
•
מה מוביל אותי? למה הצטרפתי לבית כנסת אורתודוקסי? מה מניע אותי לשמור שבת? ובכן, סיפר, יש לי זיכרון מהילדות שלא נותן לי מנוח. נולדתי לפני כשישים שנה במונטריאול. חיי היו קשים, אבי עזב את הבית והותיר את אמי עם שלושה ילדים קטנים. יכולתי להיזרק לרחוב, אבל ילד בן גילי התחבר איתי. אני זוכר שקראו לו יינה (יונה, במבטא אידישאי-רוסי) ויינה התעקש להזמין אותי לבית הכנסת. הוא היה מעיר אותי בשבת והיינו צועדים לתפילות. אביו של יינה נתן לי סידור במתנה, והיה עוד חבר של יינה, ילד כמונו, שעשה לי מבצע נושא פרסים אם אלמד את הפסוק "תורה צווה" בעל פה... השנים חלפו, לא ראיתי את יינה, אבל הצעידות ההן לבית הכנסת לא נותנות לי מנוח. הכרתי בחורה שאינה יהודייה, חשבנו להתחתן, אבל ברגע האחרון משהו עצר אותי. נישאתי לאישה יהודייה, שהיא עצמה קשורה עם קהילה אחרת, כאמור, אבל אני עוד רדוף בזיכרונות הטובים של בית הכנסת של יינה ובחרתי בקהילה אורתודוקסית. עם כל הקשיים שעברתי בחיי, מתנה אחת לא עזבתי: הסידור שקיבלתי מאבא של יינה. הנה הוא מונח כאן על המדף והוא התקווה בחיים שלי. עכשיו, מה שמשגע אותי הוא איפה יינה? מאז שנת תשל"ז (1977), 45 שנה, לא ראיתי אותו.•
הרב קפלן מכיר רק יינה אחד... הרב יונה שור, מנהל התלמוד תורה של חב"ד בטורונטו. הוא הרים טלפון בחצות הלילה ושאל אותו: "אולי הכרת פעם ילד במונטריאול בשם יונתן ווייס?" "מה? יונתן? הוא הזיכרון הכי טוב שלי, אבל כבר 45 שנה הוא נעלם", השיב הרב שור. לקח לו 10 דקות כדי לנחות בביתו של יונתן ווייס, אל תוך התוועדות חסידית של ראש חודש כסלו, ואם החיבוק ביניהם היה תחנת כוח - הוא היה יכול להפיק עוצמת חשמל שתחמם את כל קייב... אפשר להשכיח מילד הכול, אבל אי אפשר לקחת את פסיעות הרגליים שצעדו לבית הכנסת, את הידיים שחיבקו את הסידור, ואת הפה שמלמל את הפסוק "תורה צווה". אגב, הילד הנוסף שלימד את הפסוק "תורה צווה", הוא הרב מענדל גוראריה, כיום שליח חב"ד באטוורפן. כעת צפו בווידאו.