הֶשְׁתֵּק: שופטי בית המשפט בחרו להשתיק את קולם של בוחרי הימין

הֶשְׁתֵּק

קרוב לחמישים אלף מילים מכיל פסק הדין השערורייתי שהנפיק בית המשפט העליון הפוסל את הרב אריה דרעי מלכהן כשר.

קריאה של הפסיקה מלמדת עד כמה הרחיקו השופטים לכת על מנת לקבוע במסמרות כי אין סיכוי שימרו את פיהם וכי לא תהיה תקומה למי שיבקש להיתלות בשורה אחת, להיחלץ ממנה ולצאת לדרך עוקפת.

הבה נודה. לא היתה פה הפתעה. להפך. אילו היו השופטים מחליטים אחרת, היה זה חידוש מפתיע. את דעתם לא הסתירו השופטים גם במהלך הדיון הארוך ובהערות ששתלו לכל אורכו. אך כל בר דעת לא נזקק להערותיהם כי בהכירו את רוחם, מזגם והדעתנות שאותה הם ששים לאמץ, בין אם יש להם את המנדט לכך ובין אם נטלוהו בכוח הפטיש שבידם וממרומי הקתדרה שעליה הם יושבים, לא ניתן היה לצפות מהם לתוצר אחר.

החידוש, אם כבר, היה בנימוק שבו בחר חלק לא מבוטל מתוך עשרת המרשיעים. הסבירות הרווחת היתה שהם יאמצו בחדווה את עילת הסבירות החביבה עליהם כל כך. אם ניפרד מהשפה הנאצלת, הטיעונים הפלפוליים ועודף מראי המקומות (רובם ככולם משל עצמם ופסיקותיהם, מיעוטם מהפסיקה הנכרית לענפיה ומיעוטם הבולט עוד יותר ממקורותינו, שהושאלו בעיזוז לתחום לא להם ונישאו לשווא), המשמעות הפשוטה של מבחן הסבירות חדה: בעינינו, השופטים, אין זה נראה סביר. הא ותו לא.

והיות ובבית משפט עסקינן, כדי לעגן את הקביעה האדנותית הזו, מרשרשים אותה מכל עבריה בציטוטים למכביר מתקדימים שונים ומשונים. כך יוצא בעיני המעלעל במאה ארבעים ושלושה עמודי הפסק כי אין זו רק נטיית לב של השופטים אלא הכל מעוגן ומדויק.

אבל כאן בא החידוש. על עילת הסבירות מרחף בימים אלו להט החרב המתהפכת של הרפורמה המשפטית שהליכי החקיקה שלה יצאו לדרך. כל דרדק פוליטי ומשפטי יודע כבר לדקלם על פה כי הקואליציה הנוכחית גמרה אומר להניף את הכורת על העילה הנפסדת הזו שאין לה דבר וחצי דבר עם המשפט באשר הוא.

לפיכך, כמו על מנת לבטח את עצמם ואת פסיקתם, טרחו אחדים מן השופטים לצייד את הפסיקה בנימוק תקיף שבעתיים ושמו: הֶשְׁתֵּק. כנגד הנימוק הזה, יהיה זה הרבה יותר מאתגר להתמודד. לכך בדיוק הם כיוונו.

במידה רבה של אירוניה, התיבה הזו שתככב מעתה בכל דיון, צופנת בחובה מסר נוסף: בית המשפט בחר להשתיק את קולם של הבוחרים.

הישג

במבט לאחור, אין שירות טוב יותר להסברת הרפורמה המתבקשת מההסתערות הדורסנית של עשרה שופטים מול אחד נגד שר מכהן וכל הציבור שמאחוריו.
איך אוהבים השופטים לכתוב? ודוק.

היקש

תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ב, הלכה א. שו”ת הרמב”ם סימן קעג. שו”ת הרדב”ז חלק ו סימן ב אלפים עח. שו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קס. שו”ת תועפות רא”ם, א, עה.

לא. אין זו טעות. השורות האחרונות לא הודבקו לטור הנוכחי בשגגה מגזיר בגיליון ‘תורני’ של ‘המבשר’ שיראה אור מחר, לקראת שבת קודש, לקורת רוח רבבות קוראיו.

זהו תעתיק מדויק של שורות אחדות מתוך הכרעת הדין של נשיאת בית המשפט העליון חיות שבו פסלה באבחת 77 סעיפי אקרובטיקה לשונית ושמה לאל את החלטות הכנסת וקבעה מי לדעתה אינו ראוי להיות שר בישראל.

משום מה, לי אישית השורות הללו של השופטת, שמלאכה של ממש הושקעה בעצם האיתור שלהן כמו גם בתצורה של הצגתן, עם מילים בגופן מודגש ועוד, הזכירה את האסוציאציה הנושנה בדברי חז”ל על בעל חי מאוד מסוים החושף את טלפיו ואומר: כָּשֵׁר אני.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘המבשר’