יו”ר יהדות התורה, חבר הכנסת יצחק גולדקנופף, נאם היום (שני) במליאת הכנסת את נאום הבכורה שלו – בו סיפר על המטרה שלשמה נשלח לכנסת.
הנה הנאום המלא:
אדוני היו”ר, כנסת נכבדה.
זה לי נאום ראשון בבית הזה, ובהחלט שאני נרגש.
נרגש לתת ביטוי ראשון באולם הזה – לשליחות ששלחוני בוחרי ‘יהדות התורה והשבת’, למשימה שזכיתי והטיל עלי מורי ורבי שליט”א והצטרפו לכך כל חברי מועצת גדולי התורה.
אומר לכם את שאני מאמין בו בכל לב:
רבינו סעדיה גאון, מגדולי חכמי ישראל בתקופת הגאונים, כתב בספרו ‘אמונות ודעות’, את הביטוי העוצמתי המתמצת את מהות עמנו והמגדיר נאמנה את המושג ‘זהות יהודית’ – והוא: “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”. תורה שבכתב ותורה שבעל-פה.
ועוד הוא אומר: כיון שהובטח לנו שקיומו של עם ישראל הוא כימי השמים על הארץ, כך גם תורת ישראל תקפה ועומדת כימי השמים על הארץ.
התורה הקדושה היא היסוד שעליו עומד קיום העם היהודי – ואני מאמין בכך בכל לב. כך מאמינים ומשוכנעים רבים בעם. התורה הקדושה אינה נחלת מפלגה מסויימת או מגזר מסויים בעם ישראל. היא נחלת העם כולו – ואין איש מאתנו ריבון או בעל סמכות לשנות כהוא זה מן הכתוב בה.
רבותי חברי הכנסת,
זו אמונתי וזו השקפת עולמי, אך לא נשלחתי אל הכנסת ולא הגעתי אליה, כדי לחנך אחרים שיחשבו כמוני וינהגו כמוני. באתי לכאן, כמו כל חברי הכנסת האחרים, כדי לקדם ככל שאוכל את מה שאני מאמין בו שהוא טוב לעם ישראל.
באתי לייצג את ציבור שולחיי ולעמוד על זכויותיהם. באתי לכאן, יחד עם חבריי לסיעה, מתוך הכרה ברורה – במסגרת תפקידנו ושליחותינו, נסייע לכל אזרח שיפנה אלינו, ללא הבדל שייכות. באנו לכאן מתוך הכרה ברורה, ש-והיה אם נזכה ונקבל אחריות מעשית על משרד ממשלתי, על ועדה בכנסת או כל תפקיד ממלכתי אחר – נדאג לכלל האזרחים בלי יוצא מן הכלל.
אנחנו מאמינים, שזכויות אזרחיות, מגיעות לכל אזרח באשר הוא אזרח.
•
גדלתי בחברה החרדית. למדתי והתחנכתי בתלמודי תורה, בישיבות קדושות והמשך בכוללים.
מאז עברתי לשמש כמנהל חינוכי וארגוני בתלמודי תורה עד שאבי הרב יהודה אריה גולדקנופף ז”ל שילב אותי במערכת החינוך שהקים בשנות ה-50, רשת גני ילדים ומעונות יום ״בית יעקב״.
אבא ז”ל היה איש חינוך הצליח בעצת רבו האדמו”ר בעל ה’אמרי אמת’ מגור להגיע לארץ ישראל בשלהי תרצ”ט 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה בה נכחדו כמעט כל משפחתו עם ששת המיליונים שעלו על המוקד על ידי צורר היהודים.
שש שנים עבדתי לצד אבא ז”ל ומאז תשמ”ט 1989 שימשתי כמנהל הרשת עד לאחרונה. יחד עם הצוות שהיה לצידי הקמנו מאות מוסדות חינוך לגיל הרך בהם גני ילדים מעונות יום, צהרונים משפחתונים מועדוניות ועוד. הקמנו מרכז פדגוגי “שתילי אריה” לגיל הרך יחיד מסוגו בארץ המכשיר צוותי הוראה ומעניק עזרי לימוד והעשרה לגיל הרך.
את מפעל חיי אני רואה בהקמת רשת מוסדות ‘פתחיה’ – מוסדות חלוציים לילד המיוחד, הפועלים במסירות להעניק חינוך ושיקום לכ-1,200 ילדים עם מוגבלויות שונות. החל ממעונות יום שיקומיים לילדים מכל סוגי הנכויות ועד בתי ספר סיעודיים וכו’.
אני מזמין כל אחד ואחת לבקר במוסדות האלו שהעניקו לי מדי יום שיעור מוחשי על ערך השותפות והערבות ההדדית.
•
במהלך החודשים האחרונים פגשתי ציבורים מכל גווני החברה הישראלית. חקלאים עובדי אדמה, ראשי רשויות מקומיות, מנהלי ומנהלות מוסדות חינוך, קבוצות של בוני הארץ , אברכים, חרדים העובדים לפרנסתם, חיילים נאמנים לעם ישראל, מתיישבים, אקדמאים, ופגשתי קבוצות המתמודדות עם אתגרים ייחודיים כמו ארגון “אמב”י” המסייע למתמודדים עם גמגום.
הבנתי שיש לנו הרבה מאד עבודה על מנת לתקן ולפתור בעיות הנמשכות שנים רבות.
פגשתי אזרחים רבים שיוקר המחיה הפך את חייהם לקשים מנשוא. פגשתי זוגות צעירים ומבוגרים שהמונח ‘דיור בר השגה’ הפך מבחינתם למילים חסרות פשר.
אבל, רבותי חברי הכנסת, פגשתי עוד דבר:
פגשתי אזרחים רבים והתרשמתי שרבים מאד בעם הזה, מעבר להבדלי גישה והשקפה ושייכות מפלגתית, מבקשים לשמור על מסורת ישראל. מבקשים שהחזות של המדינה – תהיה יהודית. הם רוצים שהילדים שלהם ידעו מה זו יהדות. חשוב להם שילדיהם ידעו מה זה ‘שמע ישראל’, מה זו שבת קודש, מה הם התפילין ומה היא המזוזה.
•
הרשו לי להביע רעיון, אולי סוג של “שאיפה”, והלוואי שהוא יתקבל – כי אולי טמון בו מפתח לתיקון שאנחנו חושבים שהוא חיוני עבור האזרחים כולם.
כמעט לכל אחד מאיתנו יש שותפים בחייו. איש ואשתו הם שותפים. בין הורה וילדיו ישנה שותפות. גם בין אחים ואחיות. ילדים וחברי כיתתם – בין כל אלו מתקיימים יחסי שותפות. לעתים זו שותפות גורל, לעתים שותפות דם, ופעמים שזו שותפות של עולם ערכים.
וכמובן, יש גם שותפים עסקיים. לרוב, יש בין שותפים פערים, אך למרות זאת, הפערים לא גורמים לפירוק השותפות. יש שותפויות שעולות על שרטון. אך רוב מערכות היחסים מתגברות על הקשיים – ומקיימות את יסוד השותפות.
הממשלה הזאת תהיה בעז”ה ממשלה של שותפים במובן ובהקשר האזרחי של המושג!
הביטוי “אזרחים שווי זכויות” מוכר בעיקר משימוש על דרך השלילה. מכל אותם פעמים שציבור כזה או אחר מתלונן על קיפוח ודורש להיות שווה זכויות.
אברהם אבינו אמר ללוט כשביקש למנוע מריבה: ״אנשים אחים אנחנו״.
ואנחנו אומרים היום: ״אנשים שיש ביניהם שותפות אזרחית אנחנו״.
בואו נעשה את השינוי הקטן הזה בראיה שלנו, ותראו שפתאום הכל נעשה קל יותר; כי גם בשותפות קורה שלשותף אחד יש תרעומת או ביקורת על השותף השני – והוא מכיל ומתגבר ולא מכריז על ירידה מהארץ. כי הוא מבין שהשותפות גדולה לעין ערוך מהפער – אף אם הפער איננו ניתן לגישור.
שותפות מתפרקת רק במקרה של משבר אמון, מעילה או עוול חריף שהוא גדול מערך השותפות.
אני מודע לעובדה שגם החברה אותה אני מייצג – הציבור החרדי המופלא המונה למעלה ממיליון ומאתיים אלף נפש – לא פעם מציגה דרישות או עמדות שלציבורים אחרים במדינה יש קושי לקבלן. לציבור הימני בישראל ישנן עמדות שלאחינו-שותפינו בשמאל קשה לקבלן. ואלו הם רגעי המבחן בהם יש לעצור ולומר: ״יש בינינו דברים משותפים״.
ומה הם אותם דברים משותפים?
ובכן, אלו הם החיים שלנו כאן בארץ אבותינו, הארץ המובטחת. הארץ בה אבות אבותינו הקריבו קורבנות בבית המקדש, עלו לרגל, הביאו לכהן את ביכורי פרי אדמתם – ״ארץ זבת חלב ודבש״, ארץ אליה כספנו אלפיים שנות גלות.
זו הארץ עליה נלחמו ומסרו את נפשם אודים מוצלים מאש, ששרדו את זוועות השואה האיומה, רק כדי להנחיל לדורות הבאים מדינה יהודית שתהיה בית לעם היהודי. זוהי אבן היסוד של השותפות שלנו והיא גדולה יותר מכל הפערים.
רבותי חברי הכנסת,
בשם ערך הדאגה למשותף, אנחנו חברי הכנסת של יהדות התורה, נחושים לעשות כל שביכולתנו לסייע להם. לכם. לכולם; ימין, שמאל, מרכז, חרדיים, חילוניים – לכל מי שהרוח הזו מפעמת בליבו.
היו אמירות והתבטאויות שלי שעוררו שיח ציבורי. לכולן היה מכנה משותף אחד שמקורו הוא החוסר בתחושת השותפות של הציבור החרדי, שעל ידו נבחרתי לכנסת בשליחות רבותי. אבל אנחנו מאמינים ביכולת לשנות את התחושה הזו. כך אמרתי גם לראש הממשלה המיועד ידידי מר בנימין נתניהו.
הציבור החרדי לא יסכים “לקבל” תקציבים או תפקידים, כשם שבשותפות איש מהשותפים איננו מקבל דבר-מה אלא הוא בעל חלק יחסי בשותפות. כך גם במערכת החינוך, כך גם בתכנית הלימודים, כך גם בדיור.
ילד חרדי זהה לכל ילד אחר במדינת ישראל כי ככה זה בשותפות. גננת או סייעת חרדית איננה שונה מאחיותיה שממלאות תפקיד זהה בחינוך הממלכתי. אנחנו לא מהגרים, ולא מבקשי מקלט – אנחנו שותפים.
כן, אני יודע שיש כמה גבות שמתרוממות ושואלות: “ומה עם שותפות בתחומים נוספים בהם ‘פחות’ רואים את נוכחות הציבור החרדי?” והשבתי על כך, שבדיוק כמו בין שותפים, כשערך השותפות גדול מהפערים ניתן בהסכמה ובשיתוף פעולה להתגבר על אלו.
שנזכה לעשות טוב. שנזכה להיות ראויים לסיעתא דשמיא. שנזכור, שכולנו בני איש אחד אנחנו.
תודה רבה לכם.