איך שוכנעה הרבנית קנייבסקי שלא החליפו את בתה בבית החולים?

אלפי אנשים הגיעו בשבוע האחרון לנחם את הגר”ח קנייבסקי, היושב ‘שבעה’ על פטירת בתו, הרבנית חנה שטיינמן ע”ה, כלתו של הגראי”ל שטיינמן.

החברותא של הגראי”ל, הגאון רבי משה יהודה שניידר, תיאר את על ניחום האבלים של ראש הישיבה:

למחרת פטירת הרבנית הגיע כהרגלו, וכדי שלא לאחר את המצווה, כבר לאחר תפילת השחרית. כשעלה במדרגות ביתו של הגר”ח קנייבסקי התבטא בפני מלוויו שזכתה שהתקיים בה: “איזוהי אשה כשרה שעושה רצון בעלה”.

כשנכנס פנימה אל החדר זז הגר”ח מעט ממקומו, כדי לחלוק כבוד לנכנס. בעת ששהה שם, הגראי”ל שתק רוב הזמן, כששני גדולי עולם יושבים זה מול זה מבלי לומר מילה, בעוד הגר”ח אינו מסיר את עיניו מפניו של הגראי”ל. כך נמשך הדבר כמה דקות, עד שלבסוף פתח בעלהל של הרבנית, הרב שרגא שטיינמן בשאלה בהלכה.

“למדנו שיעור בשתיקה”, התבטא לאחר מכן אחד מהנוכחים.

כשיצאו מהבית, שאל הר יהודה שניידר את ראש הישיבה מהי הסיבה לכך ששתק.

” וָואס וִוילְסטֶע זָאלל אִיך זָאגין?” (– מה אתה רוצה שאומר?) – השיב לו רבו.

ואז הוסיף.  זִי אִיז דאָך אַפרוֹי פוּן מַיין זוּן רבי שרגא, אִיז זִי דָאך וִוי מַיינֶע אַקִינד…”  (-היא הרי אשתו של בני רבי שרגא, אם כן היא הרי כמו ילד שלי…)

“זו הייתה תשובה עבורי”, מספר הרב שניידר. “כי כשמדובר באבלות פון – מַיינֶע אַקִינד… איך אפשר לדבר. וכך חזר הדבר למחרת, כשהעלו שוב את הנושא, התבטא רבינו – היא הרי כלתי… ולא יסף…”.

הרב שניידר מספר גם על הנהגותיה של הרבנית:

“בהיותה ממונה על פירור הלחם לארוחות רבינו, היתה קונה אחת לשבוע לחם, וממנו הכינה שקיות מדודות לפי משקל, לכל ארוחה. והיה צריך להפריש מזה תרומות ומעשרות. כידוע הנהגת רבינו שלא נותן לאחרים לעשר אף על ידי שליחות, רק מקפיד להפריש תרו”מ בעצמו. כיוון שכך הרבנית היתה צריכה להמתין כל פעם שיעשר רבינו את הלחם, והרבה פעמים לקח הרבה זמן עד שהיה רבינו פנוי לכך, מפני שהיה באמצע שיעור, ולכן רצתה לעשר בעצמה, אך לא הסכים רבינו.

“עד שמצאה פתרון, שהיתה קונה את הלחם מכספה, וזוכה בו לעצמה, והיתה מביאה לבעלה הגאון רבי שרגא לעשר את הלחם, ורק אחר כך היתה מביאה אותו כשהוא כבר מעושר, והיה סומך עליה שאמרה שזה כבר מעושר”.

הרב שניידר מספר גם מה שסיפרה  לו אמו: “בהיות מרת חנה ע”ה תינוקת, חששה אמא הרבנית מרת בת שבע ע”ה שהחליפו לה את בתה בבית החולים, והיתה בלחץ גדול מזה. עד שפעם אחת עמדה העגלה עם התינוקת בקירבת מרן החזו”א זצוק”ל, ושמע החזו”א את קול בכייה, והגיב לפי הקול: ‘דָאס אִיז חַיִימְס…’ –  זה קול של ילדה של רבי חיים. ומאז נרגעה הרבנית ע”ה שזוהי בוודאי בתה, ולא החליפו אותה”.