אני רוצה לדבר רגע בשם הציבור החרדי. אני רוצה לומר לכם, קשה להיות חרדי בימים אלו. זה נשמע אולי מפחיד מדי, אבל זו האמת.
ללכת ברחוב, לראות את המבטים. תקשיבו, התקשורת הצליחה, ובלי להצביע על כלי תקשורת כזה או אחר – הצליחה לעשות פה רצח-אופי לכולנו.
אני הולכת ברחוב והתחושה היא כאילו אני שולחת יד לעמיתי החילוני ומוציאה לו כסף מהכיס. כאילו אני איזה גנבת קטנה. כאילו הילדים שלנו הם לא ילדים, אסור להם לקבל מהמדינה, ואנחנו כבר לא מדברים על מאה אחוז – מי בכלל מעז לדבר על זה שהילד שלי יקבל מאה אחוז כמו שכני החילוני. ממש לא.
אבל כשאנחנו באים לבקש את ה-55 אחוז המסכנים שלנו, גם על זה שמים עלינו עיניים. ראשי ערים לא אוהבים אותנו… בואו, זה כואב. זה קצת מזכיר את תקופת הקורונה כשהלכנו ברחוב וכולם הסתכלו עלינו כמו ‘המדבקים הלאומיים’. מה כבר עשינו. כולנו, כלומר רובנו, הקפדנו על הכללים.
כולנו משלמים מיסים. דיברנו על ענייני תרבות, מהמיסים שלי לוקחים לכל מיני ענייני תרבות במדינה שאני לא אוהבת וכן אוהבת, אבל כשהילד שלי צריך לקבל מבנה הגיוני ללימודים הוא מקבל מבנה רותח בקיץ, דולף בחורף.
זה לא נחמד, זה קורה במדינת היהודים, והלוואי שהממשלה הזו תצליח לעשות איזשהו שינוי בדבר הזה. בינתיים אני רואה, שכאשר חיים ביטון מבקש איזושהי מקלחת במשרד שלו, כל המדינה נועצת עיניים. וואו, החרדי הזה רוצה גם מקלחת. ועוד כמה משרדים לאנשיו, שצריכים לעבוד וצריכים חדר. אני לא רוצה לומר לכם מה היה קורה אם הוא לא היה חרדי, אם הוא היה איזה איש שמאל כזה, ליברלי צפונבוני, היו נותנים לו כמה מקלחות שהוא רוצה.
עצוב מאד לומר את הדברים האלו, שאחרי כל כך הרבה שנים מאז קום המדינה, אחרי שהציבור החרדי כן הצטרף לכנסת, וכן משלם מיסים וכן איכשהו חי פה במדינה, צריך לעמוד ולהגיד – רגע, יכול להיות שאלו שמחרימים את המדינה כמו חסידי סאטמר, יכול להיות שהם ראו משהו שאנחנו לא ראינו? יכול להיות שהם אומרים מראש, אנחנו לא מצפים? אנחנו מצפים שיתנהגו איתנו כמו שצריך, ואין – אנחנו לא מקבלים את ההתנהגות הזו.
כואב להיות פה חרדי במדינה!