“מי יתן? אתם! אתם!”: את שני ההספדים האלה אסור לכם לפספס

1.

השבוע מלאו שלושים לפטירת הרב דרוקמן. שלושים יום שהאירו תשעים שנה. נדמה לי שלמרות שהרב דרוקמן היה מוכר ומפורסם, רק בחודש הזה התחלנו לקלוט את מלוא ההיקף של דמותו. מימי הבראשית כילד יהודי בעיירה קיטוב – ילד שמבחינה סטטיסטית, לא היה אמור בכלל לשרוד – ועד להלוויה של הילד ההוא, שהפך לזקן השבט, למנהיג ולמורה דרך, כשעשרות אלפים מלווים אותו בדמעות.

הייתה לי השבוע הזכות להנחות שני אירועים לזכרו של הרב דרוקמן. ביום שלישי, בתאריך השלושים עצמו, אזכרה בהיכל התרבות של פתח תקווה, ולמחרת בבנייני האומה – אירוע הזיכרון הממלכתי תחת הכותרת “הננו! – ממשיכים את השליחות”.

בשני האירועים נאמרו כל כך הרבה דברים משמעותיים. לא רק דברים לעילוי נשמתו, אלא גם להתעלות נשמותינו, כאן בעולם הזה. נדמה לי שזאת התחושה מול כל סיפור ששמענו על הרב דרוקמן. ושמענו הרבה. אלה היו שלושים יום עם אין־ספור סיפורים גדולים וקטנים שמרכיבים יחד מסכת חיים ארוכה ומלאה, יום ולילה. בעיקר לילה.

וכמעט לא משנה על איזה סיפור או זיכרון נפלת ומאיזו תקופה בתשעים שנותיו (אני כבר מחכה לספר המסודר שיצא עם כל הזיכרונות שאנשים פרסמו בפייסבוק ובווטסאפ) – תמיד הפאנץ’ היה בעצם אותו פאנץ’, שסוכם היטב בשש המילים שנחקקו על המצבה שהוקמה השבוע בבית הקברות הקטן של משואות יצחק: “כל חייו קודש לתורה, לעם ולארץ”.

2.

אבל יש שני הספדים שאסור לכם לפספס. בחודש חשוון תשכ”ט, כשנה וחצי לאחר הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, פרסם הרב דרוקמן מאמר בעיתון ‘הצופה’ ובו קרא להסיק מסקנות רוחניות מתוצאות מלחמת ששת הימים בציבור הישראלי. הוא אמר שיש צימאון גדול לאמונה בקרב שכבות נרחבות בעם ישראל, וחייבים להרוות אותו. ”הנוער במשקים ובמקומות אחרים צמא לאמונה. אם לא נפעל בכיוון זה, בכיוון הפעילות החיובית – ניתן את הדין על כך… יש צורך לכתת את רגלינו לכל המקומות ולהביא את דבר ה’ ואת דבר רעיוננו הגדול, שאם הוא יובא בצורה הראויה – ודאי שלבבות רבים יהיו פתוחים לקבלו”.

והוא אכן כיתת את רגליו ומסר שיעורים בקיבוצים ובמחנות קיץ של התנועה הקיבוצית והביא לשם את דבר ה’. ואכן הלבבות היו פתוחים לקבל. מהמפגשים ההם נולדו חוזרים בתשובה רבים. אחת מהם היתה צעירה ירושלמית, תלמידת כיתה י”א בתיכון שליד האוניברסיטה (ליד”ה), שהגיעה לשיעור של הרב במכון מאיר בירושלים. המפגש שלה איתו גרם לה לשינוי בחייה. השבוע, באזכרה, היא סיפרה על כך בהתרגשות. קוראים לה אורית סטרוק:

“אני אחת מאותם אנשים שזכו לאור של התורה, של חיי תורה, ושל כל עולם הערכים הנפלא שהרב דרוקמן הנחיל לאנשים שהגיעו מרחוק. ממש ממש מרחוק. וכשאני שואלת את עצמי, מה היה אצלו שבאמת גרם לי ולאחרים להיפתח ולהתקרב – אמרו כאן הערב הרבה דברים… דיברו על אהבת התורה ועל אהבת העם ועל אהבת הארץ. אני חושבת שהדבר הבסיסי, עוד לפני כל אלה, הוא אהבת ה’ שהייתה אצל הרב דרוקמן. אהבת ה’, קרבת ה’ ברמה שאי אפשר היה שלא להידבק בה”.

3.

ופה שלפה שרת ההתיישבות סטרוק את הפלאפון ואמרה: “ברשותכם אני רוצה להשמיע לכם קטע של הרב דרוקמן עצמו. זה אחד הדברים הראשונים ששמעתי אחרי שהגעתי בפעם הראשונה לשבת בביתו ובישיבה. הקטע הזה הוא קטע שלא מרפה, ואני משמיעה לכם אותו כדי שתחושו יחד איתי”.

היא מקרבת את הטלפון אל המיקרופון ומתוכו בוקע קולו הצרוד של הרב דרוקמן אומר בנעימה את תפילת ‘ריבון כל העולמים’ שנאמרת בליל שבת: “ריבון כל העולמים, אדון כל הנשמות, אדון השלום, מלך אביר, מלך ברוך, מלך גדול, מלך דובר שלום, מלך הדור, מלך ותיק, מלך זך, מלך חי העולמים, מלך טוב ומטיב, מלך יחיד ומיוחד, מלך כביר, מלך לובש רחמים, מלך מלכי המלכים, מלך נשגב, מלך סומך נופלים, מלך עושה מעשה בראשית, מלך פודה ומציל…”

השרה סטרוק עוצמת עיניים בדבקות. “ככה נשמע הקידוש של הרב דרוקמן. וכל ‘מלך’ כזה גורם לך להרגיש שהמלך כאן איתנו סביב שולחן השבת. וזה לא תפילת יום כיפור, כן? זה קידוש של ליל שבת. כל ליל שבת. המלך כאן איתנו סביב שולחן השבת. ומזה הכול מתחיל בעיניי. קרבת ה’ שהייתה אצל הרב דרוקמן. אהבת ה’ שהייתה אצלו. הנוכחות הזאת, לדעת שהקב”ה איתנו כאן כל הזמן. וזה כל כך מחייב. וכל כך מחזק. וכל כך מרומם. קרבת ה’ הזאת. הכול נובע ומתחיל ונמשך ממנה.

וכשהרב דרוקמן פותח ספר ללמד שיעור – הרבה ספרים, ערמה של ספרים – ובכל ספר יש סימנייה קטנה כזו, והוא פותח ומקריא מכל ספר פסוק, שני משפטים, קטע קצר – שום דבר כמעט, אבל כל מילה הוא מקריא בחרדת קודש, באהבה, בהתפעלות, כאילו הוא מצא פנינה מיוחדת ומתבונן בה מכל הכיוונים – זה לא אהבת תורה. זו התאהבות בתורה. זה מה שהיה אצלו. הוא היה מאוהב בכל מילה של התורה. כמו שהוא היה מאוהב בכל אדם שהגיע אליו. מאוהב. ואי אפשר היה שלא לחוש את האהבה הזאת… הוא פשוט אהב כל אחד מאיתנו בנשמה, והרגשנו את האהבה הזאת. כמו שהוא אהב את ארץ ישראל. אהבה. כשהוא היה מברך ברכה אחרונה, על המחיה – איך הוא היה אומר את זה! ‘והעלינו לתוכה’, ‘ושמחנו בבניינה’, ‘ונאכל מפרייה’, ‘ונשבע מטובה’. עם כל מילה כזאת היית מרגיש איזו התאהבות בארץ ישראל. ומתוך כל האהבה הזאת, ומכל התחושות העמוקות האלה – מתוך זה מגיעה מסירות הנפש. ומגיעה הכנסת האורחים. מתוך זה הכול נובע. כי הוא פשוט חי חיים מלאים של אהבה, של אמונה, של הודיה עצומה שליוותה כל רגע בחייו. הוא כל הזמן חי בהודיה. הוא עושה עוד ועוד ופועל עוד ועוד כי הוא כל כולו מודה לה’ שהוא בכלל חי בדור הזה”.

4.

השרה סטרוק ממשיכה בזיכרונותיה מלפני 45 שנים עם הרב דרוקמן, אבל אני חושב שלושה חודשים אחורה, על תוצאות הבחירות. מדהים לשמוע שרה בממשלה מדברת דיבורים כאלה. עד לפני רגע השרות בממשלה היו יפעת שאשא ביטון ומרב מיכאלי. הן דיברו קצת אחרת.

“למדתי מהרב דרוקמן המון תורה. יש לי מחברות על גבי מחברות עם שיעורים. אבל העיקר זה עוצמת החיים, עוצמת האמונה. בתקופה ששמעון פרס היה ראש הממשלה, הוא מסר כל שבועיים איזו עיר נוספת ליאסר ערפאת. התחיל בצפון: ג’נין וטול כרם, ואז רמאללה. וזה מתקרב לבית לחם. רצינו לארגן הפגנה נגד זה שעומדים למסור את בית לחם, ועליי הוטל להתקשר לרב דרוקמן ולבקש שהוא יגיע להפגנה הזאת. אני זוכרת את עצמי מתקשרת והרב לא עונה לי. ואני מתקשרת עוד פעם והוא לא עונה. ככה כמה פעמים. אני עקשנית גדולה…

אחרי כמה וכמה פעמים הוא עונה ואומר: ‘אורית, אני לא מסוגל לדבר’, וסוגר את הטלפון. אמרתי לעצמי: טוב, אז הרב נמצא ליד הטלפון. כל מה שצריך זה שאני אתקשר שוב ואסביר לו באיזה נושא חשוב מדובר, ואז מן הסתם הוא יתייחס אליי. אני מחייגת שוב, והוא שוב עונה ואומר, ‘אורית, אני לא מסוגל לדבר. הרב נריה נפטר’, והוא סוגר. לא מסוגל. לא מסוגל לדבר. בלי לדבר הוא דיבר כל כך הרבה. פתאום בבת אחת הבנתי מה זה אומר שהרב נריה נפטר. הרב דרוקמן לא מסוגל לדבר! כי כזה היה הרב דרוקמן. הוא חי את החיים במלוא עוצמתם. שום דבר לא עבר לידו כאילו כלום. הכול היה מאוד מאוד מלא נוכחות ועוצמה”.

“וזכיתי לעוד מילה אחת של עוצמה”, היא מסיימת. “בימים האחרונים, ברגע שראיתי את הרב במצב הזה, הגעתי בכל יום. באותו לילה של חנוכה הגעתי, ולשמחתי הרב זיהה אותי ואמר לי שלום. ואז דיברתי איתו קצת והתפללתי לידו. ואז, טוב, בכל זאת אני צריכה לחזור לכנסת, מה לעשות… ואמרתי: ‘הרב, אני צריכה לחזור לכנסת, אני אבוא שוב מחר’. ואז ראיתי איך הרב מתאמץ מאוד מאוד מאוד ואומר לי: ‘מצוין!’. כמו שהוא תמיד היה אומר. ‘מצוין!’. את כל המאמץ שלו הוא השקיע ב’מצוין’ הזה. וזאת בעצם המילה האחרונה ששמעתי ממנו. והיא הזכירה לי את השיחות שהיו לי עם הרב כשהייתי צעירה מאוד וניגשתי להתייעץ איתו על כל מיני דברים. וההתייעצות עם הרב דרוקמן תמיד הייתה כזו שהוא בעצם נתן לי לדבר והקשיב לי והקשיב לי והקשיב לי, וכיוון אותי לאן שאני צריכה להתכוון – אבל שזה יבוא ממני ומתוכי. וכשהייתי מגיעה למסקנה, הוא היה אומר לי תמיד את ה’מצוין’ הזה. וזאת הייתה המילה האחרונה ששמעתי ממנו. ואני באמת אסירת תודה לקב”ה שזיכה אותי להכיר מקרוב אדם כל כך כל כך חי, וכל כך כל כך מאיר, כמו הרב חיים מאיר דרוקמן”.

5.

הטקסט השני הוא לא הספד על הרב דרוקמן, אלא הספד שהוא עצמו נשא לפני כתשע שנים. בה’ בחשוון, יומיים לאחר פטירת הרב עובדיה יוסף, העביר הרב דרוקמן שיעור לזכרו בישיבה: “מסופר בירושלמי: כאשר מת רבי סימון בר זביד, הספיד אותו רבי ליא. הוא קרא עליו את הפסוק באיוב: ‘והחכמה מאין תימצא?’ תלמיד חכם שמת – מי יביא לנו חליפתו? מי יביא לנו תמורתו?”

כשהרב דרוקמן קורא “מי יביא לנו חליפתו? מי יביא לנו תמורתו?” הוא נשנק מדמעות. בקושי מצליח להשלים את המשפט. וזה די מדהים. הרב עובדיה לא בדיוק היה רבו המובהק של הרב דרוקמן. הוא הרי גדל בבית מדרש אחר, הוא מחנך תלמידים ברוח אחרת, בהמשך השיחה הוא גם מספר על מחלוקות העומק בעניינים שונים (“דברים יסודיים ביותר”, כלשונו). זה לא הרב נריה. אבל כן, כשהוא מדבר על האבדה הגדולה של תלמיד חכם כזה שמת הוא פשוט בוכה. והוא המשיך: “חז”ל מדברים פה על תלמיד חכם. כל תלמיד חכם. קל וחומר כשמדובר באחד מגדולי הדור, אליבא דכולי עלמא. מגדולי הדור בתורה אליבא דכולי עלמא. ברחוב אולי הדבר אינו ידוע, כי ברחוב מדברים אולי אחרת, אבל בבית המדרש, מי לא יודע? ‘יביע אומר’, ‘יחווה דעת’ – זה לא נשפך מן השרוול, זה תלמיד חכם בעל שיעור קומה בלתי רגיל”.

6.

והרב דרוקמן מקריא לתלמידיו בהתרגשות גדולה מדברי הרב קוק בספרו ‘אדר היקר’: “חכם גדול אחד, גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במידותיו – יפעל במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת על פי רוב דווקא בלי שום כוונה מצידו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מרהיבות”.

“נכון”, אומר הרב דרוקמן, “הרב כותב בהמשך שבוודאי יש מקום להשתמש במאמרים ובדרשות, אבל יש דברים שהם מעבר לכל אלה: ‘יותר מכל פעולה פרטית, גדולה היא פעולת הסגולה הכוללת, ההכרה שהכיר העם כי איש אלוקים קדוש שוכן בקרבם, אדם נעלה ומרומם מכל שפלות החיים, איש שכולו קודש לה’, ושליבו ונפשו נתונים רק לאהבת ה’ יתברך, אהבת הבריות, אהבת תורה ויראת שמיים. היא פעלה תמיד בישראל את פעולתה הרוחנית יותר מכל השתדלות המיוחדת'”.

הרב דרוקמן מצטט את הגמרא במסכת כתובות המספרת על רגעיו האחרונים של רבי. “רבי היה במצב קשה וחכמים התפללו עליו. והאישה העוזרת בבית רבי, שכנראה הייתה אישה מיוחדת, ראתה את המצב ואמרה: ‘אני רואה שיש מאבק בין עליונים ותחתונים. יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים’, כלומר שינצחו החכמים ורבי יישאר בחיים. אבל הנה היא רואה שרבי מצטער, אז היא משנה את התפילה: ‘יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים’. אך חכמים המשיכו להתפלל. מה עשתה האישה החכמה הזו? לקחה כד, עלתה לגג וזרקה את הכד לבית המדרש, וכשהיה ה’בום’ – פסקו חכמים מתפילתם. ‘באותה שעה יצאה נשמתו של רבי’, כך מספרת לנו הגמרא.

“אז ודאי לומדים מזה, קודם כול, על כוחה הגדול של התפילה – חכמים החזיקו את רבי בעולם בתפילתם. אבל ניתן לשאול כאן שאלה: האישה ראתה שרבי מצטער, שהוא אינו מתפקד, אז היא התפללה שיכופו עליונים את התחתונים. אבל גם החכמים ידעו את זה! מה, חכמים לא ידעו שרבי שוכב במיטה ואינו מתפקד? מדוע הם המשיכו להתפלל?! מה, הם לא הבינו מה שאותה אישה הבינה?! התשובה היא שחכמים הבינו יותר. חכמים הבינו שיש הבדל בעולם – אם זה עולם עם רבי או עולם בלי רבי! זה לא אותו עולם! בלי רבי – זה לא אותו עולם! גם אם הוא שוכב במיטה! דברים אלו בדיוק יכולים אנו לומר גם על הרב עובדיה זצ”ל. עולם בלי הרב עובדיה זה לא אותו עולם. זה לא אותו העולם!”

ושוב הוא דומע.

7.

אבל הרב דרוקמן לא מסתפק בדמעות ובאבל. “אני מבקש לציין שהרב עובדיה זצ”ל זכה למתנות שמיים אדירות, לכישרונות בלתי רגילים ולזיכרון פנומנלי. זהו זיכרון מיוחד במינו. כל מי ששמע אותו מביא דברים מכל מיני מקומות ראה את הזיכרון המיוחד הזה. זו מתנת שמיים. אבל רבותיי, לזה צריך לצרף את היגיעה האדירה בתורה. בלי יגיעה, יכולות להיות לאדם מתנות שמיים גדולות, אך לא יוצא מהן כלום. בלי יגיעה לא גדלים! בלי יגיעה לא גדלים! בסדר, יש מתנות שמיים וכישרונות. אוי, כמה כישרונות גדולים אני ראיתי שהתבזבזו. צריך יגיעה! צריך לדעת לנצל את הכישרונות הללו. ואשרי אדם שזוכה לנצל את מתנות השמיים שניתנו לו. והרב עובדיה זצ”ל ידע להשתמש במתנות השמיים, וכתוצאה מכך הוא גדל והגיע למה שהגיע”.

השיחה עומדת להסתיים, אבל לרב דרוקמן יש עוד נקודה אחת להעביר לתלמידיו בעידן החדש שהתחיל, עולם ללא הרב עובדיה. וכששומעים את ההקלטה הזאת השבוע, מובן שהמחשבה שעולה בראש היא על העידן החדש של ציונות דתית בלי זקן רבני הציונות הדתית. “שאלו אותי הרבה ביומיים האחרונים, מה יהיה? מה יהיה?! מה יהיה כעת, כשהרב עובדיה איננו? אז אני רוצה לענות עכשיו כך: פתחנו בדברי הירושלמי על תלמיד חכם שמת, מי ייתן לנו תמורתו. אני מבקש לומר – ורבותיי, אני אומר זאת על יד ארון הקודש…”

ופה הוא ממש צועק. דופק על הסטנדר וצועק במלוא צרידותו: “מי ייתן לנו תמורתו? אתם! אתם! זה תלוי בכל אחד ואחד! חייבים את ההכרה הזאת שהתשובה ל’מי ייתן לנו תמורתו?’ היא שכל אחד צריך לומר: ‘הנני!’ ‘הנני!'”

ואז הוא לוקח נשימה ומוסיף ברוך, בעדינות: “כמה שיכול, רבותיי, כמה שיכול. מה שיכול. הרי בסך הכול, ברוך ה’, לומדים היום הרבה תורה במדינת ישראל, הרבה מאוד תורה. רק יש צורך בהטיית השכם, להעמיס על עצמנו, מתוך הכרה מלאה שאנחנו צריכים לשרת את עמנו, לשרת את מדינתנו – בתורה”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’