ערוץ 2. כן. אינני שייך לתנועת ‘בני תורה’ או כפי שהם מכונים בקצרה ‘הפלס’. מעולם לא הייתי, כפי הנראה גם לא אהיה. למעשה, בארחות חיי ובבחירותי האישיות והמקצועיות, אני מהווה כמעט סימבול לקוטביות המוחלטת לכל מה שהתנועה הזו מייצגת. כל כך הרבה פעמים ובכל כך הרבה במות כתבתי נגד נתי גרוסמן וחבריו, שהדבר היחיד שנותר עדיין לא ברור באינטראקציה בינינו הוא העובדה כי עדיין לא קיבלתי מהם תביעת דיבה.
אלא שהדיכוטומיה הזו שקיימת בינינו ובין רבים נוספים, לא מצדיקה את העובדה כי בחדשות 2, הערוץ החשוב והנצפה ביותר בישראל שודרה כתבה כנגד העיתון ואנשיו, המורכבת מחומרים וטקסטים כל כך מנותקים, עד שנדמה היה כי הכתב מעולם לא נחשף לעימות הקשה בין שתי הקבוצות המרכיבות את החברה החרדית. אילולי היה זה ערוץ כה גדול ומבוסס, מותר היה לחשוד שמישהו הזמין את הכתבה המרושלת הזו.
בכתבה הוצג מצבו הקשה של ‘הפלס’, וצויין כיצד פעיליה של התנועה הירושלמית מתארגנים כדי לא לרכוש את מוצרי החברות שבוחרות שלא לפרסם בעיתונם. ‘אנשי הפלס’ כך נאמר בכתבה ‘מטרידים את חברות המזון והשיווק הגדולות ומאיימים כי לא ירכשו מוצרים, רק מפני שהם לא מתפרסמים בעיתונם’.
והמשטרה, תוהה הכתב בתימהון אמיתי, לא חוקרת את המטרידים. באמת מוזר. הללו נשמעים באמצעות הקלטות המועלות במהלך הכתבה ככת של תמהוניים שרק מנסים להדריך את מנוחתם של בעלי עסקים ישרים שלא מבינים מהיכן נחתה עליהם המריבה הסהרורית הפנים-חרדית הזו, והרשויות מניחים להם להמשיך ולהשתולל.
במרחב הפנים חרדי – הכל כבר נדמה, מותר. הרבנים הפכו לכלי משחק בידיהם של עיתונאים ואנשי חצר, ונובלות דמיוניות מופצות ברשתות החברתיות במסגרת ‘כינון המיתוס היומי’. גם כתבה חד צדדית מן הסוג הזה אינה בלתי צפויה בימים של מלחמה. היא אפילו כמעט מתבקשת.
אלא שהכתבה הופיע כאמור בערוץ חדשות כלל ארצי, גדול ומבוסס. בערוץ 2. לא באתר חדשות חרדי קנוי. האם הכתב המקצועי לא עשה שיעורי בית מינימליסטיים בהם כתוב היה כי חרם פרסומי הושת על עיתון הפלס, ולמפרסמים כמו גם למשרדי הפרסום הובהר על ידי גורמים המכונים בעדינות ‘אנשי החצר’ כי אל להם לשתף פעולה עם העיתון הירושלמי?
אנשי הפלס, שיעקב לבין עדי שאין לי כלום עמם, מצויים במלחמת קיום עם אנשי ‘יתד’ על הלגיטימיות שלהם, ועל הניסיון להחזיק את עיתונם הגוסס מעל המים. מה מצופה מהאנשים הנואשים הללו, להניח לרשתות הגדולות להתעלם מן הקבוצה שלהם, להוציא להורג את העיתון שלהם, וגם כמו בתסמונת שטוקהולם, להמשיך לרכוש את מוצריהם?
האם החברה החרדית שיודעת להכחיד בדורסנות חסרת רחמים את מי שבחר לצעוד מחוץ לתלם לא מסוגלת לתפוס כי יום יבא ומלחמת אזרחים תפרוץ בין חברי הקבוצה והקריאה הצרפתית המפורסמת ‘אל הנשק’ תינשא על ידי שתי המיליציות?
החברה החרדית כדאי לזכור, מצויה כעת בעיצומה של מלחמת שבטים, ולמלחמה כידוע, חוקים משלה.
מי דתי? פרופ’ ע.א. ידידי. תהית איך בימי ‘אלול’ מרוממים אלו, בחרתי לציין באזניך כי אני מפקפק באמונתם של לא מעט צעירים וגם מבוגרים חרדיים. השתוממת, מדוע דווקא כעת טענתי באזניך, כי אצל חלק ניכר מבני החברה החרדית, אורח החיים הדתי הוא כנראה של סוג של קונפורמיות, של הליכה בתלם, של אינרציה?
והתשובה פרופסור חביב היא כי את מסקנותי אני שואב נוכח העובדה כי בעוד 13 יום יחול ה-25 בספטמבר שהוא על פי הלוח העברי, האחד בתשרי – ראש השנה, התאריך עליו נאמר במשנה כי בני האדם עוברים לפני הא-ל ככבשים, ופסק דין אלוקי מושת עליהם ביחס לשנה הבאה. האופציות העומדות בפני השופט, חשוב לזכור, הן אין סופיות, מעושר נדיר וימים של יצירה מופלאה ועד לסבל ומוות איום בייסורים בוריאציות שונות. הכל פתוח.
רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה. בשעות ספורות, עלול אדם לקבל פסק דין שרק מלקרא אותו ניתן למות. שלא לדבר על המחשבה על ביצועו האופרטיבי. אלא שהרחוב החרדי, רגוע לגמרי. הפחד המתרוצץ על פניהם של מורשעי הולילנד למשל ש’רק’ יכנסו לכלא ישראלי, לא ניכר כמעט על פניו של איש. הכל עסוקים בקטטות, ובהכפשות המוכרות, אפילו בחיי היומיום שלהם, והמשפט העשוי להניב גזר דין מוות מעולם לא היה נראה רחוק יותר. האם זו אמונה? האם אדם שמצהיר כי דברי המשנה נאמנים עליו מסוגל להיות כל כך אדיש כלפי הליך משפטי שתאריך פתיחתו קרב בצעדי ענק?