רינו צרור: שמעתי אותך בבוקר מספר לעם ישראל שנתניהו מתלבט בעניין פסקת ההתגברות.
יובל שגב: כן, מתלבט או לפחות דוחה מבחינתו. הוא והשותפים כולם היו בעד, דיברו כל הקמפיין על פסקת התגברות כמה שיותר מהר וכמה שיותר חזק…
רינו צרור: לא כמה שיותר מהר. זה תנאי! שיהיה מיד וב-61.
שגב: נכון. והוא בימים האחרונים, בשיחות שלו עם חלק מהשותפים הקואליציוניים שלו, שמבקשים להבין לאן זה הולך, האירוע הגדול הזה, והוא אומר להם, תראו אני לא הולך לעשות פסקת התגברות בנפרד, אלא אנחנו נחוקק חוק יסוד החקיקה מסודר ורחב.
רינו צרור: זו מחשבה טובה. אם עובר חוק יסוד החקיקה אז הדיבור הרבה יותר רחב וזה שונה לחלוטין מפסקת התגברות לבד.
שגב: אני מסכים שאם כבר עושים שינויים אז עדיף לעשות אותם בצורה מעמיקה ונרחבת, אני חושב שעל זה כולם מסכימים, אבל הוא גם נוקב לא בתאריך ספציפי אלא באזור זמן, כנס המושב השני של הכנסת, סביב יום העצמאות שזה המועד שעולה שם כמועד שבו יצליחו לעשות את השינוי הזה.
רינו צרור: אבל אין כאן סיכוי של ערפל קרב? אני אגיד את הדברים האלו כי אולי יש התרגשות יותר מדי גדולה בציבור, אז בואו נרגיע ובינתיים נגיע לזה בדרך אחרת…
שגב: יש את התזה הזו שאומרת שכל מה שנתניהו עושה עכשיו, גם היציאות שלו נגד אבי מעוז, גם התדרוכים שאנחנו שומעים שהוא מרגיע את בן גביר וגם מה שאנחנו שומעים הבוקר על פסקת ההתגברות, אולי זה בעצם רק ניסיון שלו להרדים את כולם, הוא מבין אולי שיש פה איזה שהוא מומנטום של זעם ציבורי של מחאה והוא רוצה להרגיע את כולם, ליצור כמה חודשים של שקט שכולם ייראו שהשד לא כל כך נורא, ואחר כך לעשות את השינויים אחד אחרי השני.
אבל כל השותפים מרגישים את זה, גם בסוגיה המשפטית, גם בסוגיה הבטחונית עליה דיברתם קודם גם בסוגיית המשטרה, הסמכויות של בן גביר, כולם מרגישים שנתניהו הוא עדיין אותו נתניהו הישן, השמרן והטוב שמאד לא רוצה ללכת לשינויים רדיקאליים, שהוא לא יודע איך יגמרו.
רינו צרור: לא רוצה ללכת, אבל הולך. אני שומע על מריבות גדולות בפנים, נתחיל במריבה הכי מרתקת בין אריה דרעי, המיועד לשר הבריאות ושר הפנים, לבין סמוטריץ’ המיועד לשר האוצר.
שרי רוט: זו רק מריבה אחת, אבל יש עוד הרבה מריבות פנימיות שם, בעצם כולם רבים עם כולם. אני יכולה להשמיע צפירת הרגעה- או לא הרגעה, תלוי למי אנחנו מדברים) – ולהגיד שבסוף הם יחתמו והם יצטלמו והם יחייכו, ורק אנחנו העיתונאים נשמע במזנון הח”כים או במסדרונות את הקיטורים. כי כולם שואלים, יתכן שלא יחתמו? אז נברתי בזה, אולי יש 4 מורדים בליכוד? אולי החרדים יילכו איתם כי הם עצבנים? אין כרגע מצב כזה, הנצחון היה מדי גדול כדי שזה יקרה, אם הנצחון היה קצת פחות גדול, תאמין לי זה היה קורה וברגע. כי כולם עם בטן מלאה ובעיקר על נתניהו.
רינו צרור: אבל למה? שרי, כל אחד מקבל המון דברים? אני מופתע מאד מזה.
שרי: כל אחד קיבל? הבטיחו, אבל קודם כל הם לא ממש מאמינים שגם יקיימו. הרי גם כשחותמים להם וממש כותבים את זה שחור על גבי לבן, הם לא מאמינים. אבל כשמבטיחים להם ואז חוזרים בהם מהדברים – זה מרגיז. הייתי אתמול אצל בן גביר וממש שמעתי ממנו דברים חריפים על נתניהו. הוא ממש אמר, מגמגמים לנו, חוזרים בהם מדברים, אתה לא שמעת את בן גביר מדבר ככה במהלך המשא ומתן בכזו עוצמה.
רינו צרור: אני חושב שמי שמכיר את בן גביר יודע שהוא בלתי נשלט ויהיה קשה מאד לאלף אותו להתנהג כמו פוליטיקאי סביר. והאופן שבו הוא יורה לכל הכיוונים בשבועיים האחרונים זה בדיוק האיש, הוא לא יעשה הנחות לראש הממשלה.
שרי: קודם כל אני לא חושבת שהוא התנהג מאז תחילת המשא ומתן בצורה לא בוגרת, אני חושבת שבן גביר עבר שינויים, הוא התבגר, ובכלל, פוליטיקאים כשמתבגרים אם אתה עוקב אחריהם הם משתנים ברוב המקרים. אם אתה מסתכל על יאיר לפיד זה לא אותו יאיר לפיד של לפני עשר או חמש עשרה שנים שאני זוכרת אותו, וכך כל פוליטיקאי בדרך כלל. היחיד שלא משתנה זה נתניהו, שנשאר מאד-מאד פחדן. אני זוכרת איך ב-99′ הוא נשא את נאום ה’הם מפחדים’, כעת חלק מהשותפים שלו אומרים לי: ‘זה הוא שמפחד’. כשהוא רק רואה מהומה תקשורתית מול עיניו הוא נבהל. הוא פשוט פותח גלי צה”ל בבוקר, מקשיב מה אומרים, ולפי זה מחליט מהי דעתו.
רינו צרור: את זה הדתיים אומרים עליו.
שרי: לא רק. אם אתה שומע את אבי מעוז אתמול במסיבת עיתונאים ואם אתה שומע את סמוטריץ’ בשיחות סגורות, בוא, הם לא שבעי רצון. עצם זה שנותנים לכמה מפלגות פירורים של אותו תיק זה מצחיק. קח את משרד הדתות, אתה יודע לכמה חתיכות קרעו אותו? בעצם לא נשארו בו כמעט ענייני דתות. קצת ענייני קבורה, ענייני האתיופים וזהו. זה לקח את זה, וזה לקח את זה, ממש כמו סבתא מחלקת דייסה בצורה כזו משונה שלאף אחד לא נשארה דייסה כמעט.
רינו צרור: יובל, מה אתה יודע לספר לנו על הויכוח הזה בין בצלאל סמוטריץ’ לבין אריה דרעי?
יובל שגב: זה אירוע אמיתי, עימות עמיתי בין השניים האלו ויש כאן גם עניין של מהות אגב, לא רק עניין של אגו פוליטי למרות שהכול בסוף משתלב. הרי אריה דרעי הולך להיות, כמו שאמרת, גם שר הפנים וגם שר הבריאות, שני משרדים שבשביל לתקצב, בשביל לשנות, בשביל לממן גם דברים מאד קטנים חייב תיאומים עם משרד האוצר.
רינו צרור: שר בריאות חייב חתימה של שר האוצר על כל MRI שהוא מבקש לרכוש, אין ספק בזה.
יובל שגב: עכשיו, דרעי לא רוצה ללכת ולהיות כפוף לסמוטריץ’, ללכת ולבקש כל דבר ממנו או מהפקידים במשרד האוצר, הוא רוצה עצמאות, הוא גם מבקש להגדיל באופן מאד משמעותי את תקציב משרד הבריאות כדי לאפשר לעצמו לחלק את הכספים האלו, ולדעתי הוא גם מנסה לייצר פה איזה שהיא תמונה של ‘הנה אני בא לדאוג לחלשים דרך תיק הבריאות אני רוצה להיות זה שמחלק, והנה סמוטריץ חוסם אותי שוב ושוב, הוא הרע, אני הטוב’.
רינו צרור: שרי, משפט סיכום.
שרי: המצב לא מרנין לא בגלל מה שיקרה עכשיו, ערב החתימה הקואליציונית אלא בגלל מה שיקרה ביום שאחרי. אוקי, הם יוצאים לדרך, אני רק מנסה לחשוב לעצמי, יתחיל אירוע מירון.. פרוש ממונה על זה מצד אחד, סמוטריץ’ בכספים מצד שני, אז נכון שכבר נתנו לפרוש כסף ביד, אומרים אפילו שמדובר בכסף לא צבוע, אבל עדיין אתה כל דבר צריך אישור. תיארו מקודם את משרד הבטחון, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, פעולה בדרום מי יעשה. דרעי יישב בקבינט, סמוטריץ’ ירצה משהו יותר לאומני. איך זה יעבוד העסק הזה, שאמרו לנו עליו שהוא כל כך הומוגני, הוא כל כך ימין על מלא, זו הייתה כזו ממשלת חלומות אבל זה לא, זה לא הרמוניה זה לא צלילים.