מדוע הלכתי לחגוג מכל הלב

היום אני הולך לחגוג. חגיגה של ממש. כזו של שמחה מכל הלב. בכיף.

אבל רגע לפני שאתם מסתערים עלי, מצמידים אצבע לרקה ומסובבים הלוך חזור תוך הבעת רחמים, אסביר מה נפל עלי בצהרי יום קייצי וסתמי זה.

היום ארעו כמה דברים משמחים בבת אחת, ללא תיזמון וללא הכנה מוקדמת. בלי ועדה מארגנת. ללא תקציבים מהמחלקה לתרבות תורנית. שום קשר לתאריך הספציפי או לתורת הנומרולוגיה. סתם. ככה.

היום גיליתי שאני כותב כבר ארבעה חודשים טור בחרדים10. ואת זה אוכל להסביר לכם רק ביום חמישי הקרוב.

היום גיליתי שאפילו בארה”ב קוראים את הטור שלי. תיכף אסביר איך זה נודע לי.

היום היה היום הראשון מאז הטור שפורסם לפני שבועיים על העבודות לחרדים (“צאו לעבוד, לא לעבודה….”) שתיבת המייל שלי הייתה שקטה ואדיבה. תיכף אסביר מה כן היה בשבועיים האחרונים.

והיום אני מציין שבוע ללא סיגריות.

ואת זה ברשותכם אני הולך להסביר תיכף ומיד.

•

אתמול בלילה, בשביל לחגוג את השבוע ללא סיגריות, סרתי לגלידריה מעולה. הבעלים שלה, חבר טוב שלי, איטלקי מלידה, מייצר גלידות מדהימות וטעימות מחומרים טבעיים ומתכון איטלקי משובח.

אולי בגלל ההקשר של “חומרים טבעיים בלבד” העדפתי את המקום הספציפי הזה. ישבנו עם זוג חברים ותיקים ולפתע נכנס למקום איש חביב, שפנה אלי ישירות וביקש סליחה.

מסתבר שהמקום עליו ישבתי היה בדיוק בקידמת המקרר של אריזות הקילו של הגלידות. מסתבר שהוא בדיוק רצה את הגלידה החביבה עליו, באריזת קילוגרם אחת.

בחיוך רחב הבאתי לו את מבוקשו, והוא התיישב שולחן לידינו ולעיני נגלה מחזה שלא אשכח הרבה זמן: תוך כעשר דקות, האיש החביב חיסל בשיטתיות מחושבת ומהונדסת את תכולת אריזת הקלקר (גלידת דייאט בטעם פיסטוק, אם זה מעניין אתכם) עד לטיפה האחרונה.

והכל בעזרת כפית פלסטיק זעירה וצבעונית, כזו שנהוג להגיש איתה טעימות ללקוחות לפני המכירה עצמה.

מסתבר‏ שלטשתי עיניים, כי באחת מהשניות הבודדות שהוא לא הביט בריכוז עמוק אל תוך אריזת הקלקר, הוא ‘תפס’ אותי מביט בו, והכריז בחיוך מבויש שהוא חולה סכרת, ופעם בשבוע מרשה לעצמו לאכול את הגלידה האהובה עליו, כזו המיוצרת ללא סוכר ומכילה פיסטוק אמיתי.

הסתכלתי עליו, וראיתי את עצמי. יושב ומרוקן את קופסת הסיגריות שלי בריכוז עמוק ובשיטתיות. יום אחרי יום. שבועות. חודשים. שנים. “מרשה” לעצמי רק עוד סיגריה אחת.

רק את הסיגריה “הטובה” ההיא ש”עוזרת” לריכוז או “לעיכול” או כל סיבה אחרת.

אז היום אני חוגג שבוע שבו כל רגע מחדש החזרתי את כל הבחירה לידיים שלי. כבר מאות פעמים במהלך השבוע הזה, בחרתי לנצח את ההתמכרות ולעבור עוד רגע (או עוד הרגל אוטומטי) ללא הסיגריה.

וזה כיף. סיפוק עצום. זו סיבה למסיבה.

•

והיום גיליתי שיש לי גם קוראים בארה”ב.

האמת, שלפחות אחד. קוראים לו וולוי (זאב, בלע”ז ובלשון חיבה) והוא אח של שכנה שלי. כשהיא נכנסה להגיד שהיא טסה לארה”ב לשהות אצלו בראש השנה, היא ציינה בגאווה ש‏הוא ביקש למסור לי שהוא קורא באופן קבוע את הטור שלי.

אז עורכים יקרים: אני מבקש העלאה בשכר. אתם יודעים איזה מאמץ זה בשבילי לכתוב בצורה כזו שגם בארה”ב ייקראו אותי?!

•

והיום תיבת המייל שלי הייתה שקטה. סוף סוף.

לפני שבועיים כתבתי על החוויות שלי לפני (ובמהלך) ההרצאה לצוות חרדים מארגון המתעסק במציאת מקומות עבודה לחרדים.

מאז, לי עצמי יש ה-מ-ו-ן עבודה.

כי הבטחתי לענות לכל מייל, ומשום מה לא מעט מהקוראים שלי רצו לבחון בבת אחת האם אני עומד בהבטחות שלי. אחרת אין לי הסבר המניח את הדעת למה שלחתם לי כל כך הרבה מיילים.

אז אני רוצה לסכם ולהבהיר כמה נקודות שיסכמו את שטף התגובות שקיבלתי.
אני בעד שכל מי שיכול, יישב ללמוד. זה האידאל. ועל זה חונכתי ואני מתפלל ליום שאוכל לשבת שוב ללמוד כל היום.
באותה נשימה, אני בעד שמי שכן החליט או שנאלץ לצאת לשוק העבודה, שילמד את הדרכים לעשות את זה כמו שצריך ושיבין שהעולם הגדול לא בדיוק מה שהוא הכיר עד עכשיו. ושיש “שם” חוקים “קצת” שונים…
אני מסכים שיש הדרת חרדים ממקומות עבודה ושיש (עדיין) מעט מעסיקים חילונים בורים ושוטים‏ שחושבים שאם הם ייקלטו חרדים לעבודה חייבים לבנות להם בית כנסת באמצע החנות, להעיף נשים ברדיוס של 4 ק”מ ממקום מושבו של החרדי ולהתחייב בפני נוטריון לאכול כשר גם בבית. מה שמקשה במקצת על המגוון המוצע לחרדי מצוי.
באותה נשימה, אני טוען שאנחנו גם אשמים (במקצת) בסיטואציה שנוצרה, וגם אשמים (במקצת) בדרישות הלא לגיטימיות של מועמדים חסרי ניסיון לקבל משרות ו/או שכר שלא הולמים את המציאות.
אז זהו. עניתי לכולם במייל באופן אישי. ועכשיו סיכמתי את העניין גם בפומבי.

“ושקטה הארץ ארבעים שנה”….

אז מישהו עדיין מתפלא שהלכתי לחגוג?

שיהיה לכולכם (לששת קוראי הנאמנים. מדן ועד אילת, מישראל ומארה”ב) יום נפלא ומקסים.

שלכם, מיכה שולם.

נתראה בעוד יומיים, בטור של יום חמישי.

תגובות, הערות, הארות, רעיונות, פירגונים, דברי תודה שיר הלל ושבח ניתן לשלוח למייל: [email protected]

ובעזרת ה’ כל הפונים – ייענו.