הרופא החרדי ב’שניידר’ אויים: “חבל עליך, אתה נראה אחלה בן אדם”

ד”ר יהודה סבינר, רופא ילדים חרדי מ’שניידר’, הותקף ביום שישי באופן מילולי ונאלץ להתמודד עם איומים מפורשים, במהלך משמרת שביצע במיון הילדים של בית החולים.

“אני כמעט שנתיים מתמחה ברפואת ילדים בבה”ח שניידר”,  כתב בפוסט הכאוב ששיתף. “אנחנו בתקופת חורף, יש המון מחלות ואשפוזים. בשישי האחרון המיון היה עמוס, זו בכלל משמרת שלא הייתי צריך לעשות, התנדבתי אליה כי היה עומס ושאלו מי מוכן… היו המון ילדים דחופים, הייתה ילדה עם שבץ. עשינו הכל כדי לראות אותם מהר, שלא ימתינו הרבה זמן, לא חשבנו לעשות הפסקה חלילה, לאכול או לשתות”.

בהמשך מפרט סבינר לגבי האירוע שהחל כשאחד הילדים בהם טיפל עמד להשתחרר: “בשעה ה-20 לתורנות, 4:00 לפנות בוקר, ללא סעודת שבת, ללא משפחה, ללא התכרבלות תחת הפוך, עובר על תיק של תינוק קטן, מסכם אותו, מתרשם כי ניתן לשחרר את הילד בבטחה לאחר קבלת אישור הרופאה הבכירה בתורנות. בגלל שאני רופא צעיר, אני צריך לקבל את חוות דעתה של רופאה בכירה ממני לשחרור.

“עדכנתי את ההורים בכך, האמא התרגזה, ואז האבא התקרב אליי, התעצבן, התחיל לקלל, ואז סינן: ‘חבל מאוד עליך, אתה נראה לי אחלה בן אדם. יש לך משפחה, הייתי שמח מאוד שלילדים שלך ימשיך להיות אבא… כן כן הבנת אותי טוב מאוד, כדאי לך לשחרר אותי ומהר כי אם לא יש לי דרכים אחרות’. זה היה איום ברצח. באותו הרגע אתה מרגיש שהדם לא זורם לך, אתה מפחד, אתה משותק. הדופק בשמיים, הגוף מתכסה בזעה קרה, והרגליים מאימות לקרוס, הלם!

“אתה אף פעם לא יודע איך לפעול במצבים האלה”, מתוודה הד”ר. “הטעות שלי הייתה שניסיתי להרגיע אותו לבד, לא הזמנתי מאבטחים. הדיבור הקשה הפך לאיום, ואז רופא אחר הזמין מאבטחים. אני לא יכול להסביר את הפחד הזה. כמו נשיפת נחש האבא מאיים, אני מפחד לנתק מגע, לא יודע מה יהיה השלב הבא שיעשה – אולי יחנוק אותי? אני ממשיך להגיד לו כמו מנטרה ‘זה עניין של דקות והרופאה תשחרר את הבן שלך’.

“בהמשך המאבטחים התקרבו לזירה, האבא חשק שיניים, ושוחרר עם חיוך על הפנים, אבל הסכין ננעצה עמוק בלב שלי, לא חולפת דקה, וזוג הורים נוסף מרים את קולו ודורש שחרור עכשיו! הרגע! כל זה כאשר יש לי ילדים נוספים במלר״ד שאני חתום על חייהם, חלקם לא יציבים בעליל, כולל ילדה קטנה בת 3 בשוק חמור.

“5 דקות אחר כך, אני מתיישב שוב על יד המחשב על מנת לפתוח פניה ליעוץ דחוף עבור מטופלת שלי, הדופק מעט מתייצב ומשהו נסדק בנשמתי, הלב המדמם שלי מתחיל לדמם במעלה הגרון, ומשם למעלה בקודש לשתי ארובות העיניים, ברגע של התעשתות אני דופק על הגב של הלוחם לצידי, שריה, ד״ר שריה! אני חייב שהוא ישים עיין על הילדים, אני מרגיש שאני קורס, הוא מזהה את המצוקה ולוקח אותי לחדר הפעולות במלר״ד.

“הוא שואל מה קרה, ואני לא מצליח לסיים מילה, רוצה להסביר לו שידאג שניה למטופלים שלי, מנופף לו בדף יעוץ שהרגע הדפסתי וצריך לשלוח אותו, אבל לא מצליח לדבר, נחל של דמעות ובכי בלתי נשלט פורץ מתוכי. אני נבהל מעצמי, לא מצליח להכיר את עצמי מעוצמת התגובה, אין לי מילים אחרות לתאר את הסיטואציה, שריה לופת את ראשי חזק בין שני ידיו, ומחבק אותי חזק.

“הוא מישיר מבט לעיניים שלי אומר את מה שאומר, אני שוטף את הפנים עם הרבה מים, וההצגה ממשיכה, כי היא חייבת להמשיך… בודק את הילדים, מתווה תכנית, מי לבית ומי לאשפוז, מי לחמצן, ומי לרוצפין, מי למשאפים, וטלפונים ליועצים.

“השעון ממשיך לתקתק התורנים של הבוקר מגיעים, מעביר משמרת בגוף קפוא, ובתחושה של רובוט, כאשר אני חוזר סוף סוף הביתה, מה שנשאר לילדים ולאשה אלו השאריות של האבא אותו הם הפקידו רק יממה קודם בידי מערכת בריאות ציבורית, מורעבת ואוכלוסיה עם פרטים אלימים חסרי רסן. מקווה שאמצא בי את הכח לשוב למלאכת הקודש הזו שוב”.

בשיחה עם מיכל  קורן קריב ממאטקו, הוא נשאל: מה עובר לך בראש ברגעים האלה?

“זה פחד מוות שמשתק אותך וגם מצטרף לעייפות שהצטברה אחרי 20 שעות של תורנות. אתה רץ מילד לילד, המוח שלך כבר לא עובד כמו שצריך. אתה מתחיל לחשוב על הילדים שלך, הכל רץ לך בראש. יש לי תינוקת עם תסמונת דאון קשה – למה זה מגיע לי?”

ד”ר סבינר מספר שמקרי אלימות כאלה מתרחשים מדי יום. “רק בתורנות הזו היו 3 מקרים של הורים שצעקו וצרחו, זה עניין שבשגרה. מאז שפרסמתי את הפוסט, פנו אליי רופאים רבים ששיתפו במקרי אלימות שחוו. הם אמרו שהם מפחדים לחשוף אותם מחשש לחייהם. רופאה אחת סיפרה שזרקו עליה מזרק עם מחט, אחרת אמרה שאיימו על חייה ומאז היא מלווה על ידי מאבטח לרכב. רופא נוסף סיפר על אבא שאיים עליו ואמר שיכניס לו מכשיר לבדיקת LP לעין. קורים דברים נוראיים. החלטתי לא לפחד יותר ולא לשתוק, ואני נחשף בפנים גלויות, אני לא מוכן להמשיך לקבל את המצב הזה”.

מה עשית אחרי שהגיעה האבטחה?

“בכיתי. התפרקתי. אבל אחרי חמש דקות המשכתי לראות ילדים במיון. זו מחויבות אדירה. אין לי ברירה. אתה לא מרשה לעצמך אפילו זמן לעבד את מה שקרה. אשתי רגילה שאני מגיע ממוטט אחרי תורניות, אבל בשבת האחרונה היא הרגישה שמשהו קשה עבר עלי. זה טראומתי ומפחיד”.

למה בעצם לא כל מקרה כזה מסתיים בתלונה במשטרה?

“רופאים לא תמיד יודעים להתמודד עם הסיטואציה. הם מעדיפים הרבה פעמים לסגור את הסיפור במיון ולא להמשיך לתלונה כי מפחדים שיגמרו עם מטען מתחת לרכב. הרבה אומרים לעצמם – בשביל מה?”.

מהנהלת מרכז שניידר נמסר בתגובה: “בית-החולים פועל וימשיך לפעול, על מנת למגר בכל דרך כל סוג של אלימות באשר היא – פיזית ומילולית, ויגלה אפס סובלנות”.