זה היה בבוקר שבת קודש, לפני 73 שנים, בי’ בשבט תש”י (1950). הרבי הריי”צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, האדמו”ר השישי של חסידות חב”ד, נסתלק, כשעדיין לא מלאו לו שבעים שנה.
תקופת הנהגתו הייתה סוערת וקשה. הוא קיבל את ההנהגה בעיצומה של המהפכה הקומוניסטית ברוסיה הסובייטית, שהפעילה את כל עוצמתה לדיכוי היהדות. מולה התייצב הרבי במסירות נפש בלתי-נתפסת.
זו הייתה מסירות נפש במובן הפשוט ביותר – סיכון החיים למען קיום היהדות. הוא עצמו, ומאות חסידיו ושליחיו, סיכנו את חייהם מדי יום ביומו כדי לחנך ילדים ברוח היהדות, להקים מקוואות טהרה, לקיים מניינים לתפילה, לספק מצות לפסח ומזון כשר ולערוך בריתות מילה.
מסירת כל הכוחות
ואכן, הוא נאסר ונידון למוות, אך בחסדי ה’ ניצל מידי הקומוניסטים והצליח לצאת אל העולם החופשי, בעוד שליחיו הנאמנים נשארים ברוסיה וממשיכים במלאכת הקודש של השמירה על גחלת היהדות.
הרבי, שעוּנה קשות בזמן מאסרו, היה שבור ורצוץ, אך הוסיף לפעול בלטביה ובפולין, למען קיום היהדות. עם פרוץ השואה ניצל בניסי-ניסים מוורשה הבוערת, הצליח להגיע לאמריקה, ומייד התמסר בכל כוחותיו לבניין היהדות ביבשת החדשה.
שנה לאחר הסתלקותו, בי’ בשבט תשי”א (1951), קיבל עליו חתנו הרבי מליובאוויטש את ההנהגה, והרחיב ופיתח לממדי ענק את מפעל חייו של קודמו. גם אצלו ראינו מסירות נפש עצומה, מסירות נפש בתנאי העולם החופשי. אין מדובר בסיכון החיים דווקא, אלא במסירת כל הכוחות, המשאבים והמאוויים למען עם ישראל.
מסירות נפש זו הימנעותו של הרבי מלצאת ולוּ ליום אחד של חופשה בכל שנות הנהגתו. מסירות נפש היא הנכונות להתמסר לגמרי לצרכיו של עם ישראל, לקבל בלילות המוני יהודים, להשיב על מכתביהם, לעמוד שבע ושמונה שעות על הרגליים כדי להעניק מברכותיו ומעצותיו לכלל ישראל.
מסירות נפש היא העיקרון שהציב הרבי לפעילות חב”ד – לא לעשות מה שנראֶה טוב ומועיל לה, אלא “חב”ד צריכה לעשות מה שאחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות”. וכמו שאמר פעם אחת לרב חב”די מכובד, ששאלו אם לעסוק בענייני הכשרות: “לייצר בשר כשר מוכנים גם אחרים; תפקידך ‘לייצר’ יהודים שירצו לאכול בשר כשר”.
היעד המצופה
מסירות נפש היא מלחמתו הבלתי-מתפשרת של הרבי למען ביטחון ישראל והתנגדות נחרצת למדיניות של ויתורים ונסיגות. הרבי ידע שהעמדות האלה אינן פופולריות בכמה וכמה חוגים, אך הוא לא פסק מלהזהיר ומלהתריע, מתוך דאגתו העמוקה לשלום העם היושב בציון.
בתוך כל זה הרבי מסר את נפשו להרביץ תורה בהיקפים עצומים, ליזום מבצעים רחבים למלחמה בטמיעה ובהתבוללות, ולהפיח בלבבות אמונה לוהטת בביאת משיח צדקנו ובגאולה הקרובה. זה היעד שאליו כיוון את כל פעילותו, וזו ציפייתנו הגדולה לראות בקרוב את הגאולה האמיתית והשלמה, ומתוך שלום ומנוחה, כלשון הנביא ישעיה: “בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן”.