1.
מוצאי שבת. עושים הבדלה ומתעדכנים בחדשות בחשש, לשמוע את המספרים והפרטים של האירוע הנורא בליל שבת. מתברר שזה אחד מהמקרים הנדירים שבהם המציאות מזעזעת יותר מחרושת השמועות. והבטן מתהפכת.
ואז מגיעות התמונות מההפגנה בתל אביב. ושוב הבטן. אני יודע, הייתה דקת דומייה בהתחלה. ולפיד גם פרסם תמונה יפה שלו רוכן ומדליק נרות נשמה על המדרכה. ועדיין, אתה מסתכל על האלפים ושואל: אי אפשר היה לוותר הפעם? נכון, כבר פורסמו מודעות יקרות על פני עמודים שלמים בעיתונים. נכון, כבר נכתבו מאמרי תעמולה בחינם על פני עיתונים שלמים. אז מה. אי אפשר היה להגיד: “השבוע לא מתאים”? מה קרה? בשמאל לא קיים המושג “ס’פאסנישט”? הרי אפילו רון חולדאי הבין את זה וביטל את השתתפותו בהפגנה שבה היה אמור לנאום. וכמוהו גם בני גנץ. לא רק ביטל, אלא אף נסע באותו לילה לביקור בנווה יעקב.
ואז, במחשבה שנייה, אחרי כמה שניות של זעזוע, אתה שואל את עצמך בכנות: רגע, ובלי הפיגוע, ההפגנה הזאת לא עושה לך רע? ואתה עונה לעצמך בכנות: כן, גם בשבוע רגיל קשה לראות את התמונות האלה. כלומר את השידורים החיים המתמשכים האלה.
כי בשורה התחתונה, נגד מה הם מפגינים שם ברבבותיהם? נגד הדמוקרטיה. זאת הפגנה חוקית לגמרי, כמובן. לגיטימית. רק שבעצם היא אומרת, היא זועקת, דבר אחד: הבחירה של הרוב, של למעלה משני מיליון אזרחים היא לא לגיטימית. על זה המחאה.
2.
ובמחשבה שלישית, נראה לי שאני יכול להבין את המפגינים בעיתוי הזה. ודווקא מה שכל כך מזעזע אותי בקיום ההפגנה הזאת, כששבעת מתינו הי”ד מוטלים לפנינו, הוא מה שיכול להסביר את קיומה בכל שבוע.
בניגוד לטענות שנשמעו פה למחרת בימין, מפגיני תל אביב אינם אדישים לכאב הפיגוע בירושלים, או בכלל למה שנעשה פה במדינה. להפך. הם אזרחים אכפתיים. מעורבים. ובדיוק לכן הם יוצאים להפגין גם אחרי הפיגוע הנורא. אין להם ברירה. הם חייבים. הם נלחמים על המדינה. אין להם ארץ אחרת. הבעיה היא שמישהו גרם להם להאמין, בלב שלם, שאדמתם בוערת. שעכשיו הדבר שהכי מסוכן למדינה הוא הרפורמה של יריב לוין. או “המהפכה המשטרית”, כפי שהם קוראים לה. ולכן, למרות הכאב על הטבח בירושלים, הם החליטו שיש ערך חשוב יותר. מבחינתם הם קיבלו החלטה ערכית ונאצלת. עת לעשות לה’ הפרו תורתך.
והמחשבה הזאת, שמדובר באנשים טובים ואכפתיים, רק מבאסת עוד יותר. הכי קל היה לפטור אותם באבחנת “טרולים”, “מטורללים”, או כל מילה אחרת עם האותיות ט’ ול’. אבל זהו, שלא. כלומר, יש שם גם כאלה, בשוליים. ראינו את דגלי פלשתין (אגב, אני באופן אישי לא הייתי נוטל חלק בהפגנה שיש בה דגלי פלשתין גם בשולי השוליים). אבל הרוב שם הוא מלח הארץ ואוהב הארץ.
וזה מה שמפחיד בסיפור הזה: המון מוסת שיוצא בהמוניו להפגנות סוערות נגד אויב חדש ועדכני. הרי רק לפני כמה שבועות האויב המסוכן שצריך לצאת נגדו עם לפידים היה אבי מעוז והאגף הקטן ההוא שלו במשרד החינוך, זוכרים? ולפניו בן גביר. ולפניו סמוטריץ’. ופעם היה גם שר החינוך המפחיד ההוא, הרב רפי פרץ. שלא לדבר על אילת שקד, לפני שחצתה את הקווים ועברה לצד הנכון.
אז עכשיו הדמון החדש הוא האיש הכי שקול והכי ענייני בפוליטיקה הישראלית לדורותיה, יריב לוין. ובעוד כמה ימים, אתם תראו, הדמון הכי חם ואופנתי בתל אביב יהיה שר התקשורת שלמה קרעי.
3.
יש שני ז’אנרים של משתתפים במחאות השמאל. כלומר, יש הרבה מאוד סוגים של מפגינים, אבל אפשר לחלק אותם בימים אלה לשתי קבוצות עיקריות.
אחת היא אלה שמחוללים את האירוע, שעושים את הקמפיין ואת כל ההפחדה: ראשי מערכת המשפט בראשות אהרן ברק, פוליטיקאים משמאל, עיתונאים בכירים, ראשי מערכות התקשורת, ויתר בני מיעוטים שמרגישים שהשלטון שלהם, עריצות המיעוט, הסתיים, אבל לא מוכנים להיכנע בקלות, ומנסים בעזרת כל הכוחות התקשורתיים שעומדים לרשותם – ועומדים לרשותם! – להשפיע על דעת הקהל.
וישנו הסוג השני: הקהל עצמו. אלה שהקמפיין עובד עליהם. ומפחיד באיזו קלות בלתי נסבלת הוא עובד עליהם. כמה הם קלים לשכנוע. כמה הם נוחים להסתה.
מצאתי את עצמי עובר השבוע על כל מילה ברשימת חותמי עצומת “מוזיקאים למען דמוקרטיה” שאליה הצטרפו למעלה ממאתיים אומנים. אלה לא בכירי כלכלה והייטק. מדובר ביוצרים נחשבים ואהובים, שמעוררים בקוראי העצומה רגשות וצלילים וזיכרונות. ואתה קורא את הזעקות שלהם מפני השלטון שנבחר, את המילים הקשות, החריפות, ועובר שם אחרי שם, ומנסה להבין מי מסית ומי מוסת. ולמה, למען ה’, כל כך קל להסית?
מה, דני סנדרסון באמת אוכל את זה שנתניהו “מנסה לחולל הפיכה משטרית ולרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן”, כלשון העצומה שהוא חתום עליה? לאן נעלמה התבונה? איפה ההומור הנדיר שלו? מה עם הדיוק בכתיבה?
4.
ובחזרה לאנשי ההייטק והכלכלנים: כידוע, אחד הדברים הנבזיים ביותר שעשה נפתלי בנט בשעתו היה להאשים את כל מי שהתנגד להקמת הממשלה נטולת המנדט שלו ב”פלגנות מסוכנת” וב”שריפת אסמים”. שוב ושוב ושוב (גם באירועים מקודשים כמו יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל) הוא חזר אל הסיפור ההיסטורי המזעזע ההוא, כשהמסר ברור: כמו בזמן החורבן הנורא, גם בזמננו ישנם הסיקריקים האלה שמוכנים שהבית ייחרב, ושורפים את מחסני המזון שיכולים להציל את חיינו, רק בגלל שהם קנאים שלא מוכנים לפשרה עם האחים המוסלמים.
בנט הכיר היטב את הגֵן האחדותי של המגזר שבו השתמש וזרק. הוא ידע בדיוק איזה סנטימנט הוא יכול לעורר עם הדימוי הזה של שורפי אסמים ומחרחרי מלחמה ומדון.
הזמן חלף. ממשלת רק־לא־ביבי של בנט ולפיד נפלה אחרי זמן קצר. קמה ממשלה חדשה, מגובשת, עם רוב מוצק, עם חיבור אידיאולוגי אמיתי של מפלגות שונות שמייצגות את רוב העם. נכון, לא כל העם. נציגים של חלק משמעותי מהעם סירבו, ועדיין מסרבים, לשבת בממשלה שבראשה עומד הדמון שהאופנה לתעב אותו לא חולפת כבר שנים (זוכרים שלפני לא הרבה זמן הם אמרו לנו: רוצים שנצטרף לממשלה בראשות הליכוד? אין בעיה. תחליפו את נתניהו ב… יריב לוין).
אז מה עושים עכשיו בשמאל? מקבלים בצער את התוצאות ומתארגנים מחדש לקראת הבחירות הבאות? מה פתאום. הרי בבחירות הבאות הרוב הימני־מסורתי־דתי־חרדי רק יגדל. הם רק מתרבים, הדוסים האלה, אין דרך לנצח אותם בקלפי. אז יאללה, בואו נשרוף את המועדון, ניצור תחושת כאוס בכל החזיתות, בכל שבוע חזית אחרת, ואז אולי נצליח לשכנע מישהו פה שהדרך להציל את המצב היא להחזיר לנו את שלטון המיעוט.
ואתה רואה את מה שקורה פה בימים האחרונים, ופתאום הדימוי הנבזי ההוא של בנט על שורפי האסמים הופך לדי קרוב למציאות. הם לא ממש שורפים את האסמים, אבל אין להם שום בעיה, למען קידום ערכי הכאוס, להוציא את דיבת הכלכלה הישראלית ולהוריד דרמטית את ערך מניית האסמים.
5.
יש שני דוקומנטים מהשבוע שאתם חייבים להכיר. וכשאני אומר “אתם” אני מתכוון לא רק לתומכי הרפורמה של לוין, אלא גם ובעיקר לאלה שיוצאים לרחובות בתחושת חירום לאומית (שאני, כאמור, מאמין לה).
הקטע הראשון הוא של ראש המחנה. הוא הוציא השבוע סרטון טיקטוק שבו נשאל: “ראש האופוזיציה, איך בעצם המהפכה המשפטית מובילה לקריסה כלכלית?”, הוא מישיר מבט למצלמה ואומר: “תדמיינו ככה. יש חדר ישיבות גדול, יושב בו משקיע ענק! שמשקיע מאות מיליונים או מיליארדים בכל העולם. והוא בוחן השקעה בישראל. הוא קורא לאנליסט שלו. אנליסט זה בן אדם שמנתח את הסיטואציה. הוא אומר לו: ‘תגיד, ישראל בימים אלה, זה מקום שכדאי להשקיע בו?’ והוא אומר לו ‘לא’. הוא אומר לו ‘למה לא?’ והוא אומר ‘יש אי־יציבות שלטונית, יש ממשלה כאוטית, יש קיצוניים בשלטון ויש בלגן עצום במערכת המשפטית – ואם מישהו ידפוק אותנו לא יהיה מי שיגן עלינו’. הוא אומר ‘אז מה לעשות?’ הוא אומר ‘אז תשקיע בסינגפור'”.
וואי. האמת? עזבו אתכם פוליטיקה, מי מאיתנו, מימין ומשמאל, רוצה שמשקיעים זרים יברחו מישראל לטובת סינגפור?
ואז מתברר שכמעט כמו בכל סרטון, נאום או ריאיון של לפיד, יש כאן, לצד הרהיטות, ההופעה המרשימה והדגלון היפה בדש החליפה, גם אי־דיוק משמעותי. וכמו תמיד אפשר לגלות אותו באמצעות חיפוש פשוט בגוגל.
הנה מה שכתוב בוויקיפדיה על המדינה שלפיד מתאר באופן כל כך משכנע איך המשקיעים עוברים אליה בגלל ה”ממשלה הכאוטית” שלנו: “קשה לראות את סינגפור כמדינה דמוקרטית. ראשית, קביעת אזורי הבחירה היא שרירותית ונעשית בידי מפלגת השלטון, ה־PAP ,בהתאם לצרכיה האלקטורליים, לעיתים זמן קצר לפני הבחירות. שנית, מועמדים יריבים סובלים ממסע רדיפה, שנעשה לעיתים בסיוע המערכת המשפטית. הם עלולים להיות מפוטרים מעבודתם בשל עילה כלשהי ולהיתבע תביעת דיבה בשל התבטאויות בגנות הממשלה. במקרה בולט שהיה ב־1997 הצליחה מפלגת השלטון לחסל פוליטית את אחד מיריביה הבולטים. ההתרחשות זכתה לתשומת לב בין־לאומית ולגינוי חריף של ארגון אמנסטי”.
הבנתם?
עכשיו, האם לפיד ידע שזה לא נכון, בדיוק כמו שהוא יודע שהכלכלה הישראלית יציבה ושאין כל השלכות לרפורמה המשפטית עליה, ופשוט בנה בציניות על זה שהקהל שלו לא יעשה גוגל, כי סינגפור זה נשמע טוב (הרי הייתה פעם סדרת תוכניות כזאת של חיים הכט על כמה נקי ומחונך שם)? או שמא הוא מקשקש, אבל בתום לב – כלומר החטא היחיד שלו הוא רק חוסר רצינות משווע? לא יודע.
אבל לפיד הוא לא הסיפור. הסיפור הוא האלפים שיוצאים עם שלטים לרחובות אחרי שראו את הסרטון הזה והשתכנעו שהמצב כאוטי.
6.
אז לכל הכאוטים, במיוחד בשבילכם, הנה הדוקומנט השני מהשבוע. כנסו נא לפודקאסט המצוין של ד”ר גדי טאוב ‘שומר סף’. הוא קיים השבוע ראיון עומק מקיף עם שר המשפטים יריב לוין על כל הרפורמות שלו. שיחה מרתקת שבה מסביר לוין בבהירות רבה, ובעיקר בענייניות, את כל המהלכים שלו, ועונה על כל הטענות נגדם.
אז בבקשה מכם, רגע לפני שאתם יוצאים גם השבוע להפגנה במוצאי שבת עם מבט של “הלכה המדינה” בעיניים, תקשיבו רגע לאיש שהולך לעשות את הרפורמה, ואולי תגלו שהמצב לא כזה נורא. אפשר להישאר בבית. אפשר להישאר בארץ.
יש רק בעיה טכנית קטנה. בעוד סרטון הטיקטוק שבו מסביר לפיד איך הרפורמה המשפטית של לוין תהרוס את הכלכלה הישראלית הוא באורך 31 שניות, הפודקאסט שבו לוין מסביר כמה הרפורמה טובה למדינה נמשך שעה, 9 דקות ו־29 שניות. בעיה, אני מבין.
אבל מה לעשות. אכפת לכם ממה שקורה פה, נכון? אז תשקיעו קצת זמן. תלמדו מהסינגפורים החרוצים (וחוץ מזה שבלמעלה משעה דיבורים של לוין מצאתי הרבה פחות אי דיוקים מב-31 השניות של לפיד).
אני רק מקווה שאין לכם בעיה של דת ומצפון להקשיב לטאוב. הרי הוועדה הרוחנית של עיתון ‘הארץ’ החליטה השבוע שמקומו לא יכירנו מעל דפי העיתון. למה? כי “חילופי השלטון האחרונים, שלוו במתקפה אגרסיבית ומיידית על הדמוקרטיה הישראלית, כפי שאנחנו ב’הארץ’ תופסים אותה, הרצון להחליש את מערכת המשפט בעזרת מהלכים קיצוניים שנעשים באופן חד־צדדי וללא מעצורים, מאלצים גם אותנו, ככלי תקשורת, להתגונן בפני מה שנתפס בעינינו כהפיכה משטרית.
“במובן הזה, אנחנו מוצאים קושי רב ליישב את הדיסוננס: מצד אחד להיות בחוד החנית נגד ההפיכה הזאת, ובמקביל לפרסם מאמרים שנותנים רוח גבית לאותה הפיכה. במונחים של דמוקרטיה מתגוננת, אנו מאמינים שכעת זהו זמן של מגננה”.
זה מדהים. ‘הארץ’, העיתון שבמשך עשרות שנים שוחט כאן כל פרה קדושה – דת, ציונות, ביטחון, ארץ ישראל – וקידש רק דבר אחד: את חופש הביטוי והעתונות, מתגלה כאן לא כ’יתד נאמן’, אלא כ’הפלס’, ביטאון הפלג הירושלמי. מי שלא בהשקפה שלנו, ב”השקופע”, בדיוק כמו שאנחנו רואים אותה, הוא טרייף.
טוב, אבל אולי להקשיב לפודקאסט שלו חד־פעמית זה בסדר? הרי יש שנהגו להקל בהאזנה בשינוי, במהירות כפולה. אומרים שככה זה גם פחות משפיע על הנפש בתקופה של דמוקרטיה מתגוננת.