דוד גרוסמן נזקק למונחי קבלה כדי לבטא את הסלידה מבחירת העם

1.

ביום רביעי שעבר, יום קודם השבעת הממשלה החדשה בכנסת, הכותרת הראשית של עיתון ‘הארץ’ היתה מילה אחת בלבד: “כאוס”.

מתחתיה, לצד תמונה של נתניהו על רקע שחור, הופיע מאמר של דוד גרוסמן. ברגע הראשון חשבתי לעצמי: אם עוד לפני שהממשלה בכלל קמה, ‘הארץ’ כבר משתמש בנשק הכי כבד – מאמר של מרן דוד גרוסמן – מה יקרה אחרי שהיא תקום ובעזרת ה’ תתחיל ליישם את המדיניות שלמענה נבחרה? מי יכתוב אז בעמוד הראשון? עמוס עוז? א. ב. יהושע? הרי גם השמאל איבד בתקופה האחרונה רבים מהגדוילים שלו.

2.

“מה שהתרחש בישראל מאז הבחירות היה לכאורה מהלך דמוקרטי חוקי”, פתח גרוסמן. “אבל בחסותו – כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה – הוחדרו זרעים של כאוס, של תוהו ובוהו, לתוך המערכות החיוניות ביותר של מדינת ישראל”.

מעניין לאילו תקופות ולאילו משטרים רומז גרוסמן במילים “כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה”. האם זה מה שאני חושב? והוא ממשיך: “והרי לא מדובר פה רק על חקיקה של חוקים חדשים, קיצוניים ומקוממים ככל שיהיו, אלא על שינוי עמוק וגורלי, שינוי של זהות, שינוי צביונה של המדינה. ולא על השינוי הזה התקיימו הבחירות, לא עליו הלכו הישראלים להצביע”.

וואלה? אז על מה הלכו הישראלים להצביע? על מצב החסה בשטחים?

בכל אופן, מה שהכי נורא בכל מה שקורה עכשיו, לפי גרוסמן, זה שהגענו למצב בלתי הפיך. זהו. הלכה המדינה: “כעת, כשסופת האבק שוככת, כשממדי הקטסטרופה נחשפים, נתניהו אולי מספר לעצמו שאחרי שזריעת הכאוס שלו תשיג את מטרותיה – ריסוק מערכת המשפט, המשטרה, החינוך וכל מה ש’סמול’ נודף ממנו – הוא יוכל לחזור אחורה בזמן, למחוק או לעדן מעט את השקפת העולם הנכלולית, הטירלולית שהוא בעצמו יצר, ולשוב להתנהג באופן רציונלי, תקין, חוקי. להיות מבוגר אחראי במדינה מתוקנת.

אבל אז הוא עלול לגלות שמִן המקום שאליו הוא הביא אותנו אין דרך חזרה. את הכאוס שהוא יצר אי אפשר יהיה לבטל וגם לא לאלף. השנאה הפנימית כאן. המיאוס ההדדי, האלימות האכזרית ברחובות שלנו, בכבישים, בבתי הספר, בבתי החולים. גם הכיבוש לא יסתיים כנראה בעתיד הנראה לעין, הוא כבר חזק מכל הכוחות הפועלים בזירה הפוליטית.

מה שהתחיל ונוסח ביעילות רבה שם מחלחל כעת לכאן. האנרכיה כבר חושפת את המלתעות שלה אל מול הדמוקרטיה השבירה ביותר במזרח התיכון”.

וואי וואי, איזה מילים. “אנרכיה”, “מלתעות”, “קטסטרופה”, “נכלולית”, “טירלולית”. רגילים ללעוג כאן לסטראוטיפ של הליכודניק או הש”סניק העילג והלא משכיל, שהולך כמו עדר אחרי הרבנים שלו או אחרי הביבי שלו ומדבר בהתלהמות, אבל תראו מה הולך בראש של גדול סופרי השמאל דוד גרוסמן. ואגב, הוא באמת גדול. טוב, הוא לא צריך את ההסכמות שלי. אבל איכשהו במעבר בין הספרות למציאות, הסופר הרגיש הופך לאיש מלא שנאה, הדרה, הסתה ובעיקר הפחדה מכל מי שהוא לא הוא.

3.

“במשך כל תקופת המשא ומתן להקמת הממשלה החדשה”, ממשיך גרוסמן, “מנסר בי פסוק מספר ישעיהו, ‘הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שָמִים חושך לאור ואור לחושך, שָמים מר למתוק ומתוק למר'”.

הוי, כמה הפסוק הזה חביב על המחנה הנאור. הם אוהבים לנקד אותו. הם חוזרים עליו שוב ושוב ומרגישים כאילו הם עצמם ישעיהו הנביא. נדמה לי שבהפגנות בלפור אפילו ראיתי את הפסוק הזה מתנוסס מנוקד על כמה שלטים, בין שלל המיצגים הדוחים.

אז קודם כול, יש עוד אי אלו פסוקים יפים בתנ”ך שאני ממליץ לכם לקרוא ולצטט. ורצוי גם לשמור, לעשות ולקיים. אבל בסדר, אתם מתחברים דווקא לפסוק הזה? אני זורם איתכם. בואו רק נעיין טיפה ברש”י כדי שנבין על מה הוא מדבר. סבבה? “‘האומרים לרע טוב’ – מקלסין לעכו”ם. ורע בעיניהם לעבוד הקב”ה, שהוא טוב. ‘שמים חושך לאור’ – דבר שהוא עתיד להביא עליהם חושך אומרים שיאיר להם. ‘שמים מר למתוק’ – עוון שהוא עתיד להביא עליהם פורענות מר, אומרים שימתיק להם. ‘ומתוק למר’ – עבודת הקב”ה המתוקה אומרים מרה היא”.

כלומר, אם לסכם, הנביא זועק כאן נגד אנשים שעוזבים את עבודת ה’ לטובת עבודה זרה. ומה שחמור בעיניו הוא העובדה שעל התורה והמצוות – “עבודת הקב”ה המתוקה”, כלשונו היפה של רש”י (שהקדים בהרבה את הז’רגון של אב”ח) – הם אומרים שהיא מרה, בעוד שאת העוונות שעתידים להביא עליהם פורענות הם רואים כדבר מתוק.

והאברבנאל מוסיף: “והעניין כולו שעזיבת הקדוש ברוך הוא ותורתו ומקדשו שהוא באמת מרה כלענה, כמו שאמר הנביא ירמיהו ‘ודעי וראי כי רע ומר ועזבך את ה’ אלוקייך’ – אותו המרירות היה מתוק אליהם, ומתק העבודה האלוקית היא אצלם למר”.

בקיצור, להפוך את ישעיהו לנביא הבית של ‘הארץ’ זה קצת מרחיק לכת. יש גבול לפלסטלינה שאפשר לעשות עם פסוקים מנוקדים.

4.

ובחזרה לגרוסמן: “שנות התוהו שלו”, הוא כותב על נתניהו, “חרתו כבר משהו מבהיל וממשי במציאות, בנפשם של בני האדם שחיים בה, בחיים עצמם. הם כאן. התוהו כאן, עם כל כוח היניקה שלו”.

טוב, למעשה פה הוא כבר עובר מהתנ”ך לקבלה. הוא ממש נדרש למושגים מיסטיים כדי להסביר כמה כל הרע שבמציאות – מהאלימות האכזרית ברחובות ובבתי החולים, דרך המיאוס ההדדי (מה זה בעצם?) ועד הכיבוש המשחית – הכול הכול “יונק” מ”התוהו” של שלטון נתניהו. וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כולהו ערקין ואתעברו מינא, ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין.

5.

למחרת קיבלתי מניפסט אחר לגמרי שקשור לממשלה החדשה. ביום חמישי נערכה במתנ”ס גוש עציון האזכרה השנתית לאהוביה סנדק. אני לא סתם כותב כאן הרבה (לטעמי לא מספיק) על הסיפור הנורא הזה. נדמה לי שהוא מסמל את כל מה שמקולקל במערכת אכיפת החוק שלנו: מבלשי ימ”ר ש”י שנגחו ברכב נערי גבעות במקום לרדוף באותה מוטיבציה אחרי האויב הרצחני ביהודה ושומרון, דרך חוקרי המשטרה שחיפו על החברים שלהם וחקרו אותם רק שלושה ימים אחרי האירוע, ועד מפעילי מכת”זית הבואש נגד המפגינים בגשר המיתרים שדורשים צדק לאהוביה.

והוא מסמל גם את כל מה שמעוות במערכת המשפט שלנו: מהפרקליטות דרך המחלקה לחקירת שוטרים ועד לשופטי בג”ץ שדחו פה אחד את העתירה הכל כך מתבקשת שהגישו הוריו של אהוביה, להוציא את חקירת האירוע מידי המשטרה.

וכמובן, יש בסיפור הזה את צביעות התקשורת שבוחרת על מה להזדעזע ולזעזע ועל מה לשתוק ולהשתיק. מפגש של נער בן 16 עם שוטרים לא אמור להיגמר במוות של הנער, נקודה. וזה ממש לא משנה מה הוא עשה ומה הוא לא עשה. וכאמור, יש אנשים במערכות הבכירות ביותר במדינת ישראל שמנסים להשתיק את הפרשה.

הצחנה שעולה מהסיפור הנורא הזה חזקה יותר מריח של אלף בואשים בכניסה לירושלים. “בפרשת אהוביה סנדק נעשה העוול הכי גדול שראיתי”, אמר בשעתו סגן ראש מח”ש משה סעדה (שהשתתף השבוע בעלייה לקבר של אהוביה).

וכידוע הוא אדם שראה עוול אחד או שניים בחייו.

6.

אחרי האזכרה פרסם אברהם סנדק, אביו של אהוביה, את הטקסט הבא. הוא לא סופר נחשב כמו דוד גרוסמן, אבל נדמה לי שהוא שווה קריאה:

“תודה לכל מי שהיה שותף איתנו באירועי האזכרה לאהוביה מחמד ליבנו. מתוך חיבור אל אהוביה בוקעת בנו התובנה והתפילה. היום כולם סומכים על הממשלה החדשה שהיא תעשה את השינוי. אך השינוי לעולם לא יוכל לבוא אם אנחנו נבקש לשבת בשלווה ונסמוך רק על המנהיגים. השינוי יבוא רק אם כולנו נהיה פעילים וניצור אותו מלמטה. ואם נתפלל וניתן את הכוח מלמטה למנהיגים להצליח לצאת מגלות הדעת ומכפיפות הקומה. עכשיו כביכול ההנהגה בידיים נכונות, אך ללא תפילותינו, המחסומים הפנימיים עלולים להגביל ולהנמיך גם את ההנהגה הזאת. אז כצעד ראשון, הריני להמליץ לכולנו לפחות להתפלל כל יום על העניין הזה. כל אחד מוזמן לנסח תפילה משלו. לפניכם תפילה שניסחתי לאור רוחו של אהוביה”.

וכאן מצרף סנדק את התפילה שהוא חיבר. או כפי שהוא קורא לה: “תפילה לתחיית הקודש”. היא דיברה אליי במיוחד אחרי האכזבה מההתלהבות השבוע בגוש הימין (שבמשך כל תקופת הממשלה הקודמת קראנו לו “הגוש האמוני”) מיושב ראש הכנסת החדש. לא הסכמה שבשתיקה. התלהבות. גאווה. מחיאות כפיים סוערות במקומות מאוד מסוימים בנאום. כאילו כל המאבק שלנו בשנה וחצי האחרונות היה רק לנצח את הסמולנים. או רק לבטל את המיסים על החד־פעמי. אין תורה. אין הלכה. אין אסור. אין מותר. אין מר ואין מתוק.

7.

וזה לשון התפילה: “אלוקים חיים, תודה שהתחלת את גאולתנו בקיבוץ גלויותינו לארץ קודשנו. תודה על בנייה של תשתית תחיית חול: ביטחון, צבא, מדינה וכלכלה. אנא, תהלך נא בקרבנו, האר בנו להיות חטיבתך בעולם. סייע נא לנו להאיר את תחיית הקודש בתוך תחיית החול. עוזרנו להפיח נשמה בתוך גוף האומה שהולך ונבנה בארץ חיינו.

עוזרנו להיות זכים ונאמנים אליך – ולהחיות את מבועי הקודש: להידבק בפנימיות התורה הגואלת, תורת ארץ ישראל, לנחול את ארצנו מתוך דבקות קודש (ולא רק נחלה טכנית), לחדש את שאיפותינו החיות למקדש ולנבואה, למלכות דוד ולארץ ישראל השלמה, לעם ישראל בתשובה גדולה מקיים בשדרותיו הציבוריות הלכה, מצווה ותורה. לשוב לאחדות אומתנו מתוך עמוד שדרה משותף של זהות קודש.

עוזרנו להציב את קומת הקודש בעצמאות ובדומיננטיות, ללא כפיפות תחת קומת החול. מתוך אמון פנימי שתחיית הקודש היא־היא עיקר האומה. מתוך בהירות שקומת החול ההולכת ונמקה, מסתבכת בסבכי כבדותה, כבר זועקת ‘הבו אור, הבו חיים, הבו נשמה לעם עלייה’. להציב את אלומת הקודש ולדעת שאלומות החול תסובינה ותשתחווינה. לא לפחד ולהתמלא במסירות נפש עבור תקומת הקודש גם אם זיקי מלחמת עולמים יינתזו מתקומתה.

תן בנו את טהרת הלב לעבור את מהפכות התשובה הפנימיות, למען נביא להוויה כולה את תעודתה ונאיר לאומות כולן. ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’, ‘עם קדוש אתה לה’ אלוקיך’, ‘נכון יהיה הר ה’ בראש ההרים, ונהרו אליו כל גויים’.

אנא, היה לנו כטל. לא יהיה לנו השמש לאור אלא אתה תאיר בנו לאור יומם. ונשוב לקרוא אותך אישנו ולא בעלנו. והיה ה’ למלך על כל הארץ. ומלאה הארץ דעה את ה'”.

אמן ואמן.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’