התנשאות ושטחיות: איך הפכו מכוני מחקר ל’מחנכי’ המגזר החרדי

מאז הקמת מדינת ישראל, שבו חברת הרוב היהודית או מי מהקבוצות המרכיבות אותה והתנגשו עם החברה החרדית. אינספור רגעים, מצבים ואירועים של מתח וקונפליקט סביב סוגיות של דת ומדינה, חקיקה דתית, כלכלה, חינוך, תעסוקה, לימודי ליבה, שירות בצה”ל והציות להנחיות של רשויות השלטון ומי מטעמן בזמן מגפת הקורונה.

התנגשויות אלה, לצד הגידול הדמוגרפי העקבי של החברה החרדית, העלייה בכוחה הכלכלי כחברה ובנוכחותה בשיח הציבורי, בתקשורת, ובעולמות התיאטרון, הקולנוע וסדרות טלוויזיה פופולריות במיוחד, והעלייה בכוחם הפוליטי של נציגיה – היוו מצע לפריחה של עיסוק מחקרי בעל אופי יישומי בחברה זו.

מדובר במחקרי מדיניות ובניירות עמדה רבים מאוד, שקהל יעדם הם הדרגים הפוליטי והמקצועי במשרדי הממשלה ובזרועות השלטון.

מחבריהם ומחברותיהם הציגו ומציגים נתונים כמותניים ואיכותניים ועימם המלצות למדיניות ‘נכונה’ של הרשויות הממשלתיות במדינת ישראל ביחס לחברה החרדית. מכונים אלו, ובהם ‘המכון הישראלי לדמוקרטיה’, ‘מכון ירושלים למחקרי מדיניות’, ‘המכון החרדי למחקרי מדיניות’, זוכים ליוקרה רבה מצד הגורמים השונים, והקביעות הנחרצות של חוקריהם מתקבלות לרוב בחום ולא אחת ללא עוררין.

חלק מהמידע וממסדי הנתונים שעליהם נסמכים מחקרים אלה הם מדויקים, וחלק מהחוקרות והחוקרים העומדים מאחוריהם עושים את מלאכתם המקצועית ביושרה ובנאמנות.

מבלי לפגוע בהישגיהם המחקריים, יש לדעתי מקום לבחון באופן ביקורתי את התעשייה הענפה של מחקרי המדיניות, ניירות העמדה, וההמלצות המעשיות לעיצוב מדיניות ולקבלת החלטות, לחקור את מכוני המחקר, ולהתחקות אחר האינטרסים הכלכליים והאחרים שעומדים מאחורי שטף הפרסומים מהסוג הזה.

בשורות הבאות אצביע על רכיבים בעייתיים מהותיים שיש במחקרים ובניירות אלה, ומתוך כך אתהה אחר מידת תרומתם.

איפה הכסף?

ראשית, ראוי להדגיש את המשאבים הכספיים הרבים שמיועדים למטרה זו אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, אלא שבשונה ממימון של קרנות מחקר במרחב הזה ישנה ציפייה לתוצאות או להוכחת המבוקש ולהשגתו של יעד מסוים שלא עולים בהכרח בקנה אחד ממכלול הנתונים.

זאת ועוד, מחקר שמטרתו להשפיע על המתרחש בחברה החרדית או על מה שיתרחש בה בעתיד, כולל ניסיונות לעודד תהליכים ותמורות ערכיות, מסיט במקרים רבים משאבים לטובת מטרות אלה ומתוך כך מונע משאבים ממה שנתפס לא נכון ולא מועיל. זהו סדר יום מעשי שעניינו לעצב, להשפיע ולשנות. כלומר, המחקר מונע לא אחת מתוך מניעים ערכיים ומתוך רצון לתמוך במהלכים ולהשיג יעדים.

המרחב שבו נכתבים ניירות עמדה ומחקרי מדיניות אלה רווי בתקציבים ובאינטרסים פוליטיים ואחרים. מהתקציבים האלה נהנים כותבות וכותבי ניירות העמדה, בעלי אינטרסים הן מתוך החברה החרדית והן מחוצה לה, מתווכים וארגונים חרדיים, ורבים אחרים שהבינו שיש כאן תרנגולת שמטילה ביצי זהב.

עיני לא צרה חלילה במי שמרוויח מכל אלה, אלא שכספים אלה יכולים לעוור עיני חכמים ופיקחים, והם אכן מעוורים.

החברה החרדית היא לא ‘בעיה’

בעיה מהותית נוספת היא נקודת המוצא ולפיה החברה החרדית היא “בעיה”, “אתגר” דמוגרפי גדל מבחינת שיעורי הילודה והצפי לעשורים הבאים, “איום” על חוסנה הכלכלי של מדינת ישראל, חברה “שמרנית” שיש לקדם בה תהליכים של שוויון מגדרי, חברה שחייבת להטמיע לימודי ליבה למען עתידם של ילדיה, חברה שיש “לפתור” את בעיותיה הכלכליות ולעודד שילוב של חרדיות וחרדים בשוק העבודה, חברה שיש “לעודד” את חבריה לרכוש השכלה כללית.

המכנה המשותף לכל אלה הוא התפיסה שמדובר בבעיות ובעכבות שמזמינות מענה, פתרון ובעיקר תיקון, כזה שכולל לעתים “הינדוס” של חברה זו.

מכאן, הדרך היא קצרה למחזות מעוררי השתאות של חוקרות וחוקרים: כותבי מחקרי המדיניות וניירות העמדה מופיעים מעת לעת בתקשורת הכללית ולעתים גם בזו החרדית, מציעים ומסבירים לאוכלוסייה החרדית כיצד עליה ‘לנהוג’, כיצד עליה ‘לחיות’, איך עליה ‘לחנך’ רבניה ומנהיגיה הרוחניים, ומה עשוי לחולל ‘תמורה נכונה וחשובה’ בהתנהגותם המוטעית. במהלך תקופת הקורונה נראה שחלה עלייה הן בכמות, הן באינטנסיביות והן בנחרצות של מופעים אלה.

פרופסור קימי קפלן. צילום: באדיבות

לדעתי, זוהי התנהגות פטרנליסטית ומתנשאת, לא אחת חסרת ביסוס מחקרי ראוי אמיתי או מוטה, ובמקרים חמורים יותר היא עלולה להפוך לכלי שרת בידי גורמים שונים, פוליטיים וחברתיים, הרואים בחברה החרדית ‘בעיה’ ומשכך מבקשים ‘לשנות’ אותה.

אין זה מפתיע שלא מעט חרדיות וחרדים שנחשפים למחקרים אלה כועסים על הגדרת החברה בה הם חיים ואת דפוסי התנהלותה ואורחות חייה ‘כבעיה’ שמחייבת ‘התאמות’ ו’תיקונים’.

התגוררתם פעם בבית של משפחה חרדית?

דוגמה אחת מהרבה היא שלל ניירות העמדה ומחקרי מדיניות שמתמקדים בכלכלה החרדית, אשר מתפרסמים בעשורים האחרונים. נהרות של דיו שימשו לפענוח חידת הקיום הכלכלי החרדי והכלכלה החרדית. חוקרות וחוקרים שבו אספו מסדי נתונים מהביטוח הלאומי, מבנק ישראל, ממשרד האוצר ועוד, נעזרו בסקרי שוק, ושוחחו כפי הנראה עם בכירות ובכירים בכמה חברות גדולות במשק שיש להן ממשקים עסקיים עם חברה זו או עם מי מחבריה ולקוחות הנמנים על שורותיה.

זו עבודה יפה, נכונה ומתבקשת, אלא שהיא חסרה את העיקר: עבודת שטח אנתרופולוגית.

האם אי פעם מי מהחוקרות ומהחוקרים הללו התגורר במשך שלשה חודשים במשפחה חרדית ועקב אחר ההתנהלות הכלכלית שלה? אחרי הגמ”חים שהמחזורים השנתיים של כמה מהם מתקרבים לאלה של בנקים קטנים בישראל? התחקה אחרי הכלכלה השחורה שבחברה זו? האם וכמה מהם חשופים לתופעת ‘סופרי הסת”ם’ למשל, למכירות השבועיות של אוכל ומצרכים אחרים בבתים חרדיים? לחלוקות האוכל ההמוניות במחירי בסיס בחצרות הבתים, את הלך הרוח המתרחש שם, את הלב הפועם בהם?

על בסיס מחקרים חלקיים מעין אלה מתפרסמות תחזיות עגומות על חוסנה וקיומה הכלכלי של החברה בישראל בעשורים הבאים, נכתבות המלצות ומוצעים יעדים. כל זאת מבלי שיש בידינו פתרון לחידת הקיום הכלכלי של החברה החרדית.

כיצד חברה, שעל פי כל הנתונים הרשמיים הרוב הגדול של חברותיה וחבריה הם במצב סוציו-אקונומי בינוני עד נמוך, עומדת בהחזרים של תשלומי המשכנתא ומוסר ההחזרים בה גבוה מזה של שאר חלקי החברה בישראל? איך יש לבנותיהם ולבניהם דירות בבעלותם לכל המאוחר שנים ספורות לאחר נישואיהם? איך הם מצליחים להתקיים משבוע לשבוע ומחודש לחודש, שלא לומר להידרש לרפואה פרטית בהיקפים אדירים ולאמץ תרבויות פנאי שעלותן בצידן בהיקפים שהולכים וגדלים? מדוע חברה זו לא קרסה כלכלית זה מכבר והפריכה בכך שורה של תחזיות מלפני חמישה ושישה עשורים לפיהן גורלה נחרץ?

כמה באמת יוצאים בשאלה?

הדברים נכונים לכמה ניירות עמדה ולמחקרי מדיניות בנושאים נוספים שנוגעים לחברה החרדית. כך למשל, בנוגע למספרים ולאחוזים מופרכים מתוכם של יוצאים בשאלה מהחברה החרדית, מספרים שלא עומדים בשום מבחן של נתונים משיקים להם, ובנוגע לכמה מחקרים שעוסקים בקליטת חרדיות וחרדים במוסדות אקדמיים. שורה של תוכניות בהקשר זה כשלו ואלה מצטרפות לנשירה לא מבוטלת בהיקפה, ולטענתי אחד מההסברים לכך הוא ניירות עמדה והמלצות למיניהן שהתבססו על תשתית מחקרית חלקית שלא לומר רעועה.

כל עוד יתפרסמו פרסומים חלקיים מעין אלה, שאינם רותמים את מכלול הכלים האפשריים והנחוצים ואת מלוא מצאי הידע המחקרי שהצטבר, סביר להניח שנמשיך להיתקל בניירות עמדה ובהמלצות שבאופן כמעט בלתי נמנע ייוותרו בעייתיים במקרה הטוב, וחבל שכך.

הגיע הזמן, לדעתי, לחשב מסלול מחדש.

•

תגובות: 

‘מכון ירושלים למחקרי מדיניות’: “אנו מצרים על טיעוניו של פרופ’ קימי קפלן, מחוקריו החשובים של המגזר החרדי.

ממש בדומה למחקריו של פרופ’ קפלן, מכון ירושלים למחקרי מדיניות עוסק במחקר ולימוד המבוסס על אמות מידה מקצועיות של הערכה וניתוח אוביקטיבי ללא משוא פנים כשלנגד עינינו עומדת רק מטרה אחת – להבין לעומקם של דברים את המגמות והתהליכים המתקיימים בחברה הישראלית. מחקרי המכון זכו למוניטין רב בשל אמינותם והתבססותם רק על נתונים כמותניים לצד ראיונות איכותניים עם נשואי המחקר, בין היתר גם מהקהילה החרדית ובכך המחקר משמש את קובעי המדיניות במשרדים ממשלתיים וגופים ציבוריים שונים על מנת לקבל החלטות מושכלות ותכנון מדיניות איכותי. זאת, בהתאם לצרכיו הייחודיים של כלל האזרחים ושל כל מגזר בחברה הישראלית והבנת המורכבויות של מציאות חייו.

לפיכך, אנו דוחים מכל וכל את הטענה שהעלה כי מכוני מחקר באשר הם רואים בחרדיות או כל מגזר אחר ‘בעיה’ תוך נקיטת עמדה פטרנליסטית. נהפוך הוא, מנקודת גישה של ‘כל ישראל ערבים זה לזה’ אנו גאים בעובדה כי עובדי המכון מהווים פסיפס מגוון של כל חלקי החברה הישראלית, כולל חרדים. כמו כן, אנו פועלים עם גורמים מרכזיים בציבוריות החרדית וברשויות הממשלה כדי לשקף ולבטא דרך המחקר והעשייה של המכון את המאפיינים והצרכים של העולם החרדי המבקש לשמר את ייחודו בהתאם לרוח מסורת ישראל”.

‘המכון הישראלי לדמוקרטיה’: “השילוב בין גידול דמוגרפי מהיר של החברה החרדית לבין רמת מעורבותה הנמוכה בהשכלה הגבוהה ובתעסוקה מהווה את אחד האתגרים המרכזיים לשגשוגה העתידי של מדינת ישראל. תמונת מצב זו מהווה קונצנזוס בקרב כלל אנשי המקצוע שעוסקים בסוגיה הזו, אקדמאים, אנשי ציבור ועובדים במגזר הציבורי, חילוניים וחרדים.

מחקרי המידע והמדיניות של המכון הישראלי לדמוקרטיה נועדו לאפשר לחברה החרדית להמשיך לשמור על אורחות חייה בד בבד עם השתלבות מלאה במשק הישראלי. מתוך הבנת אורח החיים החרדי, המחקרים בתוכנית תומכים בהקמת מסגרות מותאמות לחרדים בתחומים שונים. סגל החוקרים בתוכנית מורכב מחילוניים, דתיים וחרדים, כולם בעלי מצוינות אקדמית והיכרות עמוקה עם המגזר החרדי. מעידים על כך פוליטיקאים חרדים, אנשי ציבור חרדים ואנשי מקצוע חרדים שנשענים רבות על מידע שהמכון לדמוקרטיה מציע ומשבחים בפנינו את איכות הנתונים והתובנות. הטענה כאילו כל חוקר חייב לגור בבית חרדי כדי להכיר את החברה החרדית הינה מופרכת ומעידה על חוסר היכרות עם האופן שבו נעשה מחקר במדעי החברה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא מוסד עצמאי א-מפלגתי, מחקרי ויישומי, הפועל בזירה הציבורית הישראלית בתחומי הממשל, הכלכלה והחברה. המכון שם לו למטרה לקדם בישראל שיח ציבורי מבוסס ידע בנושאים שעל סדר היום הלאומי, ליזום רפורמות מבניות, פוליטיות וכלכליות ולשמש גוף מייעץ למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב”.

מ’המכון החרדי למחקרי מדיניות’ בחרו שלא להגיב.