1.
לא רוצה לזרוק אבן אחר הנופל, אבל דווקא משום שיש לי אינדיקציות שאתה מתכוון לחזור אל חיינו הפוליטיים לקראת הבחירות הבאות, אני רוצה לכתוב לך, נפתלי בנט, כמה מילים.
“הממשלה שלי נפלה כי לא הצליחה להדוף את קמפיין ההטעיה נגדה”, טענת בטור שפרסמת ב’ניו יורק טיימס’, תוך שאתה מתאר את מסע התעמולה הבלתי פוסק נגד חברי ממשלתך, מה שהוביל לסופה. כן, אני זוכרת איך תיארת בצבעים חיים את הלחץ שהופעל על עידית סילמן, שיום לא בהיר אחד ערקה בלי שהבחנת בסימנים מקדימים.
אז ככה, נפתלי. אין ממשלה שמהרגע שבו היא מושבעת, לא נפתח לעברה ירי ארטילרי פוליטי כבד, לעיתים אפילו טרם השבעתה (אתה מוזמן לעלעל בעיתוני הימים האחרונים).
לא זה מה שמפיל ממשלה, אחרת שום ממשלה בישראל לא הייתה שורדת מעבר לשנה שהצלחת לשרוד.
כשהקמת ממשלה, הבטיחה לי חברתך-לדרך, השרה איילת שקד שהיא זו שתדאג ש”לא יגעו בחרדים לרעה”. ראשי האופוזיציה החרדים אספו את נציגי התקשורת החרדית, והחלו להצליף בכם: ספק התחננו, ספק דרשו, שלא נראיין אתכם, שלא נעניק לכם במה. נדמה לי שציפו שאפילו לא נהנהן לכם לשלום במסדרונות הכנסת. נראה לך שהקשבנו?
אני, למשל, המתנתי בסבלנות, הענקתי לכם הרבה יותר מ-100 ימי חסד. הערכתי את העובדה שלא נגעתם בתקציב הישיבות; בחנתי בשבע עיניים את חוק הכשרות, ואפילו מצאתי בו דבר או שניים ראויים. העזתי לשבח אתכם פה ושם. כי בסוף, הסתה היא לא חזות הכול. לכל אדם, ולא רק לעיתונאי, יש הגיון והוא בוחן את המציאות והאירועים.
2.
ואז הגעתם אתם, ובמו-ידיכם הוכחתם שמנבאי השחורות צדקו בכל מילה.
שלפתם בתוך מגירות האוצר גזירות שיציקו בעיקר לציבור החרדי (למשל, שאשה חרדית לא תוכל לצאת לעבודה מ-8 עד 4, רק כי בזבנג וגמרנו העלתם את המחיר למעון), אדמו”רים שניסו להתחנן על נפש הציבור שלהם, נענו בזלזול, תוך קבלת פנים משפילה.
אתם, בהתנהלות המציקה שלכם, הוצאתם את ההמונים מהכורסה הנוחה אל תיבת הקלפי, כשהם זועקים, ללא קול, את זעקת השנה ומחצה שעברה עליהם. מנהמת ליבם זעקו חובשי כיפות סרוגות את כאבם מול עידית סילמן. הם לא עשו את זה בגלל ההסתה, אלא משום שכאב להם שלקחת את הקולות ‘שלהם’ והעברת למחנה היריב.
ההונאה הזו, לטעמם, פגעה בהם עמוק בלב. הם החשיבו אותך ל’ימין על מלא’ וקיבלו אותך בצד השני של המפה. ככה בין לילה.
הכאב הזה, הוא שהזיז אותך מכס ראש ממשלה היישר אל ביתך ברעננה. הכאב הזה הוא שהבריח, כבר בשלב הראשון, את עמיחי שיקלי, מהקואליציה שלך. ובחלוף כעשרה חודשים, גם את חברתו לסיעה, את עידית סילמן. הכאב הזה הוא שגרם לניר אורבך להתפתל, עד שנתן לך להבין שהוא לא יכול עוד.
הכאב הזה, הוא שניבט מעיניה של מי שצעדה איתך לאורך כל הדרך, איילת שקד, כשהציגה בפני הבוחרים את מפלגתה, וכשקיבלה את ההחלטה האמיצה לתמוך בנתניהו, להפסיק עם מנטרת ה’רק לא ביבי’, גם כשזה אילץ אותה להיפרד מיועז הנדל, חברה לדרך במשך דקה וחצי.
היא לא הייתה צריכה לדבר נגדך רעות, ראיתי את זה נשקף מעיניה.
ככה נראה מי שהולך שולל. קווים לדמותו של כאב עמוק בלב, שמסוגל לפרק ממשלות. זו לא ההסתה. זו מלאכת הרמייה.
כי גם בפוליטיקה, עולם השקר, יש קווים אדומים.