תיקון מתוך אור ושמחה

בחודש אלול אנחנו נדרשים לערוך חשבון נפש אישי ולתקן את מעשינו. זה השלב שבו עלינו לבקר את עצמנו, לפתוח את פצעי הנפש, להביט אל הליקויים. מטבע הדברים זו מהותה של תשובה.

ואכן, עד הופעת החסידות רווחה הנטייה לתרגם את המושג תשובה להטפת מוסר, לחשיפת החטאים והעוונות, לאזהרה מפני עונשי שמים, ישמור ה’.

הבעל-שם-טוב ותלמידיו הציעו סגנון אחר. הם עוררו את המוני בית ישראל לתשובה ולתיקון המעשים לא על-ידי אזהרות ואיומים, אלא מתוך אהבה וחמימות. הם סיפרו ליהודים על אהבתו של הקב”ה אליהם, ועוררו גם בליבם אהבה לבורא, לתורתו ולמצוותיו.

מה העיקר

האמת היא ששתי הדרכים קיימות בתורתנו. השבת נקרא בתורה את פרשת ה’תוכחה’, שבה מופיעות אזהרות קשות לעם ישראל אם יסור מדרך התורה. גם בחינוך בכלל שמור מקום ל’מוסר אביך’.

תורת החסידות עצמה מסבירה בהרחבה שעבודת ה’ צריכה לעמוד על שני יסודות, אהבה ויראה. שני הרגשות הללו משולים לשתי כנפיה של ציפור, שאינה יכולה לעוף בכנף אחת והיא זקוקה לשתיהן גם יחד.

ועם זה, השאלה היא מה המניע המרכזי בחייו של יהודי.

החסידות שמה את הדגש על האהבה. עבודת הבורא צריכה להיעשות מתוך שמחה והכרה, מתוך הזדהות ואהבה לקב”ה. ודאי שחייב להתקיים מרכיב של יראת ה’, כדי שהאדם ייזהר שלא לסטות מרצון הבורא, אבל הרגשות הדומיננטיים צריכים להיות אהבה ושמחה.

בחודש אלול תוקעים בשופר, שעניינו לעורר חרדה בלבבות, ועם זה החסידות מדגישה את קִרבתו של הקב”ה אלינו. היא ממשילה אותו למלך היוצא אל השדה ומקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות “ומראה פנים שוחקות לכולם”.

תיאור זה מעורר בליבנו תשוקה להתקרב מתוך אהבה אל המלך שבא לקראתנו.

זו דרכה של החסידות בעבודת ה’ בכלל. במקום להתפלש במידות הרעות, בחולשות האנושיות, בחטאי האדם וביצריו האפלים, החסידות מרוממת את האדם לעולם רוחני עליון, עד שהדברים השליליים נדחים מאליהם.

במקום להכות את החושך במקל, היא מלמדת להדליק אור, ואז החושך מסתלק מאליו.

גישה חיובית

כשאדם הופך את יראת העונש לגורם מרכזי בחייו, הוא נעשֶה כבוי, נטול שמחה וחדווה, שכן הכוח המניע אותו הוא פחד ודאגה.

לעומת זה, כאשר הדגש הוא על הצד החיובי ועל מעלתה של קִרבת אלוקים, האדם שרוי בעולם רוחני של קדוּשה ואהבת ה’. כשהוא לומד ומהרהר על גדולתו של הקב”ה, על מופלאותה של התורה, על יופיין של המצוות – הוא מתרומם מאליו מענייני העולם הנחותים.

הוא אינו צריך להילחם בדברים השליליים, שכן הוא מואס בהם ובז להם. יהודי כזה מלא מרץ ושמחה, שכן הוא ספוג אנרגייה חיובית.

ודאי שסגנון כזה יעיל גם בפנייה אל הזולת. כשמדברים עם יהודי שני באהבה ובחיבה ומושכים את ליבו אל היופי שבתורה ומצוותיה, הוא נענֶה גם-כן בשמחה ובאהבה. וכך מלמדנו הרמב”ם, שהדרך להחזיר יהודים לדרך התורה היא – “למשכם בדברי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה”. אפשר אפוא גם לשוב מאהבה.

• הטור מתפרסם בשיחת השבוע