המניח: מחשבות על התמונה של השופט פרופ’ אהרן ברק והתפילין

1.

ברגע הראשון, כשראיתי את התמונה של אהרן ברק עטור בתפילין בעיתון ‘משפחה’, הייתי בטוח שמדובר בפרודיה. אומנם ברק אמר בשבוע שעבר שלמען המשך קיום מורשתו השיפוטית הוא מסכים אפילו לעמוד מול כיתת יורים, אבל עד כדי כך? להניח תפילין? מה השלב הבא? אסתר חיות עטוית מטפחת, מפרישה חלה, בתמונת השער של מגזין ‘פנימה’?

ואז, כשהבנתי שזה לא פוטו-מונטאז’ – התרגשתי. לא כל כך מאהרן ברק כמו מהמראיין אריה ארליך, שהוא קודם כול חב”דניק ורק אחר כך עיתונאי. הוא רואה יהודי, לא משנה כמה הוא רחוק, וישר חושב איך הוא יכול לזכות אותו במצוות, כי הרי הוא חלק אלוקה ממעל ממש.

אשר לברק עצמו: אין לי ספק שהנחת התפילין השפיעה עליו. כל מצווה, בטח כזאת חשובה, פועלת השפעה סגולית על מי שמקיים אותה. ככה אנחנו מאמינים. אבל אני חושש מההשפעה אחרת: ההשפעה התקשורתית של ההנחה המרגשת הזאת על המאבק הציבורי החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל, שבעיצומו אנחנו מצויים בימים היסטוריים אלה.

הרי זו לא הייתה הנחה בסתר. מדובר, בסופו של דבר, באירוע תקשורתי, שהנשיא ברק – גאון המשפט והתקשורת – מבין היטב ומנהל היטב. הרעיון הוא להעביר מסר: הנה, תראו אותי, אני לא כזה אנטי־יהדות. אני אפילו מניח תפילין. או: מסכים להניח תפילין.

אבל אסור להתבלבל. ברק הוא היריב המר ביותר שהיה לזהות היהודית של מדינת ישראל בשלושים השנים האחרונות. על זה בדיוק ניטש המאבק עכשיו. מי יקבע את זהותה של מדינת ישראל: הרוב, שרוצה מסורת ושבת ומשפחה ופסח וארץ ישראל וביטחון ולאומיות, או מיעוט קטן ומגה־פרוגרסיבי שרוצה להפוך את ישראל בכוחנות, באקטיביזם, למדינת כל אזרחיה.

2.

ועוד משהו: בסרטון וידאו שפורסם למחרת נראים אריה ארליך ואהרן קליגר מ’משפחה’ מניחים את התפילין לברק כשהוא מתקשה להשלים את מילות הפרשה הראשונה של ‘שמע ישראל’. הם צריכים לומר איתו מילה במילה.

זה מדהים. האיש המשפיע ביותר על מערכת המשפט בישראל מאז קום המדינה, הגאון הגדול, המחדש הגדול, שכל רז לא אניס ליה, גם במשפט הישראלי וגם בחוקי המשפט בעולם – לא יודע להשלים את מה שכל ילד בן שלוש יודע. האיש שפוסק בעניינים היהודיים הרגישים ביותר כמו גיור, לא יודע בעצמו את מה שמלמדים ביום הראשון באולפן גיור. אז נגיד שהוא לא רואה חשיבות דתית בטקסט הזה, כי הוא לא יהודי שומר מצוות. נגיד. אבל אפילו לא חשיבות היסטורית? תרבותית? ספרותית? עד כדי כך הוא מנותק מהשורשים היהודיים שלו?

תגידו שאי אפשר לשפוט ילד יהודי שבגיל חינוך הסתתר בתוך גומחה בקיר ביתו של איכר בגטו קובנה מאימת אקציית הילדים? זה נכון. נכון מאוד. סיפור חייו והצלתו הנסית הוא סיפור יהודי מדהים ומרגש.

אבל אסור להתבלבל: אהרן ברק הוא לא “תינוק שנשבה”, אלא “תינוק ששבה”. הוא אחראי, באין־ספור הפסיקות שלו, ובכלל באקטיביזם השיפוטי שהוא המציא והוביל, לפגיעה הקשה ביהדותה של המדינה. אני מקווה מאוד שהתמונה המרגשת הזאת לא תרפה את ידיו של אף אחד מנבחרי רוב הציבור, במהלך ההיסטורי והחשוב שמתבצע בימים אלה, לתיקון הקלקול הגדול של אהרן ברק.

ומשפע מצוות תפילין יושפע למדינת ישראל שפע קודש.

3.

ומכאן לעניין (סגולי) אחר לגמרי.

את הדברים הבאים כתב לפני כמה ימים אסף וייס, מייסד ארגון החינוך ‘מעגלים’: “לפני כחודש עליתי על טיסה חזרה מניו יורק לישראל וראיתי שיושב לידי איש מוכר, אומן ויוצר מתוק מדבש, יונתן רזאל. התחלנו לדבר דיבורים של טרום טיסה… לאחר כמה דקות אני שואל אותו: תגיד, יונתן, ההורים של אשתך גרים במושב רמות ברמת הגולן?

יונתן מתעניין: למה אתה שואל? ואני אומר לו: תשמע סיפור. לפני כשבע שנים וחצי היינו קבוצת משפחות, חברים טובים מלוד, בסוף שבוע בחופש הגדול בצימרים במושב רמות. בשבת בבוקר, אחרי התפילה, כשכולם הלכו, נשארת ללמוד דף יומי בבית הכנסת. שאלתי אותך אם אפשר להצטרף וללמוד איתך. ענית בחיוב ולמדנו יחד. באופן אישי יצאתי מהלימוד הזה עם חוויה חזקה מאוד. נזכרתי (אחרי נתק ארוך מאוד) כמה אני אוהב ללמוד גמרא.

עד כדי כך זו הייתה חוויה חזקה, שכמה ימים אחר כך הצעתי לחברים שלי בבית הכנסת בלוד שנגבש קבוצה שתישאר אחרי התפילה בשבת בבוקר ללמוד שעה גמרא. בהתחלה היינו 4-3 חבר’ה. זה לא היה פשוט לשנות הרגלים של לוח זמנים ולהגיע הביתה בשבת בבוקר שעה מאוחר יותר, אבל לאט לאט הקבוצה התגבשה, והיום, שבע וחצי שנים אחרי, אנחנו כ־25 איש בקבוצת גמרא! ואיך הכול התחיל ?בלימוד מקרי של דף יומי אחד איתך בחופשה בגולן.

יונתן מסתכל עליי בהפתעה. שומע לראשונה על השיעור שנוסד בזכותו. ואז אני רואה שהוא לומד גם עכשיו, בטיסה, דף יומי. המסכת שלומדים היא נדרים. ולפתע אני נזכר. תקשיב, אני אומר לו, כמעט בטוח שמה שלמדנו איתך אז בשבת ההיא בגולן היה מסכת נדרים.

אני שולח בקבוצת הווטסאפ שלנו את הסיפור ומבקש מחברים שלי לשלוח לי תמונות מסוף השבוע ההוא ברמות כדי להיזכר מתי בדיוק היינו שם. פתאום אוהד נוי, חבר שלי, אומר לי: שמע, בדקתי בלוח הדף היומי, ולפי התאריך של השבת ההיא בגולן, לפני שבע וחצי שנים, למדנו אז את דף עו במסכת נדרים.

אני מראה ליונתן את ההודעה בסלולרי והוא בתגובה פותח את הגמרא בדף ע”ו בגמרא שלפניו ומראה לי מה כתוב שם למעלה בכתב ידו: ‘מושב רמות בין הזמנים’. מסתבר שליונתן יש מין מנהג כזה. הוא כותב על הדף בגמרא בכל פעם שהוא לומד בה מחוץ לכולל שלו.

לפני הנחיתה אמרתי ליונתן: שמע, כשאתה מגיע לדף עו בנדרים, עוד חודש מהיום, אתה מוזמן לעשות את הלימוד אצלי בבית עם כל חבורת הגמרא שקמה בזכותך. יונתן התרגש מאוד מההזמנה, ואתמול זה קרה. הוא ביטל הכול והגיע ללוד להיפגש עם חבורת הגמרא שלו”.

4.

וואו. סיפור מרגש מכל כך הרבה זוויות. קודם כול, זה שיהודי נשאר אחרי התפילה בשבת בבין הזמנים ללמוד דף גמרא בבית הכנסת. רק החלק הזה של הסיפור כבר מרגש. זה לא מובן מאליו. ואז החשק שזה עושה ליהודי אחר. טוב, זה כבר יותר מובן. אם תראו באיזו שמחה והתלהבות יונתן רזאל לומד, כנראה גם אתם תרצו להיות חלק משמחת החיים הזאת. ואז ההשפעה של הלימוד של הדף הזה, דף קצר אחד במסכת נדרים, על מי שלמד אותו. קודם כול המחשבות על חזרה ללימוד. אבל בעיקר – המעשה בפועל שמגיע בעקבות המחשבות. אסף וייס לא נשאר שקוע בהרהורים נוגים על שנות לימודיו שלא ישובו עוד. הוא החליט פשוט להשיב אותן.

בדיוק השבוע קראתי שיחה של הרב אביגדר נבנצל על הפרשה, בספר הנפלא ‘שיחות לספר שמות’ (בעריכת הרב יוסף אליהו), שבה הוא כותב כך: “נקודת ההבדל בין צדיק לרשע אינה בכך שאחד מתחרט והשני לא. שניהם מתחרטים. גם לפרעה היו מחשבות טובות של שיפור, כמו לכולנו. עיקר ההבדל הוא ביישום של אותן מחשבות טובות בחיי המעשה”.

אנחנו קוראים בפרשה בהשתאות על פרעה הזה, שכל הזמן מבטיח שהנה, זהו, הוא חוזר בתשובה. ובסוף לא. איך זה קורה לו שוב ושוב? הרי הוא החליט החלטה ברורה. כזה חדל אישים הפרעה הזה. אבל בעצם, אומר הרב נבנצל, בכל אחד מאיתנו מסתתר פרעהצ’יק קטן. מה, לנו לא קרה שהחלטנו החלטה ברורה ולא עמדנו בה?

ושימו לב לפסקה הבאה: “כשעולה לנו מחשבה טובה – יש להתכונן מיד למערכה העיקרית שתתחיל מחר בבוקר, כשרושם הדברים יתפוגג באופן טבעי. לחשוב איך להקנות נצחיות להחלטות הלב. ההבדל בין צדיק לרשע הוא במרחק שבין התעוררות אחת לשנייה. אצל הרשע קיים חלל גדול ביניהן. כל הרהור תשובה חולף ביעף, ועד להרהור הבא – הוא הולך בשרירות ליבו. ואילו הצדיק מחפש קביעות ואורך ימים להתעוררות הלב. מושך את ההשפעה על פני זמן רב ככל שניתן. ‘לתפוס’ את ההרגשות ולאמץ אותן אל הלב, לשמר את רגעי האמת”.

איזו הגדרה נוקבת להבדל בין צדיק לרשע. אז שנזכה להיות כמו אסף וייס, שלקח את ההתעוררות הרגעית ההיא בבית הכנסת בחופשה במושב רמות, והפך אותה למשהו הכי קבוע ויציב. ולא רק של עצמו אלא של עוד 25 חברים מתמידים שנשארים בכל שבת שעה אחרי התפילה למפגש משמעותי עם הגמרא. כמה מרגש.

5.

אבל אתם יודעים מה הכי מרגש? ביום שלישי השבוע מסיימים בשעה טובה ומוצלחת מאות אלפי לומדי הדף היומי בעולם את מסכת נדרים. למחרת, ביום רביעי, יחל הלימוד של מסכת נזיר. אל המועדון הזה של הדף היומי אפשר להצטרף, כידוע, בכל יום, אבל מסכת חדשה היא תמיד הזדמנות טובה. בפרט אם אתם בכורות שרוצים לבוא עם סיום מסכת לערב פסח. זה יוצא לכם בול. אבל עזבו סיום. אל תחשבו בגדול. תחשבו בקטן.

ביום רביעי הקרוב קחו גמרא (רצוי מנגישה: שטיינזלץ, שוטנשטיין, מתיבתא של עוז והדר – לפי טעמכם) או כנסו לפורטל הדף היומי – ולמדו דף אחד. רק דף אחד. ואם יהיה לכם נחמד, אז למחרת תלמדו עוד דף. ומי יודע, אולי מישהו יראה אתכם לומדים וזה יעשה לו חשק. וגם הוא ילמד דף אחד. ועוד אחד. ולכו תדעו, אולי הוא גם יפתח שיעור.

אז שיהיה לכם בהצלחה ביום רביעי עם הדף האחד הזה במסכת נזיר. ותשמרו את הטור הזה. אולי בעוד כמה שנים הוא יהיה שווה הופעה פרטית של יונתן רזאל באיזה סיום מסכת בסלון (רק אל תשכחו להזמין גם מַנחה).

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’