קרן נויבך: כתבת גם במאמר דעה וגם ראיתי בטויטר על תחושות קשות שאת חווה בתקופה האחרונה.
שרי רוט: כן, זה נכון. את יודעת, לפעמים העיניים תוקפות, אני לא יכולה לומר שעברתי תקיפה פיזית, אבל התחושה היא כמו בקורונה, ‘אתם המדביקים’ אתם הופכים אותנו לחולים. אתם ואתם…
קרן נויבך: תנסי קצת לתאר לנו איך זה נחווה בעיניים שלך, כאשה חרדית, השיח הזה של הקמת הקואליציה, איך את חווה אותו?
שרי: תראי, אני פוגשת חברי כנסת ערביים בכנסת ומעניין אותי תמיד לשמוע מה התחושות שלהם. ותמיד מתברר לי מהשיחות שאנחנו מרגישים אותו דבר. כלומר, שנינו מיעוטים סובלים במדינה. אם את זוכרת את השנה וחצי האחרונות של ממשלת השינוי, כשהם קיבלו, דיברו על 53 מיליארד, בסוף הם לא קיבלו את הכל אבל כמה עיניים ננעצו בזה.
ואני אומרת את זה לצד השני, כמה עיניים ננעצו בהם ולא לטובה – הנה, נותנים להם. סליחה, מה, הם אמורים להתנצל על זה שהם גרים פה במדינה? הם ערבים ישראלים עם תעודת זיהוי, למה אסור להם לקבל ביוב זורם תקין ברחובות? ככתבת שטח בעיתון חרדי עשיתי לא מעט סיורים בערים ערביות, יצא לי לדבר עם לא מעט אנשים שם, ישבתי פעם בבית בעיר ערבית ישראלית לצורך הכנת כתבה – התנאים שם מזכירים לי את התנאים בעיר בה אני גרה – מודיעין עילית.
ואני אומרת, תגידו, אסור להיות פה מיעוטים במדינה? אנשים שאומרים, תנו לנו אותו דבר כמו למגזר הכללי, לא ביקשנו יותר. והאמירות האלו, על זה שהחרדים הולכים כעת לשדוד את המדינה הן טפשיות. כי בואי תראי, אני מזמינה אותך לסייר במוסדות לימוד חרדיים, איך הם נראים. אז מי שמוכן להיות כפוף להוד מעלתה הממלכה, שתגיד לו איך ללמד את ילדיו – מקבל. מי שלא – פחות.
והרי גם החילונים לא רוצים שיעשו להם את זה, שהרי אף חילוני לא רוצה שאבי מעוז בשבתו במשרד החינוך יגיד לו איך ללמד את ילדיו. יגיד לו, זה חשוב, זה לא חשוב.
קרן נויבך : בואי נדייק פה. החינוך הממלכתי בישראל כפוף לחלוטין למדינה.
שרי: יופי. מי הממלכה?
קרן נויבך: המדינה. מדינת ישראל.
שרי: יופי. יעמוד בראש משרד החינוך שר שאת לא תאהבי אותו, או כמו שאיימן עודה קרא לזה ‘השמאל הליברלי’. הם לא יאהבו את שר החינוך.
קרן נויבך: כבר קרה בעבר.
שרי: נכון. אבל את שמעת את הצעקות על זה שאבי מעוז מנסה להכניס תלמוד לבתי ספר חילונים. חברות שלי שמאלניות מתל אביב דיברו איתי על זה שהן חושבות להתארגן על פתיחת בית ספר פרטי לילדים שלהם. כלומר, לא תמיד הריבון מחליט משהו שטוב למיעוט. אז אם החילונים יהיו פה מיעוט, למה שהרוב יכפה עליהם את דעתו? זו שאלתי.
קרן נויבך: דיברת על העניין הזה של החינוך. אם החברה החרדית רוצה לקבל תקציבים כמו החברה החילונית, תתכבד ותשב תחת כנפיו של משרד החינוך כולל פיקוח כולל מבחנים למורים. לא פוגעים בלימודים החרדים אבל כן מפקחים.
שרי: מצוין. אני זורמת איתך. בואי נמשיך הלאה. אבי מעוז הופך פה להיות שר חינוך במדינה. לא עכשיו אלא בעוד נגיד 10 שנים כשהם יהיו הרוב במדינה.
קרן נויבך: אני מאד מקווה שזה לא יקרה.
שרי: רגע, אנחנו לא מדברים על תקוות. אני איתך. גם אני לא רוצה שהוא יכפה על הילדים שלי מה ללמוד, אני לא ממצביעיו של אבי מעוז אפילו לא מתקרבת לזה. אז הוא יבוא, כשר חינוך, ויגיד: בבתי הספר הממלכתיים בצפון תל אביב ילמדו מעתה 5 שעות גמרא ביום. למה? ככה. כי זה הריבון עכשיו. מה אז תגידי? את לא תרצי שהוא יתערב. אז גם אני לא רציתי כל השנים.
את מבינה? ואני אומרת, זה שמדינה מענישה פה מיעוט בגלל שהוא מלמד על פי ערכיו, ועזבי אם הערכים נכונים או לא, על זה אנחנו יכולים הרי להתווכח שעות. אלו הם הערכים שלי, אני האמא, אלו הילדים שלי וככה אני רוצה.
קרן נויבך: שרי, התסריט שנתת לגבי אבי מעוז, הוא תסריט מופרך. מפלגת נועם לא היתה עוברת את אחוז החסימה אילו רצה לבד.
שרי: אז בואי נלך על בן גביר. נניח שבבחירות הבאות הוא יצליח ויביא 25 מנדטים והופך להיות שר חינוך. אז את מקווה שנתניהו כראש ממשלה ירגיע.
קרן נויבך: זה לא עכשיו.
שרי: נכון, אבל אנחנו הולכים לשם. וכשנלך לשם את תרצי שאני ככתבת חרדית, שהיא גם בן אדם שרוצה לראות גם את האחר וגם את השונה וגם את המיעוט יגיד רבותי, יש אנשים במדינה, שאולי הם מיעוט, כי השמאל הליברלי הולך להיות מיעוט, שאין להתערב להם.
קרן נויבך: אז את אומרת להפריט את הכל?
שרי: לא. אבל בן גוריון הבין איך. הוא הקים את המדינה והוא הסכים עם זה שיהיה פה זרם רביעי. אנשים שאומרים, לנו יש חינוך יהודי. אני מבינה שלא כל האנשים במדינה מסכימים ומזדהים עם החינוך הזה, יש אנשים במדינה שחושבים שאנחנו מפגרים, ילדינו מפגרים, אוי אוי אנחנו לא נותנים להם כלים…
קרן נויבך: לא, אני לא אומרת את זה.
שרי: קרן, אני אומרת לך את מה שאני שומעת מאנשים. את אולי לא תגידי את זה, כי את ליברלית יותר. אבל אנשים זה מה שהם אומרים לי. כשאני יושבת עם אנשים ברחובה של עיר, ואני אוהבת לדבר עם אנשים ולשמוע דעות. וזה מה שהם אומרים לי.
קרן נויבך: יש ציונות דתית ויש ממלכתי דתי. וזה זרם גדול שמתוקצב היטב.
שרי: מאה אחוז, אבל אני לא ציונית דתית.
קרן נויבך: ויש גם ממלכתי חרדי.
שרי: אבל אני גם לא ממלכתי חרדי. אני רוצה חינוך טהור לילדים שלי. מותר לי? עכשיו, בואי נלך לעצם התקציב. הרי מי שמלמד את ילדיו ללא פיקוח, מה שנקרא מוסדות מוכשר או פטור או מוכר שאינו רשמי, לא מקבל מאה אחוז תקצוב גם לא יקבל. נתניהו הבטיח לרב אדלשטיין לפני הבחירות שהוא יתן להם את ה-55 אחוזים שהובטחו להם לפני שנים.
קרן נויבך: כי אנחנו החינוך הממלכתי מקבלים על עצמנו פיקוח.
שרי: נכון, ולכן הילדים שלי נענשים ב-45 אחוז פחות בתקצוב. נענשים על כך שהם רוצים לשמור על פח השמן הטהור שלהם. ואגב, אנחנו משלמים על זה מחיר, מאות שקלים כל חודש ללימודי ילדינו.
קרן נויבך: אנחנו רוצים שיהיה חוט מחבר בין כולנו. בין הממלכתי דתי לממלכתי חילוני לממלכתי חרדי. אני רוצה את החוט הזה.
שרי: אבל אני לא רוצה. אני רוצה שהילדים שלי ילמדו בלי חוט מחבר…
קרן נויבך: למה??
שרי: אני אסביר לך למה אני לא רוצה אותו. כי אני רוצה שהילדים שלי ילמדו בחממה, ואנחנו לא מדברים על הבנות, אגב, כי הן לומדות לימודי ליבה מלאים. זה לא שהם לא אנושיים, הם כן, הם אוהבים כל יהודי לא קוטלים כל יהודי. אבל חוט מחבר? לא.
קרן נויבך: למה בית ספר כמו ‘נועם’ הפך לקללה אצלכם.
שרי: לא עניין של קללה. לנו יש שאיפה מה אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו. פעם היו אומרים שאם פולניה קמה בבוקר, מה היא רוצה שהבן שלה יהיה? עורך דין או רופא. אני קמה בבוקר מה אני רוצה שהבן שלי יהיה? תלמיד חכם גדול, ענק, לומד כל חייו, שקוע בדפי הגמרא.
קרן נויבך: מי יפרנס אותו?
שרי: חח עכשיו את רוצה להיכנס לדיון של שעתיים, בואי אני מזמינה אותך לכוס קפה אצלי בסלון, תראי את הילדים שלי, ותאמיני לי שיכול להיות שאפילו תזדהי איתי. יש לנו השקפת עולם מסודרת וברורה, באה המדינה ואומרת: תקבלו עונש, תקבלו רק 55 אחוזים שגם את זה לא באמת נתנו להם…
קרן נויבך: שרי רוט, תם זמננו. הדיון לא תם אולי נמשיך בשבוע הבא.