שרי רוט: “כשרעמ קיבלה מיליארדים לא שמעתי ‘מאיפה ניקח את הכסף'”

מנדי גרוזמן: הכפלת קצבת האברכים – בעד או נגד?

שרי רוט: אני ממש מתנצלת שהבן שלי הוא לא תושב בכפר ערבי, הוא לא שחקן כדורגל מצטיין, הוא רק, רק! יושב ולומד תורה מבוקר עד לילה ברצינות ובאהבת התורה. אני מתנצלת שהבן שלי יושב ושומר על המדינה ברוח שלו, אני מתנצלת בפני הח”כים החילונים שהם לא יכולים להבין את זה ולהעריך את זה, חבל לי.

עכשיו, מה להגיד על זה? אני חושבת שזו זכות ענקית למדינה שהיא זוכה לתת לאלו שיושבים ולומדים כמה פרוטות, כי הרי לא באמת מישהו חושב שמשפחה עם כל-כך הרבה ילדים יכולה להתפרנס מקצבה של 600, 700 נגיד 800 והיא תעלה נגיד ל-1500 גג. מי יכול להתפרנס מזה? חשמל מים ואולי עוד כמה מטרנות וטיטולים – והלך הכסף.

אז המדינה רוצה להעלות את זה מעט – ושוב, אני מתנצלת שאנחנו לא עבאס שמבקש כמה מיליארדים, שגם לו אני חושבת שמגיע, אבל אני מתנצלת שאנחנו מיעוט במדינה שצריך להתחנן על כבשת הרש שלו. אני מתנצלת שאני כל חודש, חוץ מלשלם מיסים למדינה צריכה גם לעזור לילד שלי, כי הרי הכסף שהוא מקבל לא מספיק. וחוץ מזה שאשתו נקרעת על להביא פרנסה לבית – ההורים גם צריכים לעזור.

כולנו יודעים שההורים עוזרים גם בלחתן את הילדים וגם בלממן להם אחר כך את המשכנתאות, וכשהם לא מצליחים לגמור את החודש ההורים מכניסים יד לכיס ונותנים. וזכתה מדינת ישראל שיש לה בתוך כל ים ההוצאות שלה, כדורגל, איצטדיונים, הבימה, קולנוע, תרבות – שהכל טוב, הכל יפה, אבל הכל מכספי המיסים שלי – זכתה גם לשלם לאנשים שיושבים ולומדים תורה.

ועכשיו נתחיל להתנצל. כמה שנים ילמדו, כמה זמן… הרי כשיגמר זה, יגידו צבא, כשיגמר צבא יגידו שיש לנו מדי הרבה ילדים, אחרי זה, נצטרך להתנצל על עצם זה שאנחנו קיימים. אנחנו לא אמורים להתנצל.

איך אמר גפני אתמול משפט נכון? גמרנו להתנצל. הם לקחו מיליארדים וחילקו את הכסף איך שהם רצו, את המיסים שלי ושלך, אז יאללה. עכשיו הגיע הזמן שנתן ללומדי התורה כמה פרוטות נוספות. ובעוד שקל וחצי יעזרו קצת לתורה במדינה הזו, שהיא הרוח שמחזיקה באמונתי את המדינה הזו.

מנדי: ענת?

ענת: זורמת עם שרי. סבבה. ניתן לאברכים את הכסף שמגיע להם, כמה שהם חושבים שמגיע להם…

שרי: אה, לא. זה לא מה שאני חושבת שמגיע להם. מגיע יותר.

ענת: אוקי. מגיע יותר. אני רק שואלת: הרי המגזר החילוני הולך וקטן, המגזר החרדי הולך וגדל. הרי יגיע הרגע שהדלתא הזו תתהפך, יגיע רגע השינוי ויהיו יותר חרדים במדינה מאשר חילונים. ואז, מי יממן את כל הטוב הזה? מי יממן את כל הקצבאות האלו? גם היום, מאיפה לקחת את הדבר הזה? הרי יש מיליוני עניים במדינה, יש ילדים רעבים, אין מספיק כסף להמון דברים – אז מאיפה לקחת? הרי כשאומרים אני רוצה את התקציב הזה ואני לא יודעת בכמה זה יסתכם במיליונים.

שרי: מעט מאד. הרבה פחות מ-52 מיליארד.

ענת: לא יודעת 52 מיליארד…

שרי: ניתן, לא ניתן – הובטח. ותבינו, יש פה מיעוט נוסף במדינה שגם הוא מסכן. שגם לו מגיע לחיות כמו בני אדם.

ענת: אוקי, את רוצה לקחת מהערבים ולתת לחרדים? מאיפה נקח את הכסף הזה?

שרי: אה. את זה אני אגיד לך כשאני אהיה שר אוצר. אבל אני לא. ואני לא אומרת לקחת מהערבים.

ענת: אז זה נורא קל להגיד בואו ניתן ובואו ניתן ובואו ניתן, לכולם ניתן. אבל מאיפה ניקח? הנה משהו שלא קשור לחרדים. אני מתנדבת כיושבת ראש של ארגון קטן שנקרא ‘כן לזקן’ שעוסק בזכויות של זקנים. אנחנו מנסים לקדם כבר שנים את החלת הביטוח סיעוד ממלכתי על המצב הסיעודי של זקנים. ולא, לא לא. למה? ויש לנו אפילו מקור תקציבי לזה אבל המדינה לא מוכנה לעשות את זה.

עכשיו, זקנים יש גם אצל החרדים וגם אצל הערבים וגם אצל החילונים – גם אצל מי שהולך להבימה וגם אצל מי שלומד תורה כל השנים, אין הבדל בין אלו אלו. ביטוח בריאות ממלכתי לא חל על המצב הסיעודי הזה. מי שיש לו כסף עושה ביטוח פרטי ומביא עובדים זרים שגרים עם האנשים האלו בבתים ומטפלים בהם. מי שאין לו כסף נאלץ לאשפז את הסבא-סבתא והורים במוסדות של המדינה שנמצאים בתחזוקה איומה ונוראה,

למה? כי אין כסף, כי אין כוח אדם שמוכשר לדבר הזה – ולזקנים האלו אין קול. אין להם שרים שיושבים עכשיו ומנהלים משא ומתן קואליציוני. אבל זה בסדר, קצבת הזקנה שלא עלתה 20 שנה זה סבבה. יש 600 אלף עניים זקנים בישראל, אבל אף אחד לא דואג להם ואין להם קול שמאיים שאם לא יהיה תקציב אז לא ניכנס לקואליציה. זה בסדר, כי הם זקנים.

שרי: אני איתך, יאללה אני בעד להריץ את ענת סרגוסטי לכנסת כדי שתקדם את הנושא. אבל ענת, כשרע”מ רצתה להיכנס לקואליציה לא שמעתי על כל זה. ועל זה שהם “מאיימים”. ובואי נלך איתך לתרחיש אחר. מחר בבוקר אומר נתניהו ‘פוס’, אני מפסיק את המשחק הזה, אין לי כוח למתקפות התקשורתיות, אני עכשיו לוקח את עצמי, מעביר את עצמי לגוש השמאל, ובואו נרכיב קואליציה. מבטיחה לך שבאותו הרגע התקשורת תגיד, ‘בוודאי שצריכים לתת לחרדים, זה המשחק הדמוקרטי’. ותהיה לך קואליציה של ליברמן עם הליכוד והחרדים והערבים, ‘בונבונירה של ממשלה’, ותראי איך התקשורת מעלה אותי לשידור כדי להסביר איזה יופי זה שלומדים פה תורה במדינה וכמה יפה שתהיה פה הרמוניה של דו-קיום חילונים-חרדים-ערבים וממשלת אחדות, וכמה ביידן שמח והרצוג הנשיא שמח ובא לציון גואל.

ופתאום יימצא הכסף, ופתאום זה לא יהיה ‘השרים המאיימים’, זה יהיה ‘דרישות לגיטימיות’, של ‘מיעוט במדינה הדמוקרטית’. ו’ככה זה משא ומתן קואליציוני’.

אני לא שמעתי לפני שנה וחצי כשבנט הרכיב ממשלה שעבאס ‘מאיים בדרכו לקואליציה’ ואני הייתי בעד שיקבלו כסף. אבל פתאום כשהילדים שלנו מבקשים עוד איזה 700 שקל לחודש, הם ‘מאיימים’!

ענת: אני רוצה להעלות את הדרישה בשם הזקנים.

שרי: אני איתך, מריצה אותך לכנסת בשם הדרישה הזו.