הסניף האחרון של מרצ קורס: מדוע היחס לאהרון ברק צריך להיות אחר

1.

ביום ראשון בבוקר פתחתי את הרדיו על התוכנית של פתחי וזמרי ב’גלי ישראל’. הייתי בטוח שביום שאחרי הדברים המזעזעים והמגוחכים של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, תהיה תוכנית מוצלחת. יותר אפילו מבכל יום רגיל. הרי יש כל כך הרבה מה לומר על מה ששודר אמש בכל הערוצים (חוץ מערוץ אחד, ערוץ 14, שאליו ברק סירב להתראיין. אני בטוח, אגב, שאם הוא היה היום בתפקיד, הוא היה מוצא את הסעיף המשפטי לסגור אותו, כמו שעשה לערוץ 7).

אבל קצת התאכזבתי. כי בכל פעם שיותם זמרי אמר משהו שהשתמע ממנו נימה קלה של זלזול בכבודו של השופט ברק – נועם פתחי, חברו לתוכנית, קרא לו מיד להירגע. הנשיא ברק לא בגיל שלך. לא במעמד שלך. אז טיפת כבוד.

חשוב להדגיש שפתחי לא חלק במאומה על עצם הביקורת על האקטיביזם השיפוטי. הוא רק היה זהיר מאוד בכבודו של השופט העליון והמשפטן המכובד והמוערך. והוויכוח הזה ביניהם, באיזו שפה מותר להשתמש כלפי “כבודו”, נמשך גם בתוכנית למחרת.

אז פתחי גם התוודה ואמר שאהרן ברק הוא “ליטאי שמזכיר מאוד את סבא שלי. כל הדיבור הזה הוא נורא נורא סבא מהבית”. טוב, את זה אני דווקא יכול להבין. באופן אישי חוויתי את אותה חוויה בשעתו עם טומי לפיד המנוח. הוא התראיין ואמר דברים קשים ומסיתים (כמעט כמו הבן שלו) נגד שומרי התורה, ואני מצאתי את עצמי מתרפק על המבטא ההונגרי שלו שהזכיר לי את בית סבא.

2.

אבל עזבו סנטימנטים. בואו נניח למבטא (אגב, לאהרן ברק, יליד קובנה, משום מה אין מבטא ליטאי. אולי כבן למשפחה ציונית פעילה הוא דיבר עברית כבר מגיל צעיר) ונדבר על התוכן. וגם על גבולות השיח עליו, כי נדמה לי שהוא הולך ללוות אותנו פה בתקופה הקרובה. אהרן ברק הוא הרי ראש האופוזיציה האמיתי כעת.

ובכן, חשוב לזכור שבניגוד להתבטאויות קשות ככל שיהיו של אנשים אחרים – כשמדובר בברק או בחבריו לבית המשפט העליון, אנחנו לא מתייחסים למילים אלא למעשים.

ואני אסביר: קחו למשל את יאיר גרבוז. אפשר לדבר עליו במילים חריפות ולהגיד שהוא איש שמלא שנאה אל המסורת ואל היהודים המזרחים שמתפללים על קברי צדיקים. כולנו זוכרים בעל פה את הדברים המגעילים שלו בכיכר רבין בערב הבחירות ההן על “מנשקי קמעות, עובדי אלילים והמשתטחים על קברי קדושים”. מצד שני, יהיה מי שיגיד שצריך לדבר עליו באופן מכובד כי הוא יהודי בן 77, צייר ואומן מוערך, אז אפשר לבקר וגם לשמור על נימוס, בטח כשמדובר באדם מבוגר. וואלה. יכול להיות. והדרת פני זקן גם אם הוא מדבר שטויות.

אבל לכל הדעות, מדובר באדם שלא עשה רע לאיש. גרבוז רק דיבר. אלו היו דיבורים מאוד לא יפים, אבל רק דיבורים. לעומת זאת, כשאנחנו דנים באהרן ברק, נדמה שאין כמעט מילים שהן חריפות מדי כדי לתאר את חומרת מעשיו לאורך השנים. לא דיבוריו. מעשיו. כשגרבוז מטנף, או אפילו נתן זהבי מטנף – אין לדיבורים הקשים שלהם שום נפקות מעשית (סליחה על הביטוי המשפטי, נכנסתי לאווירה).

נכון, הם מזהמים את האוויר בשנאה. זה ודאי לא ראוי. זה מכוער. זה מלהיט יצרים. אבל בזה זה נגמר. לעומת כל החבורה הזאת, אהרן ברק ורוב חבריו לכס השיפוט האקטיביסטי בבית המשפט העליון, פסקו בעשרות השנים האחרונות בסוגיות שנוגעות לחיים ומוות: סיכולים ממוקדים, נוהל שכן, הריסת בתים, גירוש מחבלים, מתווה גדר ההפרדה. מדובר בסוגיות חמורות, עם השפעה מיידית על חיי אדם. וברק וחבריו אכן דאגו לחיי אדם. השאלה לחיים של איזה צד. הם כמובן לא עשו את זה כי הם נגד מדינת ישראל. הם לא בוגדים חלילה. רק מאוד מאוד שמאלנים. עם סולם ערכים מאוד מאוד מסוים.

לכן גם אם קשה לדבר בתקיפות ובחריפות על יהודי נשוא פנים בן 86, צריך להתגבר. פיקוח נפש דוחה נימוס (אגב, הזכרתי פה רק סוגיות של חיים ומוות, אבל יש כמובן אין־ספור הכרעות ערכיות ופרוגרסיביות שבהן בית המשפט העליון כפה על הרוב את תפיסת עולמו הקיצונית).

3.

אבל אתם יודעים מה? יש מישהו שמנהל את המאבק החשוב הזה באופן שהוא גם מנומס מאוד וגם יעיל מאוד. קוראים לו יריב לוין. ראיתי אותו מגיב בכל הערוצים לדברי ברק, נשאתי עיניים לשמיים ופשוט הודיתי להשגחה העליונה ששמה אותו, דווקא אותו, בתפקיד הזה.

נכון, לפני הקמת הממשלה רציתי לראות בתפקיד את סמוטריץ’ או את דודי אמסלם (ואני עדיין רוצה לראות אותו בתפקיד בכיר. נתניהו, תסגור בבקשה את הפינה הזאת), אבל אני חושש שהם לא היו מנהלים את המלחמה הקשה הזאת בצורה קרה ועניינית כמו שמנהל אותה שר המשפטים יריב לוין, האיש האפור במקום הנכון.

אפרופו הריאיון איתו: היה מרתק לראות, זה לעומת זה, באיזו הדרת כבוד מדברים בכל הערוצים אל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, ואיך מדברים, כלומר בעיקר קוטעים, את שר המשפטים. למעשה, אצל ברק זה לא היה ממש ריאיון. אתם יודעים, בעיתונות החרדית יש נוהג כזה, בעיקר לקראת גיליונות חגים, שבו כתבים בכירים באים לבתיהם של גדולי ישראל כדי לשמוע מדברותיהם.

המילה “ריאיון” לעולם לא תופיע בכותרת כתבה כזאת. חלילה. אדמו”ר או ראש ישיבה חשוב לא מקיימים ראיונות. זה נקרא “שיחת חג”. נזכרתי בזה כשראיתי את השיחות עם ברק. כמעט לא היו שם שאלות המשך נוקבות, תהיות, פירכות. רק הנהונים נרגשים. כיאה לשיחת חג עם אדמו”ר חשוב בקודש פנימה.

איך אמר השבוע בן כספית? “דברי אהרן ברק הם דברי אלוקים חיים”. ורביב דרוקר היה מינמלסטי: “הוא היהודי הגדול ביותר שחי בדורנו. עשרות שנים קדימה נגיד שהיתה לנו הזכות לחיות באותו הדור שאהרן ברק חי בו”.

4.

והיה, כאמור, כלי תקשורת מרכזי שאליו ברק סירב להתראיין: ערוץ 14. חבל. איך הייתי רוצה לראות את אראל סג”ל מדבר עם אהרן ברק. לא שיחת חג. ריאיון! ברק, כנראה, פחות רצה לראות את זה.

אני לא מבין: אם ברק בקרב מאסף שבו הוא מנסה להסביר לקהל הישראלי הרחב עד כמה התוכניות של הממשלה החדשה מסוכנות (“שעם ישראל ידע, אם הרפורמה הזאת תיכנס לתוקפה, כל הזכויות החוקתיות וההלכתיות שהיו לנו במדינת ישראל, מקום המדינה עד הרגע הזה, בסכנת הכחדה. מי שייפגע בראש ובראשונה זה כל יחיד ויחיד: הזכויות שלהם, כבוד האדם שלהם, החיים שלהם, הגוף שלהם, הקניין שלהם, החופש האישי שלהם, התנועה שלהם, חיי היום-יום שלהם”), המקום הראשון שבו הוא היה צריך להופיע הוא הערוץ שבו צופים מאות אלפים מתומכי הממשלה. הרי הרייטינג של ערוץ 14 עולה ועולה לאחרונה.

אבל ברק סירב לקבל לביתו נציג של הערוץ לריאיון. למה? כי לא מעניין אותו הרייטינג. מעניין אותו הרייטינג הנאור. אל הציבור הדתי או המסורתי הוא אפילו לא פונה. הרי הם עצמם הסכנה עצמה שמפניה הוא מזהיר.

איך אמר ברק לדנה המהנהנת וייס? “את יודעת – וכל מי ששומע אותנו יודע – שאם לא תהיה ביקורת שיפוטית על דת ומדינה, פירושו של דבר שדת ומדינה זה חור שחור ששם הכנסת יכולה לעשות מה שהיא רוצה… זה מה שיהיה. זה דמוקרטיה? לא בעיניי”.

5.

הבנתם? את זה אתה יכול להגיד רק בערוץ 12. רק שם יהנהנו לו לטיעונים כל כך מופרכים. מיליוני אזרחים טובים הלכו לפני חודשיים לקלפי כשאחד הנושאים המרכזיים שעמדו על סדר היום (לצד תיקון מערכת המשפט) היה זהותה היהודית של מדינת ישראל. והעם אמר את דברו. רוב מובהק של הבוחרים (חרדים, דתיים, מסורתיים וגם חילונים) הכריע לצד מסוים. אבל לפי ברק הכיוון שאליו הולכת הממשלה החדשה בנושאים האלה הוא “חור שחור”. מדהים.

ולמה? כי “הכנסת יכולה לעשות מה שהיא רוצה”. כלומר, מה שהיא נבחרה לעשות! אבל זה פשוט לא דמוקרטיה בעיניו. זו “דמוקרטיה חלולה”, כהגדרתו. ובדיוק בשביל זה יש שופטים עצמאיים בירושלים, שיבטלו את ההחלטות של הרוב בכנסת. רק מה, עכשיו בא יריב לוין הזה – “שר משפטים עבריין” כלשונו הבלתי נתפסת של ברק באחד הריאיונות – ומנסה לקחת מהשופטים את הכוח הזה.

שנים אמרו שבג”ץ הוא “סניף של מרצ”. מאז הבחירות האחרונות אין יותר מרצ. תפיסת העולם הקיצונית של התנועה הזאת לא עברה את אחוז החסימה. אין לה מנדט מהעם. אבל בדיוק לעת הזאת חשוב שהסניף של מרצ ימשיך לפעול במלוא הכוח. אם נחליש אותו, אפילו במעט, מי ידאג שהמדיניות של מרצ תמשיך להיות מיושמת בכפייה על הרוב הלא נאור, מול החור השחור הזה? (אגב, על איזה “חור שחור” כבודו מדבר בכזאת אימה? מה כבר הולכת הכנסת לחוקק בתחום הדת והמדינה שכה דחוף לעצור בכוח? להתיר לחרדים לשבת בהפרדה בהופעה של מוטי שטיינמץ?)

“הצעקות שאתם שומעים עכשיו על קץ הדמוקרטיה”, אבחן השבוע ד”ר גדי טאוב בפודקאסט המעמיק שלו ‘שומר הסף’, “הן זעקותיה הצבועות של אליטה החרדה לא מסוף הדמוקרטיה, אלא מסוף הפריבילגיה שאפשרה לה למשול למרות שהיא מפסידה בקלפי. שנה וחצי של ממשלת ה’שינוי בסיקור’ חשפה לעיני כול את הצביעות של האליטה הזאת, את בריונותה ואת הבוז שלה לדמוקרטיה. הגיע הזמן להפסיק להתרשם מהזעקות”.

6.

ואי אפשר לכתוב על אהרן ברק ועל שופטי בית המשפט העליון בלי להזכיר את הפעם הנדירה ההיא, שבה הם דווקא החליטו שלא להתערב בהחלטת ממשלה. לא פחות מ־12 עתירות הגישו תושבי גוש קטיף נגד החלטתו של אריק שרון להרוס את בתיהם. לכאורה, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהשופטים נשענו עליו שוב ושוב באין־ספור פסיקות אקטיביסטיות בעשרות השנים האחרונות, כאילו נכתב על אנשי גוש קטיף וצפון השומרון: “חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו. אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם, באשר הוא אדם. אין פוגעים בקניינו של אדם”. נו, מה רצה שרון לעולל לתושבי גוש קטיף אם לא את זה?

אז זהו, שפה ליבם של השופטים הרחומים, אלה שהזיזו את תוואי גדר ההפרדה כדי לא לפגוע באיזה חמור של פלשתיני, פירש אחרת את החוק. פה הוא לא מתערב. לא מונע מהמדינה מלהגשים את יעדיה, על ידי ראש ממשלה שנבחר על מצע הפוך והפסיד במשאל מתפקדים בנושא.

איך כתב השופט ברק בשם כל עשרת השופטים, בטקסט שנראה כאילו יצא מפיו של מרצה במכללה למשפט של המרכז האקדמי סדום? “לא פעם ניצבת מדינה בפני הצורך לפנות אוכלוסייה שלמה משטח מסוים. עד כמה שמטרת הפינוי משרתת טעמים לאומיים חברתיים או ביטחוניים שאין להשיגם בדרך אחרת, והיא מעניקה פיצוי הוגן – יהיו אלה מקרים נדירים שבית המשפט ימנע מהמדינה את הגשמת יעדיה”.

לפעמים גם האקטיביסט הכי גדול, נהיה פסיביסט.

7.

יש כל כך הרבה מה לומר על הריאיונות של ברק. על רמת הטיעונים, על אי־הדיוקים, על הטון המתנשא ועל עולם הדימויים המטורלל (סליחה, פתחי). ביטויים כמו “מחרוזת של כדורי רעל”, “חורבן הבית השלישי”, “חנק”, “כפית מוות”, “צונאמי”, “סף תהום”, “מלחמת אחים”, “מהפכה של טנקים”, ובעיקר המשפט ההוא שהפך לכותרת – “אם היו חושבים שלהרוג אותי יפסיק את הטלטלה הזו, אני מוכן לעמוד בפני כיתת יורים”.

לא, כבודו, אף אחד לא רוצה להעמיד אותך מול כיתת יורים. ומפחיד שאדם שחושב במונחים היסטריים כאלה, כל כך רחוקים מ”מזג שיפוטי”, היה עד לפני כמה שנים המחליט האחרון במדינת ישראל. אנחנו מאחלים לך אריכות ימים. אתה תישאר כאן חי ובריא עוד הרבה זמן כדי לראות את מפעל חייך הכוחני קורס.

אחרי עשרות שנים, מי שיקבע את מדיניות הממשלה במדינת ישראל יהיה הרוב, ולא המיעוט הדורסני. הדמוקרטיה תנצח.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’