שנת 2010. אני כתבת צעירה, עושה דרכי לכלא מעשיהו. הימים ימי “סערת עמנואל”: בית המשפט שלח הורים חרדים לכלא כי לא צייתו לפסק נגד אפליה בבית ספרם. ההורים, מנגד, טענו: שומרים על רוח בית הספר ועל חינוך בנותינו.
עמדתי מול השערים הגדולים, לצידי עמדו שני ילדים קטנטנים עם פאות מסולסלות. אברך חסידי אחז בידם. שאלתי את אחד מהם, מוישי בן החמש: איפה אבא? “עוד מעט נכנס לכלא”. למה? הקשיתי. “בגלל הבג”ץ”. למה הבג”ץ שלח את אבא לכלא? “בגלל נחמי”. העיניים שלו היו עצובות. מאוד.
נחמי, הבנתי, היא אחותו מכיתה ב’. הוא התקשה לענות מדוע בג”ץ כועס על אבא. כשהסובבים אותו מסבירים שהוא “מקדש שם שמים” ו”מוסר את נפשו”, לך תסביר לו, שאבא שלו פשוט עבר על החוק.
בימים של קולות בעד ונגד בית המשפט העליון ועוצמתו, אני מתקשה שלא להיזכר במוישי. לכאורה, הציבור החרדי, בדיוק כמו המיעוט הערבי, היה אמור להשתוקק לבית משפט עליון איתן, כזה שיוכל להגן עליו מפני עריצות הרוב. המפלגות החרדיות הן שהיו צריכות להטיל וטו על כל ניסיון להוריד פסיק מכוח השופטים.
בפועל, שלוש פעמים יצא הציבור החרדי להפגין בהוראת גדולי ישראל. איני מדברת על הפגנות של קומץ קיצונים החוסמים כבישים ומציתים פחים. כוונתי להפגנות עוצמתיות, בהשתתפות מאות אלפים, בהן השתתף המיינסטרים החרדי.
בפעם הראשונה, ב־1999, הפגינו בירושלים מאות אלפים נגד מדיניות בית המשפט העליון בנושאי דת ומדינה. בפעם השנייה, בפרשת עמנואל, התלכד הציבור החרדי נגד הניסיון של בית המשפט להתערב באופן שבו בוחרת קבוצת חסידים בעיר עמנואל לחנך את בנותיהן. הפעם השלישית הייתה בפרשת חוק הגיוס כאשר ממשלת נתניהו השלישית עם “האחים” בנט־לפיד ניסתה לחוקק חוק גיוס, שגרר התנגדות חרדית. שלוש ההפגנות הללו נערכו באופן מכובד, כעצרות תפילה, ללא אלימות.
יותר מדי פעמים מאז קום המדינה, ועוד יותר מאז מהפכת נשיא העליון בדימוס אהרן ברק, מצא עצמו הציבור החרדי ניצב מול פסקי דין שפוגעים בציפור נפשו. פחות מדי פעמים מצא בג”ץ לנכון להגן על הציבור החרדי. התוצאה היא אובדן אמון מוחלט.
כששאלו שופטי בית המשפט העליון את פרקליטו של דרעי מדוע לא פנו ליו”ר ועדת הבחירות בשאלת הקלון, הוא התקשה למצוא תשובה ואפילו נתן להבין שבעיניו הייתה זו שגיאה. אילו היו שואלים את מוישי בן החמש, שגדל מאז, הוא היה עונה מיד: אין לנו אמון בבית המשפט.
כשציבור כה גדול חש רדוף, זו המערכת שצריכה להתיישב לחשבון נפש. איך קרה שמבחני הסבירות איכשהו תמיד סבירים יותר שלא לכיוון הצדק החרדי. לי זה ברור למה. אילו היו עשרה שופטים חרדים בבית המשפט העליון, סביר להניח, שסביר היה בעיניהם לכבד חרדי שחשקה נפשו בלימוד תורה והוא בוחר לדחות את גיוסו. אבל כשאין אפילו שופט חרדי אחד בעליון, התוצאה ברורה. מסלול התנגשות.
כחרדית, אני לא בטוחה שאני מסכימה עם כל סעיף ברפורמה של השר יריב לוין. אני כן בטוחה, שעל השופטים להתבונן בלהט החרדי לתמוך ברפורמה, כדי לעצור ולעשות חושבים: איפה טעינו ביחס לציבור המהווה יותר מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה?
שופטים נכבדים, זיכרו את העיניים של מוישי.