רביב דרוקר: אריאלה שטרנבוך שלנו כתבה אתמול פוסט מרתק, ושנוי במחלוקת… אם שתי הנפגעות בפרשת הרב טאו, זוכרים? היו באות אלי, כתבה שטרנבך, בחיים לא הייתי מפרסמת.
אריאלה שטרנבך: לא הייתי מפרסמת לאותו זמן…
רביב דרוקר: רגע עם ההבהרות, רגע, הלינץ’ יגיע בכל מקרה אז זה לא יעזור שעכשיו תבהירי. מאפס עד 10 עד כמה הלינץ’ חזק עכשיו?
אריאלה: כנראה 11, אני לא מספיקה לעקוב. מצד שני, לצד הלינץ’ יש תמיכה מטורפת שמגיעה מרבנים, ממטפלים שמטפלים בנפגעים וגם מנפגעים. אני חפרתי לעצמי בור, אתה יודע כמה סיפורי פגיעות פנו אלי שאטפל בהם מאז פרסמתי את הפוסט הזה? אז הפוסט מאד הסעיר את כולם.
רביב דרוקר: אז בואי תסבירי את עמדתך המורכבת, ואני כבר אומר לך שאני תומך בפוסט. אז לא ממני, הלינץ’ יבוא משם (מצביע על הצד הימני של חברי הפאנל)…
שרי רוט: גם לא ממני.
אריאלה: עמדתי לא מורכבת, היא פשוטה מאד: אני טענתי שנפתח פה זרם של תנועה שיוצאת בקריאה אוטומטית של ‘אני מאמינה לך’. עכשיו, יש הבדל בין נפגעת, שזכותה המלאה לפרסם את מי שפגע בה, והיא תצטרך להוכיח את זה אם הוא יתבע אותה, לבין היכולת שלנו כציבור, כעיתונאים, כרבנים, לתמוך בה בצורה אבסולוטית, בלי לבדוק בכלל את הטענות.
ובמקרה הזה של הרב טאו, שאני לא נכנסת לגופו של המקרה הזה, זו הייתה תנועה קיצונית ומפחידה, שאני רואה חברות כנסת שמגיבות על אוטומט ב’אני מאמינה לך’. ואני רוצה לומר לך, לפני הרבנים אנחנו שמענו על הסיפור הזה וזה לא פתח מהדורות. אני עצמי נתתי ראיון לנחמה תאנה, רק כי הסתתרנו תחת צילם של הרבנים שדרשו לחקור.
נריה: אריאלה, את כותבת, אני לא מאמינה לכם! את כותבת שאת לא מאמינה לנפגעת תקיפה מינית!
אריאלה: אני לא מאמינה לך, אבל אני מקשיבה לך. ואני מבטיחה לעשות הכל כדי למצוא את כל הראיות שיעזרו לאמת לצאת לאור. המשפט שלי והכותרת שלי שהסעירו היו שאני לא מאמינה לך על אוטומט.
רביב דרוקר: אני רוצה לעשות סדר, כי לא כל הצופים מכירים. יש עד היום שתי מתלוננות שנחשפו: האחת, נחמה תאנה, שהיא עם סיפור עתיק שהוא גם מאד מאד מורכב וקשור לפרשיה אחרת שאף אחד לא פרסם. היא הסתובבה לא מעט זמן בכלי תקשורת במקומות שונים, שלא פרסמו את גרסתה. הצטרפה אליה מתלוננת שניה שסיפרה סיפור מלפני 40 שנה. שני רבנים יצאו בעקבות הסיפורים האלו, לא כלי התקשורת, ואמרו שצריך לחקור את הנושא הזה והאם הרב טאו פגע או לא פגע. ולכן אני רוצה לשאול אותך, את אומרת, כן פרסמתי כתבה בנושא, מכיוון שרבנים פנו.
אריאלה: כשאני אומרת שאני לא מאמינה לך לא התכוונתי לאף אחד משתי הנפגעות הספציפיות האלו. זו הייתה קריאה כללית.
רביב דרוקר: כן, הבנתי. אבל את אומרת – אם אני לא עשיתי הצלבה, אם אני אין לי איזושהי עדות מצליבה שאני יודעת שזה מעל לעדות בלבד, אני לא מפרסמת. זו עיתונות! אז למה פרסמת את הכתבה?
אריאלה: שאלה מצוינת, פחדנו לפרסם שם. הכתבה שלנו מסתתרת תחת התעוזה של הרבנים, וכתבנו ‘הרבנים דרשו לחקור’. לא אנחנו הבאנו ראיות, רכבנו על התעוזה שלהם.
רביב דרוקר: אבל השמענו את העדויות.
אריאלה: השמענו אותם על בסיס הרבנים, וגם שם, אני אומרת לך, הקריאה הזו, היציאה הזו בפוסט היא לא נגדם, היא סגירת מעגל אישית שלי שאני אומרת, זרמתי עם כל הזרם הזה.
נריה: את אומרת כאן טיעון משפטי למה פרסמת את זה בסוף ואיך יכולת לפרסם את זה, בלי להיתבע בתביעת דיבה נניח. את בעצם מסבירה כאן את הפרקטיקה שלנו כעיתונאים. אבל בואי נדבר על הפוסט שלך, שהשורה הראשונה שלו היא: ‘אני לא מאמינה לך’. עכשיו אני רוצה לומר לך שברור שאת מקבלת תמיכה כי הדעה הזאת היא לא דעה לא פופולארית, הדעה שלך היא הדעה הכי פופולארית, מאות שנים, ואם לא אלפי שנים. במשך שנים נשים נפגעות מינית לא יכלו לדבר.
אריאלה: אז נכון ששנים נשים נפגעות היו מושתקות, ולפעמים תהליכים בחברה מגיעים לצד קיצון אחד כדי להגיע לדרך האמצע. אני מקבלת את זה, אבל היום אני חושבת שהגענו להקצנה של ‘אני מאמינה לך על אוטומט’ ומותר לי להשמיע קול אחר ולבוא ולהגיד: ‘חבר’ה, קצת הלכנו רחוק, בואו נבדוק את הדברים לפני, בואו לא נתלה אוטומטית’, כי מחר זה יכול לפגוש את אבא שלך אם הוא בתפקיד ציבורי, ואת הסבא של ההוא…
רביב דרוקר: התנועה הזו של ‘מי טו’ עומד מאחוריה נתון סטטיסטי שגם אותו קשה מאד לבחון, שאומר שאחוז תלונות השווא במקרים האלו הוא מאד מאד קטן. ולכן ההנחה היא שכשאשה באה ונחשפת בשמה ובתמונתה יש סיכויים גבוהים מאד שהיא לא ממציאה את זה. גם כי היא חשופה לסיכונים לא קטנים. בקהילה, תביעת דיבה, אולי אפילו משטרה, אם זוהי עדות שקר או משהו כזה.
אריאלה: רביב, כמה סיפורים הגיעו אליך, או לכל עיתונאי חוקר אחר, של שמות מאד מוכרים מתעשיית הקולנוע התרבות או התקשורת ולא יכולת לפרסם.
רביב דרוקר: גם על הרב טאו עצמו, שאני מבין שאת מנסה להתרחק ממנו, כלומר מהאם המתלוננות אמינות או לא, את הסיפור הראשון לא פרסמנו, כמו כלי תקשורת אחרים. והיה לנו אותו אבל הרגשנו שאנחנו לא מספיק בטוחים איתו. את הסיפור השני כן פרסמנו כי הרגשנו שאנחנו כן מספיק בטוחים איתו. אבל כל הזמן, וכולנו יודעים את זה, יש לנו גם תחרות מול כלי תקשורת אחרים, שבעוד אתה דוגר ערוץ אחר ייצא עם זה.
אריאלה: זה לא רק מבחינת המקצוע שלך, האם תיפול עם זה או לא, אלא גם מבחינת המוסריות שלך.
נריה: האמירה שלך היא אמירה מוסרית שבעיני היא מסוכנת ביותר, כי סוף סוף, בסך הכל כמה שנים, אנחנו נמצאים במצב בו נפגעות פגיעה מינית מחובקות, וכמו שרביב אמר אחוז מאד מאד מזערי מהתלונות הן תלונות שווא כי נדרש המון המון אומץ כדי לעשות את זה, ופוסט כמו שלך פוגע במתלוננת הבאה.
אריאלה: את אומרת את זה כמו עובדה, זה לא פוגע, כי המציאות היא שב-24 שעות האחרונות פנו אלי מעל 10 נפגעות שביקשו שאטפל בתלונות שלהן. להיפך, זה אומר לנפגעות, אנחנו נעשה את מקסימום כדי להביא את הראיות שלכן, אבל נעשה את זה בדרך הנכונה.
שרי רוט: אני חושבת שאריאלה אומרת משהו שכל עיתונאי נורמלי אומר לעצמו: סטופ, בואו נבדוק את העובדות. אי אפשר שנפרסם כי זה טרנד, ואני חושבת שאריאלה היא האחרונה שאפשר לחשוד בה כאחת לא אמיצה. היא מפרסמת, וחוטפת לא פעם ואני רואה ברשתות. היא באה ואומרת משהו, שאגב אצלנו בהלכה זה בילט-אין, כאילו, אתה לא יכול להאמין אם אין הוכחות. צריך לבדוק לפני!