הקבצן ואראלה ממפעל הפיס

יענק’ל הקבצן היה עני מרוד ונטול מזל. תדיר היה מוצא את עצמו ככדור בידיהם של תושבי העירה ששמוהו ללעג וקלס והעבידהו בפרך בעבודות שליחות מזדמנות שאין בהם ממש. לא פעם היו מריצים את הקבצן מרחק רב של כמה מילין בתואנות סרק של עזרה ולבסוף כשהיה חוזר בידים ריקות ובפחי נפש עייף ויגע מהדרך המפותלת ומהסיבוב הארוך אותו עשה כעת לריק היו משלשלין ליצני העיירה פרוטות בודדות לכיסו על “שליחותו” החשובה ומשלחין אותו חזרה לבקתתו העלובה עד לפעם הבאה שהייתה מגיעה דקות מעטות לאחר אותו ארוע.

ויענק’ל עצמו, לא שטוב היה לו בהרגשתו ובתפקידו כבובת העיירה וכמושא לליצנותם של ריקני העיר, אלא שרגיל היה על לשונו; מוטב יבזוני אנשי המקום ובלבד שיזרקו לעברי מעט פרוטות לאחר מעשה – שיש בהם כדי מחייה לבני ביתי. וכך היה מקיץ משנתו כל בוקר שם פעמיו לרחבת בית הכנסת וממתין ל’שליחות’ כזו או אחרת בידיעה כי לאחריה ישלחוהו שוב לביתו עם מעות להסקת בקתתו הדלה.

אלא שגדול היה עלבונו של יענק’ל דווקא מחוצפתם של בני העיר שהיו באים בלהט לביתו בשעות לילה בין אשמורת שניה ושלישית, דופקים על חלונו בחוזקה חופזים בו כי ימהר וילבש סמרטוטיו כי שליחות חשובה להם בקצה העיר. או אז היה ממהר העני נוטל ידיו במהירות חובש כובעו ויוצא לקצה העיר שם היה מרים זרד יבש מאדמת היער הודקו בחזקה בין אצבעותיו הקפואות ורץ חזרה לרחבת בית הכנסת בה כבר המתינו לו פוחזי העיר ש’הודו’ לו על שליחותו החשובה בהבאת זרד נחוץ כל כך, זרקו לעברו פרוטות שחוקות, שברו את כפיס העץ לנגד עיניו ופטרוהו לשלום כשקול צחוקם המהדהד מבלבל שכווי מבינתו. ובשעות כאלו היה יענק’ל האביון שב לביתו מהלך כשראשו נטוי וברכיו כושלות, ומבטיח לעצמו כי יום יבוא ובעל ממון ועתיר בנכסים הוא יהיה ואז לא יהין איש מבני העיר לבוז לו כך ולהעירו משנתו החטופה בחשכת הליל.

ובלהט מצוקתו אסף הקבצן פרוטה לפרוטה, חסך מפתו ומפיות עולליו מכר כסותו ומנעליו קיבץ רובל לדינר ורכש כרטיס הגרלה בדוכן שברחבת בית הכנסת. “מי יודע אולי יאיר מזלי ואתעשר” הרהר יענק’ל בליבו וחזר לשגרת חייו. והנה בהגיע עת ההגרלה עם פרסומם של תוצאותיה בעיר הגדולה פלט מכשיר הטלגרף בביתו של בעל הדוכן את פרטי הזכייה ספרה אחר ספרה בדיוק נמרץ לכרטיסו של יענק’ל הקבצן המונח אי שם בין כריו וכסתיו הבלואים.

לא ידע האיש את נפשו מרוב אושר והחליט כי עליו לבשר במיידית לאביון השכונתי כי מעתה עשיר הוא מכל בני העיר וגביר הוא לאחיו. לבש מחצלותיו התהדר בעניבתו ושם פעמיו לבקתתו של עשיר העיירה. דפיקות רמות נשמעות על חלונו של יענק’ל, שוב ממהר הקבצן ונוטל את ידיו נחפז לצאת לשליחות הלילית. ובאדמה הבוצית בין שממית לעקרב ממתין בעל הדוכן כשחיוך מרוח על שפתיו ובפיו מילה אחת: “התעשרת”. ובתגובה מביט בו יענק’ל בעיניים עייפות ותמה: “איני מבין, מילא אנשי העיר נטפלים אלי ומעירים אותי משנתי כי עני ואביון אנוכי. אך אתה שידעת כי גביר ועשיר אני – איך זה העזת להעירני ככה משנתי?!”

***

הסיפור אינו אלא משל. משל עצוב למציאות עגומה. עומדים אנו בחודש של רחמים, חודש בו מלך מלכי המלכים קרוב לכל קוראיו. המלך בשדה. ימים בהם זכות גדולה נפלה בחלקינו ומתקבלת תשובתנו בנקל. ואנו בשומענו את קול השופר נישא ברמה, את זעקת קודש “אלול” מתהדהדת מפיהם של בעלי המוסר. את “קל מלך יושב על כסא רחמים” נזעק בגרון ניחר כל לילה ואת “אתאנו לחלות” מתנגן בנעימה.

והנה במקום שנראה ונשמע בקריאות אלו קריאה של חיבה של התעוררות. אנו מסיטים אוזננו משמוע ומקטרים על “לחץ” על “עומס דת”. דומים אנו לאותו קבצן עלוב הרואה בקריאת שמחה סיבה לכעס על חסרון פעוט של הפרעה משינה. כלום מבינים אנו את מעלת הימים הקדושים, את נוראות הימים? האם שמנו אל ליבנו לתקן את הדרוש תיקון ולהעלות במסילת כוח הטוב? הלא אין די בסור מרע לבדו, שהרי כוח ההרגל הרע עדיין קיים ואם לא נחפוז לעלות על מסלול ה’עשה טוב’ נשוב חלילה לחטוא מחמת ההרגל הרע וטומאת הנפש. עלינו כיהודים מאמינים לשנס מותניים להיאחז בעוז בימים קדושים אלו ולהפיק מהם את המיטב. שהרי בזמן המועט שנותר יכולים אנו לשנות הכל ולהפוך הקערה על פיה. ולזכות מהרה להכתב ולהחתם בספר החיים בספרם של צדיקים גמורים.

[email protected]