“המתנה שקיבלתי מהקב”ה”: כשבן 11 וחצי ראיין את דודי אמסלם • צפו

זה היה ביום פיזור ממשלת השינוי של בנט-לפיד, ב-22 ליוני. צביקי הרטמן, בן 11 וחצי, מתלמוד תורה חב”ד בקרית מלאכי, נכנס אל לשכתו של דודי אמסלם, ח”כ ואולי גם יו”ר הכנסת הבא – והתקבל בכבוד ובחיוכים. דודי אפילו הקדיש לו ראיון.

“קודם כל, אתה שואל שאלות חכמות. מה שמניע אותי בתחום הציבורי, שהוא תחום לא פשוט, זה בעצם לעזור לציבור. בעיקר לציבור שמעניין אותי, שזה בעצם הציבור היותר חלש, מעניין אותי לעזור ולסייע גם בקשר למה שקשור למסורת ישראל ולעם ישראל”.

צביקי: איזה שר היית רוצה להיות?

“לא חשוב לי, כרגע זה שר המשפטים, כי אני חושב שצריך לעשות שם עבודת עומק, אבל יותר חשוב לי שיעשו – מאשר שאני אהיה שר. אני לא בא מהזווית האישית”.

מהצד, עומד הסבא יצחק בלוי: ויו”ר הכנסת?… (דודי מתחמק, אולי לא בכדי).

“אני חושב שכרגע הסיפור במדינת ישראל זה הסיפור לפיו צריך לעשות רפורמה מרחיקת לכת במערכת המשפט. וכמובן זה משליך על הזהות היהודית ועל המשילות, אבל זו הרצאה לעשר שעות שאני יכול להרצות על זה. בגדול, שם המפתח של העניין, שם צריך לחפש את הפתרון”.

צביקי: מאיפה אתה מביא את השמחת-חיים שיש לך?

(צוחק) “אתה יודע, כל אחד בא עם האישיות שלו. גם כשהייתי קטן, גם בצבא, תמיד הייתי שמח. אני תמיד שמח בחלקי כי אני חושב שבן אדם שקם בבוקר ועומד על הרגליים צריך להגיד לקב”ה תודה. זו כבר סיבה ראשונית להיות שמח. ואני קיבלתי מתנה מהקב”ה בזה שאני שמח.

“אני, כדי שאני לא אהיה שמח בבוקר, צריך שתהיה איזו שהיא סיבה לא להיות שמח… יש אנשים שקמים עצובים ומחפשים סיבה להיות שמחים, אני הפוך. אני שמח כשאני קם – ואני צריך סיבה טובה כדי לא להיות שמח. אבל בסדר, כל אחד עם אופיו. בכנסת דרך אגב מגיעים בני אדם פשוטים, כמו השכנים שלך, כמו המורים שלך, וכל אחד עם אופיו. יש אחד יותר כועס, יש אחד פחות, יש אחד יותר שמח, יש אחד פחות שמח, יש אחד יותר אופטימי, יש אחד יותר פסימי.

צביקי: מה היתה התגובה שלך אחרי שהודיעו לך שהקימו את הממשלה הזו (-ממשלת השינוי)?

“הפילו… אה, שהקימו? אכזבה עצומה. וגם חשש לקיומה של מדינת ישראל היהודית”

צביקי: וכשהפילו?

“אנחת רווחה, ששמעת אותה בכל המדינה. ראית איזה בום על קולי, לא הבנת, כל המדינה עשתה ‘הווו’ ראית הרבה אוויר, הייתה בסוף סערה בחוץ, העצים כמעט עפו. למה? בגלל שכל היהודים בעולם כמעט עשו ‘פוו’…”