתניהו היו חסרות. לסיום הוא מבקש מכל מי שבעד החוקה שירים את ידו. ההצבעה הרשמית כבר בוצעה, אבל בנט רוצה לעשות זאת שוב, “בשביל הסמליות”.
בקהל מדברים כולם על הסקרים המחמיאים. אסטרטג פוליטי היה מדבר על “מומנטום”, כאן מדברים על “הרוח של עם ישראל, שסוף־סוף מתעורר ומבין”. הרבה מאוד משפטים מתחילים ב”אם היו היום בחירות…”.
בינתיים, איילת שקד עולה גם היא להודות. היא מודה לפעילים, לציבור, לחברי הכנסת, אבל שוכחת להודות לגורם אחד: “צוק איתן”. המבצע שבו בנט התייצב מימין לנתניהו הוא שגרם לזינוק העכשווי בסקרים.
המנדטים החדשים האלה לא מגיעים מאוהדים מובהקים של הבית היהודי. הם יכולים לנדוד לליכוד, ללפיד או לכחלון גם יומיים לפני הבחירות הבאות. מזה בדיוק חוששים מתנגדי בנט: “אנחנו עושים מאמץ אדיר להגיע לקהלים חדשים, ומזניחים קהלים ישנים”, אומר לי פעיל ותיק. אני מסתכלת עליו – שפם, כיפה סרוגה, סנדלים – ומבינה שהוא־הוא הקהלים הישנים.
מזכ”ל המפלגה ניר אורבך עולה לדבר ואומר במפורש: “אישרנו היום חוקה שתביא אותנו להנהגת המדינה. כדי להגיע להנהגה צריך לשנות ולהיערך. כן־כן, רבותיי, הנהגה!”
דקות אחר כך, מחוץ לאולם, מכנס יוני שטבון האופוזיציונר מסיבת עיתונאים ואומר: “אנחנו מאבדים את הבסיס הערכי שלנו, של הציונות הדתית. היום החלטנו להפוך לליכוד ב’. נמשיך להילחם בכך”.
שניהם בעצם אמרו את אותו דבר, במילים אחרות. לחתור להנהגה נשמע טוב, להפוך לליכוד ב’ נשמע רע. ועם כל הכבוד לחסון מדליית אל־כרמל, זו התלבטות פנים־מגזרית שהציונות הדתית תצטרך לענות עליה לעצמה.
בימים אלה יצאו לאור שני ספרים מקוריים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הראשון הוא “תפוס ת’יהודי” של טוביה טננבום. העיתונאי היהודי־גרמני לא גילה לאיש מה זהותו כשיצא למסע בקרב אנשי שמאל קיצוני וארגונים אנטי־ישראליים בעולם. בספר הוא מאשים אותם בחריפות בשנאת ישראל חולנית שנחשפה בפניו.
הספר שני הוא “תעשיית השקרים” של בן־דרור ימיני, שמתאמץ להפריך את הטענות הרווחות נגד ישראל. ימיני מסביר למה טועה מי שסבור שהסכסוך כאן הוא הגורם העיקרי לטרור עולמי, מדוע שוגים האירופאים שסבורים שישראל נוהגת בפלסטינים כפי שהנאצים נהגו ביהודים, ועוד.
שני המחברים (שאת שניהם, אגב, אי־אפשר להגדיר ימניים) בטח לא תיכננו כזה עיתוי. הספרים שלהם יוצאים לאור בדיוק כשישראל נאלצת לנסח את עקרונותיה מול הטרור החמאסי, ובדיוק כשהעולם המערבי נאלץ שוב לגבש קואליציה כדי להילחם ברוע האנושי. התפיסה שלפיה לכל אחד יש נרטיב משלו והוא טוב בדיוק כמו הנרטיב של השכן פושטת את הרגל.
אם תמשיך להחזיק בתפיסה הזאת, השכן שלך, חמוש בנרטיב שלו, פשוט יערוף לך את הראש.
טננבום וימיני מכריחים את הקורא להבין שיש צודקים ויש טועים, יש טובים ויש רעים, ועליו להחליט באיזה צד של הסיפור ההיסטורי הוא בוחר. אלה ספרים חשובים גם מול עצמנו, לא רק מול העולם: כל עוד ההסברה הישראלית תתבייש להציג את הנרטיב היהודי־ישראלי בגאווה, אי־אפשר לצפות שיבינו אותנו באמת.
במהלך “צוק איתן” ישבו באולפנים מסבירנים בכירים של ישראל והראו סרטונים מושקעים על סבלם של ילדי הדרום תחת האזעקות. זה לא יכול לעבוד. הסבל של ילדי עזה לעולם ייתפס כגדול יותר מהסבל של ילדי עוטף עזה. לא נוכל לנצח בזירת המסכנות, כי אנחנו חזקים וחכמים יותר.
נוכל רק לנסות להציג בביטחון את הסיפור שלנו: העם היהודי חוזר לארצו המובטחת אחרי אלפי שנים ובונה אותה מחדש, מול מדינות לא דמוקרטיות וארגוני טרור.
במובן מסוים, “הסברה יהודית” כזאת מופיעה כבר בפרשת השבוע, פרשת “כי תבוא”. בפרשה מתואר מעמד הבאת הביכורים, שבו החקלאי לוקח את הפירות הראשונים בשדה — וממהר לעלות איתם לירושלים. שם, עם הביכורים ביד, הוא עומד ומתחיל לספר את כל ההיסטוריה, מיציאת מצרים ועד היום.
פרשנים רבים מציינים כי הטקס הזה בא ללמד את החקלאי כיצד לכל תאנה ותמר יש סיפור והקשר ומשמעות. כל חתיכת פרי שהוא מחזיק — ממש כמו כל חתיכת רסיס שנפל בדרום — היא חלק מנרטיב מלא ושלם.
הסטטוס היהודי:
“כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז” (הטקסט של שאול טשרניחובסקי המופיע על השטר החדש של 50 ש”ח שהושק השבוע)
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’