ח”כ טלי גוטליב, הח”כית החדשה מהליכוד, הפתיעה אתמול (רביעי) את מליאת הכנסת, במהלך דיון לרגל “היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות”, בנאום מרגש על בתה אוריה בת ה-11, המתמודדת עם אוטיזם.
את נאומה בפני 10 ח”כים שהיו במליאה פתחה בנזיפה בכל חברי הכנסת שנעדרו: “תרשו לי להתבייש לעמוד פה ביום הזה כאימא לילדה עם 180% נכות, אוטיסטית בתפקוד נמוך שלא מתקשרת. אני לא מסוגלת להסתכל על המליאה כשהיא ריקה, כי אני לא מסוגלת להסתכל על אף אחד. אני נגעלת מהיהירות וההתנשאות של אנשים שחושבים שהם יודעים הכול ושיש פתרונות לכל”.
היא הוסיפה: “תפסיקו להשוויץ בזה שחוקקתם חוקים. אתם לא עושים טובה לא לי, לא לילדי החינוך המיוחד, ולא להורים הדימנטיים חס וחלילה שלכם. המדינה הזאת צריכה לספק מענה לכל ילד על יסוד המורכבות שלו כי זה לא זהה. לכן המילה שילוב לא מתאימה”.
בהמשך יצאה נגד אג’נדת שילוב בעלי מוגבלויות בחברה: “תפסיקו לחשוב שאתם יודעים משהו כי אתם לא יודעים, כי זר לא יבין זאת. בגלל שהמדינה הזו עוסקת כל כך ב’שילוב’, היא מתייחסת לנכים כמו סלט קומפוט. שמים בהוסטל אחד אוטיסטים בוגרים עם יכולת תקשורת נמוכה, שאפשר לנצל את גופם”.
היא סיפרה בקול רועד: “הבת שלי לא יכולה להשתלב בשום מקום. היא גם לא תתגייס לצבא, לא תתחתן ולא תלד ילדים, והסוף אולי לא טוב כמו שמצפים”.
הח”כית שיתפה כי לפני שבתה נולדה, לא נחשפה כלל לאוטיזם ולא ידעה מה המשמעויות של חוסר תקשורת: “פעם הייתי שואלת את עצמי ‘מה נסגר עם ההורים שלהם? למה הם כאלה מוזנחים עם שיניים עקומות’. בסופו של דבר נאלצו לעקור לבת שלי את כל השיניים בגלל דלקת בפה. הן צמחו עקום ואי אפשר לסדר את זה. אי אפשר לשים גשר או פלטה לילד שלא מבין שמכאיבים לו ולא מסוגל לסבול כאב. אז אני אצטרך ללכת איתה ולספוג ביזיונות כל הזמן מאנשים שמסתכלים”.
את נאומה חתמה בבקשה מחברי הכנסת: “תנטרלו את הפוליטיקה כי השיח הזה חוצה מפה פוליטית. אנחנו צריכים לגייס תקציבים ולעשות דברים במהירות”.
היא הוסיפה: “אנחנו פה מעולים בלריב, ואני כל כך מעריכה את זה. את היכולת שלי ושלכם לצעוק, לכעוס, להרגיש. אנחנו לא יודעים מה אוטיסטים מרגישים. הרי במה מקנאים אנשים בדרך כלל? בכסף, במעמד… אתם יודעים מה זה לקנא בילד בריא? זו תחושה שאני לא מאחלת לאף אחד. אין גועל עצמי גדול יותר מקנאה בילד. פעם הלכתי לקניון, והייתה שם שדרה של תחפושות, והבת שלי לא יכולה להתחפש – וכל הילדים וההורים היו שם. לקחתי את עצמי, ממקום של קנאה שלא יכולתי להשתלט עליה, ויצאתי מהקניון”.