כשמפסידים הולכים לים: זה פשוט נפלא לקרוא אותם מאז הבחירות

מאיפה צץ פתאום העניין הזה שסמוטריץ' צריך להיות שר הביטחון? למה שמחתי לעבור השבוע בידוק ביטחוני חוזר? ואיך בעצם לא מתבלבלים לו בראש הז'אנרים? איך הוא עובר בקלות כזאת בין ה"ביבי־בא" ל"גודמן־בא"?
ידידיה מאיר
כ"ג חשון התשפ"ג / 17.11.2022 20:41

1.

זה לא היה יכול להתנהל אחרת? מה, נאיבי מצידי לחשוב שהיו מספיקים כמה ימים של שיחות סגורות בכנסת או במצודת זאב או בכפר המכביה כמובן (אגב, מה יש במלון הזה שהופך אותו למארח הרשמי של שיחות המו”מ הפוליטיות בשבעים השנים האחרונות?), שיחות ענייניות, בלי ספינים, בלי הדלפות, כדי להקים כמה שיותר מהר ממשלה מאוחדת?

אני יודע: יש אינטרסים, ויש יצרים, ויש תקציבים, ויש תפקידים. ברור. אבל כן, היו לי ציפיות שהפעם זה ייראה קצת אחרת. אולי בגלל הדרך האידיאולוגית המשותפת שבה המאחד רב כל כך על המפריד.

זו הרי לא הממשלה היוצאת שאין בה שום דבק אמיתי בין המפלגות. אולי היו לי ציפיות גם בגלל ההכרעה הברורה של הבוחר. ומעל הכול, בגלל השנה הנוראה והמופלאה שעברה עליכם, נציגי כל מפלגות הימין באופוזיציה. שנה כה מגובשת, שבה – בניגוד לכל התחזיות משמאל, שלפיהן האופוזיציה תתפרק רגע אחרי אישור התקציב, וכולם יריחו את הדם של נתניהו ויילחמו על הירושה שלו – ידעתם לעבוד בשיתוף פעולה הדוק, יום ולילה. בעיקר לילה.

נו, אז אי אפשר לעשות עכשיו את המשא ומתן באותה רוח? איפה דוד ביטן והסוכריות על מקל שלו כשצריכים אותו? חייבים את הספינים וההשמצות? חייבים את הדרישות המופרזות?

2.

ועוד דבר שאני לא מבין: מאיפה צץ פתאום העניין הזה שסמוטריץ’ צריך להיות שר הביטחון? הרי לפני הבחירות הוא דיבר כל הזמן על הרפורמה במערכת המשפט. הוא השיק בקול רעש תקשורתי גדול ביחד עם שמחה רוטמן את תוכנית ‘חוק וצדק’. מבחינתי זאת הייתה הבטחת בחירות ליבתית. זה מה שצעק אליי מכל שלט חוצות ומכל באנר בימים האחרונים שלפני הבחירות: תמונה של סמוטריץ’ עם הסלוגן “עושים RESTART למערכת המשפט!”.

14 מנדטים ראו את הקמפיין הזה (וגם את הסלוגן “מה שאתה בוחר – זה מה מה שאתה מקבל”), והנהנו בהתלהבות. כן, חייבים לעשות ריסטארט למערכת המשפט. זה באמת הדבר המשפיע ביותר על הכול, כולל הכול. ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל. וכן, גם ביטחון ישראל.

אז קדימה סמוטריץ’, לך על התיק הזה. רוץ עליו. הוא מתאים לך בול. אתה תהיה שר משפטים מצוין. ותעשה את השינוי שבשבילו נבחרתם. תחוקק את פסקת ההתגברות או כל מתווה אחר שיחזיר את בג”ץ לכוחו הראוי. תחזק את נציב הביקורת על הפרקליטות. תמנה שופטים שמרנים לעליון (צפויים לך לפחות ארבעה מינויים כאלה בקדנציה הבאה, עם פרישתם לגמלאות של ארבעה משופטי העליון). תמנה אנשים טובים לתפקידים בכירים בפרקליטות (צפויים לך לפחות שני מינויים כאלה בקדנציה הבאה, עם פרישתם של המשנה לעניינים פליליים והמשנה לעניינים כלכליים).

מה יותר חשוב מזה? לרדת לשטח ממסוק עם מעיל רוח ולפקד על מבצע צבאי? נו, הרי גם שם, מי שבסוף קובע את הוראות הפתיחה באש זה לא שר הביטחון אלא שופטי בג”ץ. אז למה עכשיו כל המלחמה המיותרת הזאת על תפקיד שר הביטחון?

ובאיזו מהירות כל אנשי הליכוד ומקורבי נתניהו מתחילים לטנף ככה על סמוטריץ’ ועל בוחריו? ולמה פעם בכמה שעות עובר בי החשד שנתניהו בכלל סוגר ברגעים אלה עם גנץ הצטרפות לממשלה ומשאיר חלילה את הציונות הדתית בחוץ?

3.

תוך כדי כתיבת השורות האלה קופץ לי ציוץ של איתמר בן גביר: “די לירי בנגמ”ש. בצלאל אידיאליסט מלא מלא, ואני קורא לכולם לגלות אחריות. בוא ניכנס למשא ומתן אינטנסיבי ולחדרים סגורים עד שיצא עשן. לא נקים ממשלת ימין בהשמצות ובמריבות”.

מסכים עם כל מילה, אבל תראו לאן הגענו: איתמר בן גביר הוא המבוגר האחראי והמתון במו”מ המביך הזה.

4.

וכשהמצב בקואליציה החדשה מדכדך, תמיד אפשר למצוא קצת עידוד במצב של האופוזיציה החדשה. ואני לא מדבר עכשיו רק על מלחמות העולם שם בין המפלגות השונות. הרי חלק מהדרמה של המהפך ההיסטורי הוא לא רק התחזקות הימין, אלא גם התפוררות השמאל. ראיתם את התמונה מכמירת הלב של ראשי האופוזיציה החדשה בפגישתם הראשונה בכנסת? לפיד, גנץ, ליברמן, מיכאלי ועבאס יושבים בחדר אחד בפנים נפולות.

מה קרה שם רגע אחרי שנסגרה הדלת? מי בכלל מדבר שם עם מי? לפיד עם גנץ? מיכאלי עם לפיד? ואיפה זהבה גלאון? אה, בכלל לא עברה את אחוז החסימה.

אבל עזבו את הפוליטיקאים. בואו נדבר על הלך הרוח בשמאל. על אנשי הרוח. על מעצבי התודעה. על כותבי הטורים. זה פשוט נפלא לקרוא אותם מאז הבחירות. זו לא שמחה לאיד (טוב, אולי קצת, למה לשקר) אלא יותר הנאה סאטירית.

מוסף ‘הארץ’ יצא בשבת שעברה בגיליון אבל מיוחד. אולי מדויק יותר: גיליון נחמה. מיטב הכותבים מנסים למצוא שם קצה חוט של תקווה. או כלשון המשפט הבודד שמופיע בשער המוסף על רקע איור של שמיים קודרים: “ואולי בכל זאת יש גם סיבות לאופטימיות?”.

המאמר המרכזי הוא של מורן שריר. “כשהמהלומה כל כך קשה”, נכתב בהפניה אליו, “לא קל לאנשי שמאל לחשוב על סיבות לאופטימיות. אבל כשמחפשים, מוצאים אותה בכל מיני מקומות מפתיעים”.

5.

ואז מגיע המאמר. הנה רק הפתיחה שלו: “הדייגים בנמל יפו מגיעים בבוקר מעומק הים אחרי הפלגה לילית. פורקים, מגלגלים, מקפלים בדממה. אם הם נראים טרודים זה מפני שהם חזרו עם רשתות ריקות. אין להם פנאי לחשוב על הבחירות, הראש שלהם בים. כמה מטרים מהם, על הטיילת הולכים אנשים עם הראש באדמה. אפילו הפסימיים ביותר נראים המומים מתוצאות הבחירות. מאז הלילה הגדול של נתניהו ובני בריתו, ובוקר ההנגאובר המחליא שלמחרת, גוש השינוי עבר מהכחשה (‘המעטפות הכפולות יעבירו את מרצ’) לכעס (‘מרב, מה עשית?!?’). בימים האחרונים חלקנו כבר הגיע לשלב ההתמקחות. מתחילים לחשוב שאולי שווה להכניס את גנץ לממשלה כדי להציל את המצב; נותנים לבן גביר צ’אנס להתמתן לפני שממשיכים עם התוכניות לעקור לברלין.

התוצאות כל כך חד־משמעיות שמתבקש לחפש סיבה לאופטימיות. לא צריך הרבה, אפילו שתי טיפות מים בכוס הריקה. זה לא קל. בחלקים מסוימים במדינה הדכדוך עדיין שולט ברחוב. אנשים עוד אוספים את עצמם, החרדה מטפסת גבוה ויש מחסור לאומי בקלונקס. קשה למצוא זווית אופטימית כשהמהלומה כל כך קשה ונדמה שהמדינה נסחפת באופן חד־סטרי למסדרון חשוך ללא מוצא. מחנה השינוי מפחד מדרך ארוכה.

מניסיון, בימים כאלה הכי טוב ללכת לים. הרגשה טובה כמעט מובטחת. רחש הגלים הרפטטיבי, האוויר שממלא את הריאות, השקט, השלווה. ויותר מהכול – הנצחיות של המים. הים נראה אין־סופי, הקצף מתפוגג ומופיע שוב והאופק תמיד נשאר רחוק ומבטיח. מה שלא יקרה, הגלים ימשיכו להישטף לחוף, גאות תתחלף בשפל וחוזר חלילה. בבקרים כבר קריר. הנמל הזה ראה את יפת בן נח, את פטרוס הקדוש, צלאח א־דין ונפוליאון. הוא בטח לא מתרגש מאיתמר בן גביר. הגלים שטפו את כולם. לפי האגדה הקדומה, יפו שרדה את המבול. אז מי זה שמחה רוטמן”.

נחמו נחמו, עמי. דברו על לב תל אביב וקראו אליה.

6.

ובירושלים? שמחה גדולה.

אירוע השקת הספר החדש של נתניהו, ‘ביבי – סיפור חיי’, שהפך לטקס הענקת ספר פלטינה על מכירת 40,000 עותקים במהירות שיא, שהפך לחגיגת הניצחון של נתניהו יום לפני השבעת הכנסת החדשה, שעליה הוא עוד יכתוב את פרקי ההמשך של סיפור חייו.

במרכז הערב, שערכה הוצאת מאיר-סלע במרכז מורשת בגין, נערכה שיחה של נתניהו עם ד”ר מיכה גודמן תחת הכותרת “מקיר הברזל למשולש הברזל – ההגות הפוליטית שמאחורי האוטוביוגרפיה”. הווטסאפ שלי לא מפסיק לרטוט כל הערב מעדכונים וספינים על המשא ומתן הפוליטי, אבל כאן על הבמה האיש שמנהל אותו (וגם את המשפט שלו שמתנהל בימים אלה, על הדרך) שוקע בשיחת עומק אינטלקטואלית ארוכה על ז’בוטינסקי, הרצל ופינסקר וההבדלים ביניהם, כאילו אין סמוטריץ’ ואין דני דנון. וזה מרשים מאוד. החזון, התודעה ההיסטורית, המנהיגות.

לא צריך להיות ביביסט בשביל להתלהב. מספיק לדמיין את לפיד או בנט מנסים לנהל שיחה כזאת.

איך הצליחו להפוך את המדינאי המרשים הזה אצל ישראלים רבים כל כך (ממש לא הרוב, כפי שראינו בבחירות, אבל עדיין הרבה מאוד) לגלידת פיסטוק? בסוף באמת מדובר בליגה אחרת, גם ברמה האינטלקטואלית וגם ברמה המעשית. אז איך אזרחים אכפתיים ושוחרי טובתה של מדינת ישראל הונדסו להעדיף כל מנהיג אחר, אפילו גנץ, רק לא ביבי.

ועוד מחשבה: הסתכלתי על המופע של נתניהו באירוע הזה ונזכרתי במופעים אחרים שלו בשבועות האחרונים. מסע ה”ביבי־בא” ערב הבחירות בכל ערי הארץ. צפיתי בכמה כאלה בפייסבוק־לייב בדף של נתניהו. גם שם זה היה מאוד מרשים, אבל מרשים מסוג אחר לגמרי.

אז איך בעצם לא מתבלבלים לו בראש הז’אנרים? איך הוא עובר בקלות כזאת בין ה”ביבי־בא” ל”גודמן־בא”?

7.

אבל מבחינתי החוויה האמיתית הייתה בכלל לפני שנתניהו נכנס לאולם: התור לבידוק הבטחוני איטי וארוך. הרחוב בחוץ סגור לכניסת כלי רכב, ובפנים מאות אנשים צובאים על המגנומטרים. כמה שעות קודם לכן הגעתי מחו”ל והנה שוב אני נאלץ לעבור בידוק מעצבן ולהוציא הכול מהכיסים. טוב, לפחות כאן לא צריך לחלוץ נעליים. יש נשק? לא. אבל זה לא מספיק. צריך להעביר בשיקוף גם את הטישו שבכיס.

הגעתי לשם עם הבן שלי. אנחנו עוברים סוף סוף את הבידוק, נכנסים לאולם המלא, ואיך שאנחנו מתיישבים על הכיסאות, הוא צריך, במחילה, לשירותים. אין בעיה, אני אומר לילד. בוא נצא לשירותים פה, מיד בכניסה האחורית של האולם. אבל לא. מסיבות אבטחה האזור הזה נסגר ואפשר להשתמש רק בשירותים בקומת הכניסה של הבניין. טוב, אז נלך לשם. בדרך אנחנו חולפים על פני עמדת הבידוק. תזכרו אותנו, אני אומר לאנשי האבטחה הרבים בכניסה לאולם, עוד רגע נשוב. והם אומרים לי: אין בעיה. נזכור אותך. נכניס אותך. אבל שתדע, אם יצאת מהמתחם הסטרילי – כשתחזור אליו תיאלץ לעבור את כל הפרוצדורה של הבידוק מחדש. אלה הכללים, זו אבטחת ראש ממשלה.

ואני יוצא עם הילד, חוזר כעבור ארבע וחצי דקות, ועובר שוב את כל הבידוק המנג’ס מהתחלה. יש נשק? יש טישו?

המאבטחים מתנצלים. אלה הנהלים, הם אומרים. אבטחת ראש ממשלה. ואצלי בלב שיר. כמה כאב לראות בשנה האחרונה את שיירת ראש הממשלה נוסעת ובין כל המאבטחים יושב ברכב השרד ראש ממשלה עם שישה מנדטים (ואחר כך חמישה). או זה שהחליף אותו.

והנה, בחסד ה’ עלינו, חזרנו לימים שבהם נתניהו חזר להיות מאובטח כראש ממשלה. ממשלה עדיין אין, נכון, והמשא ומתן להקמתה נמרח, אבל מאבטחים יש, בלי עין הרע, לרוב. איזה יופי. מודים אנחנו לך על כל בידוק ובידוק.

וממש כמו בבדיחה המפורסמת על ההוא שמתקשר שוב ושוב ללשכת ראש הממשלה ומבקש לשוחח עם שמעון פרס אחרי ההפסד שלו בבחירות, רק כדי לשמוע שוב ושוב את המשפט “אדוני, שמעון פרס כבר לא נמצא בלשכת ראש הממשלה!”, שקלתי גם אני לצאת לשירותים שוב ושוב, ולעבור את הבידוק שוב ושוב, רק בשביל שהמאבטחים יסבירו לי שאלה הנהלים באבטחת ראש ממשלה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
    יפה
    17/11/2022 22:19
    שלום
  1. מאמר יפה וכבר אמרו קדמונינו מי שחשב שביבי הוא משיח התבדה