כעת תם עידן האשליות: הניסוי עם הערבים נכשל והאמת התבררה

תוצאות הבחירות מעוררות מחשבות רבות. ברור לכול שזו לא הייתה עוד הצבעה שגרתית, אלא אנשים הלכו להצביע מתוך תחושה שהם נלחמים על זהותם וערכיהם. רבים מדברים על הצורך בחשבון נפש מעמיק.

אחד הנושאים החשובים שראוי לדבר עליו הוא הניסיון להפוך את המפלגות הערביות ללשון מאזניים. גוש אחד של מפלגות יהודיות החרים את הגוש השני, ובעקבות זאת נהפכו המפלגות הערביות לגורם המכריע בין שני הגושים האלה.

לגיטימציה מסוכנת

מצב זה, שלא היה עולה על הדעת לאורך כל שנות קיומה של המדינה, קיבל לגיטימציה בשנה וחצי האחרונות. מצדיקי המהלך טענו כי אלה כללי המשחק הדמוקרטיים, וכי המפלגות הערביות נבחרו לכנסת כדת וכדין, וזכותן להיות חלק מהקואליציה.

פורמלית זה נכון, אבל במהות הדברים יש כאן חציית קווים חמורה ומסוכנת. ואולי טוב שנעשה הניסוי הזה, שהמחיש לכולנו במה דברים אמורים.

כאשר עלה הרעיון לצרף את המפלגה האסלאמית לקואליציה נשמעה הטענה, שמפלגה זו אינה עוסקת בעניין הלאומי ובמאבק בין העמים, אלא כל שאיפותיה בתחום האזרחי, בהטבת תנאי חייהם של האזרחים הערבים.

האמת, הלוואי שכך יהיה. שאזרחי ישראל הערבים ינטשו את השנאה היוקדת ליהודים ויפנו את מאמציהם לשיפור חייהם, לקידום החינוך, למיגור הפשיעה וכדומה. ואולם נוכחנו כי אלה חלומות באספמיה. העוינות למדינה היהודית וההזדהות עם אויבי ישראל מושרשות ועמוקות כל-כך, עד שהן העומדות בלב השיח של הציבוריות הערבית.

כולנו נחרדנו מגילויי האהדה המופגנים של חברי כנסת כלפי מחבלים רוצחים, אבל כל המכיר את הנעשה במגזר, את הנאמר בתקשורת הערבית וברשתות החברתיות, את דרשות ההסתה במסגדים, ואת המסרים המועברים לילדים במערכת החינוך הממומנת בכספי משלם המיסים הישראלי – לא הופתע כלל. זו הרוח, זו האווירה.

ויכוחים בין אחים

אחרי כמעט שבעים וחמש שנים לקיום המדינה, הקול השולט בשיח של המגזר הערבי אינו של שותפות והזדהות עם המדינה. בדיוק להפך. הלאומנות גוברת והולכת, והשנאה נעשית בוטה וגלויה יותר. הם רואים בנו אויב ומייחלים לחורבנה של המדינה היהודית.

חשוב להבהיר שלא כולם כאלה. בהחלט יש ערבים הגאים בהישגיה של המדינה ורוצים בהצלחתה. הם שואפים לשותפות אמיתית עם העם היהודי. אבל לצערנו הם מעטים, וקולם כמעט אינו נשמע בתוך גל הלאומנות הגואה.

במצב זה, שיתוף המפלגות הערביות בשלטון אינו עניין אזרחי תמים, אלא הוא בבחינת שיתוף פעולה עם אויבינו ומבקשי נפשנו. מתן יד לתומכי טרור ומלבי שנאה ועוינות כלפי העם היהודי. כריתת ברית עם מי שיעשו הכול כדי לפגוע במדינה שבה הם חיים ושבפרלמנט שלה הם יושבים. זה מהלך בלתי-לגיטימי בעליל.

הלקח הברור מהניסיון הכושל הזה הוא, שגם אם יש ויכוחים מרים בתוך העם היהודי, ההכרעה צריכה להיות בתוכנו. אנחנו יכולים להתעמת ולריב, אבל ברגע המכריע נתאחד כאיש אחד מול האויב, ומולנו יעמדו מהללי המחבלים ורוצחי היהודים.

תם עידן האשליות.