למה התנגדה רעייתי למכירת ארון ספרי הקודש המפואר שבסלון?

עשרות אנשים [כן] נענו למודעה שפרסמתי אודות ארון ספרי הקודש שבסלון אשר הינו, “בעל דלתות זכוכית, במצב מצוין, 500 ש”ח בלבד”.

“אז אתה מזדכה על הארון”? שאלה רעייתי בעצב, “מה יהיה הדבר הבא?”

ואני: אבל מאות הספרים שמאחורי הזכוכית לא נפתחו על ידי זה עידן ועידנים?! מתי לאחרונה – קרי ב-17 השנים האחרונות – דפדפתי בסטים המהודרים של הראשונים [עם הערות], ובשיעורי ראשי הישיבות [כלליים ויומיים]?

העובדה הזו אולי לא מוסיפה לי כבוד רב, אבל היא לפחות אמיתית, ומשכך לשם מה עלי להחזיק את הארון הוותיק על כותריו הרבים?

אבל את העצב לא הצלחתי לגרש.

מתברר שארון הספרים הגדוש, המצוי בכל סלון של עם הארץ חרדי בהווה, ואולי תלמיד חכם בעבר, מהווה את מה שחוקרי האסטטיקה-הארגונית מכנים [למשל פרופ’ מיכל פרנקל] – אמצעי בקרה מתוחכם השולט על מה שמבקש הארגון להעביר: מה הם הערכים החשובים לו? מי הם העובדים המצטיינים בעיניו? מה מצופה מן המבקרים בו לראות?

ומשכך, גם אם את תנועת היד לעבר הארון מבצעים חברי ואני בעיקר לשם נטילת ברכון, בעוד נשותינו מתעקשות כי במדפי הגבס היפים שבסלון ישכנו:

טור שירת דבורה, ש”ס עוז והדר, שולחן ערוך מכון ירושלים, רמב”ם פרנקל, משנה ברורה, ראשונים ואחרונים בהוצאת מוסד הרב קוק.

שכן אם הם ייעלמו, על מה אתם – כמאמר האשה – הולכים עוד להזדכות? לאן עוד תידרדרו?

ארון הספרים המטריאלי כמעצב ערכים, אידיאולוגיה ותרבות.