שלום, חברים: פרידה מהממשלה, הרייטינג של ערוץ 14 – והרשל’ה

1.

בכל שנה אני צופה באדיקות בסדרת אירועי יום האזכרה הממלכתי ליצחק רבין.

במין מזוכיסטיות בלתי מובנת אני פותח את הבוקר בצפייה בשידור החי של טקס האזכרה בבית הנשיא, ואז בצהריים עובר לטקס ברחבת הקבר בהר הרצל, הפסקה קצרה למנוחה והתאוששות – ושוב אני חוזר לצפות בישיבה המיוחדת של הכנסת.

כבר שנים אני עוקב אחרי הנאומים הבוטים שבהם אנשי השמאל ונציגי משפחת רבין מאשימים את כולנו, את כל מי שהתנגד להסכמי אוסלו המופקרים, ברצח, ובעיקר את מחליפו של רבין, נתניהו.

השיא היה לפני שנתיים, כאשר נכדו של רבין, יונתן בן ארצי, שנאם בשם המשפחה בטקס הממלכתי, דיבר לנתניהו בחוצפה ואף כינה אותו, בעודו מכהן בתפקיד, “ראש הממשלה היוצא”. סליחה, בעצם, השיא היה שנה אחרי. כלומר בשנה שעברה, כאשר אותו נכד הכריז שתקופת האבל על רבין נגמרה כי הצלחנו להעיף את ביבי. או במילותיו שלו: “הבוקר, 26 שנים אחרי אותו הלילה הנורא, אני יכול להביט בכם, אחיי ואחיותיי לעם המופלא הזה, ולומר מכאן – תקופת האבל נגמרה. ההשלמה ארוכה, אבל הבוקר קמים וצועדים קדימה. הבוקר אנחנו יכולים וצריכים, סוף סוף, לעבור משלב הטראומה לשלב ההחלמה. כי בפתחו של עשור חדש עומדת בראשות המדינה חבורת אנשים המייצגת את היפוכו הגמור של שלטון היחיד – שלטון הרבים והטובים: מיטב אנשינו מקבוצות האוכלוסייה השונות”.

אני יודע שאין שופטים אדם בשעת האזכרה לסבו, אבל איזו תפיסת מציאות מעוותת. ממשלת בנט עם ששת המנדטים שלו ומועצת השורא היא שלטון הרבים והטובים, “מיטב אנשינו”, וממשלות נתניהו שנבחרו על ידי רוב העם הן שלטון היחיד.

הפעם, לראשונה מאז הרצח, משפחת רבין החליטה לשים לחרפה הזאת סוף. כנראה שבסופו של דבר בן ארצי מביך גם אותם: “מתוך כבוד למעמד ולהכרעה הדמוקרטית”, הם כתבו בהודעה שהוציאו, “ולשם שמירה על הזיכרון של ראש משפחתנו שנרצח, החלטנו להימנע מלהיגרר לקלחת הפוליטית בימים אלו ולוותר על נשיאת דברים. המשפחה”.

וזה יפה. זה מכובד. מוטב מאוחר מלעולם לא.

2.

ובלי קשר לנאומים, השנה היה בצפייה בטקס הזיכרון לרבין בהר הרצל גם משהו מנחם. הסיבה שלשמה התכנסו כולם נשארה אותה סיבה, ובכך אין שום דבר משמח כמובן. אבל עזבו רגע את הנסיבות, והסתכלו על המכובדים. על מה שנקרא סגל א’: בשורה הראשונה, לצד הנשיא ורעייתו, ישב ראש הממשלה מר יאיר לפיד. נראה לי שעליו ההגדרה של יונתן בן ארצי מדויקת: “ראש הממשלה היוצא”.

בדיוק לפני שנה הוא נאם ביום הזה ואמר: “יש קו ברור בין רצח רבין לשנה האחרונה. שניהם חלק מהמאבק הישראלי הגדול. הוא לא בין ימין לשמאל. המאבק הוא בין אנשים שמאמינים בדמוקרטיה לבין אנשים שמנסים להרוס אותה. רבין לא נרצח בידי הימין. הוא נרצח בידי מי שלא היה מוכן לקבל את הדמוקרטיה הישראלית. צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר יושבים היום בכנסת ישראל. מקבלים לגיטימציה. אילולא חוללנו את הנס של ממשלת השינוי הם היו היום שרים בממשלה”.

ובכן, מר לפיד, הנס הזה של ממשלת השינוי נגמר. פג תוקפו. ומי שכינית בהסתה פרועה “צאצאיו האידאולוגים של יגאל עמיר” אכן ישבו בקרוב לא רק בכנסת ישראל, אלא גם בתפקידים בכירים בממשלת ישראל, אחרי שזכו למספר עצום של מצביעים, מכל קצות הקשת, שמאסו בהפקרות הבטחונית של הממשלה הכושלת שלך.

לשמאלו של לפיד יושבת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. היא אומנם נשארת בתפקידה, אבל בעזרת ה’ ובעזרת פסקת ההתגברות שתעביר הקואליציה החדשה (חסר לכם שלא, זה הדבר החשוב ביותר לתקן כאן. הדחוף ביותר. בשביל זה בחרנו בכם. אתם שומעים?) התפקיד שלה יחזור לממדיו הטבעיים, של לפני עידן האקטיביזם השיפוטי. ומהצד השני של הנשיא, יושב יו”ר הכנסת מיקי לוי. האיש שממשלת הריפוי הציבה בתפקיד הייצוגי ביותר, הממלכתי ביותר במערכת הפוליטית.

ואיך הוא מילא את התפקיד? הוא זה שביצע הלכה למעשה את הדריסה ואת סתימת הפיות של הרוב המודר במליאת הכנסת. והנה, גם הוא “היוצא”. אה, ועוד “לשעבר” בשורה הראשונה. המנחה אף מזכירה אותו בשמו: “כבוד הנשיא העשירי של מדינת ישראל, מר ראובן ריבלין”.

אני יודע, הוא כבר מזמן לא בתפקיד. זה לא קשור לבחירות. אבל מה אכפת לכם שאני נהנה?

3.

המצלמה עולה למעלה, אל השורה השנייה, וגם שם המראות מלבבים: השר לביטחון הפנים עמר בר־לב. אחד האנשים היותר מזוהים עם אוזלת היד של הממשלה היוצאת. במקום לטפל בטרור המרים ראש, הוא התמקד בלהסית נגד “אלימות המתנחלים”, כי זאת הרי הסכנה האמיתית. והאיש הזה כבר לא יהיה שר, וגם לא חבר כנסת. לצידו, ובאותו סטטוס שלו, סגן יושב ראש הכנסת, איתן גינזבורג. ועוד במכובדים: השרה היוצאת מרב מיכאלי, זאת שהזניחה את הטיפול בבעיות התחבורה במדינת ישראל בששת ימי השבוע והתמקדה בעיקר בתחבורה ציבורית בשבת. היא ספגה מכה קשה בבחירות ולא תכהן בקרוב בשום תפקיד ממלכתי, ונוסף על כך הפכה לשנואת השמאל כי סירבה להתאחד עם מרצ.

ואפרופו מרצ: בזווית העין אני רואה בין המכובדים את אורי זכי, בעלה של תמר זנדברג, השרה להגנת הסביבה היוצאת ויושבת ראש מרצ לשעבר (המילה “לשעבר” כאן היא גם על זנדברג וגם על מרצ). זכי, כפי שנחשף בתחקיר עיתונאי, מונה על ידי רעייתו לתפקיד יושב ראש מרכז הרצל באופן לא תקין. מדהים באיזו עזות מצח הם פינקו בשנה האחרונה את החבר’ה בג’ובים. האם הגברת סמוטריץ’ תחליף את זכי בתפקיד עכשיו?

הפריים נפתח עוד קצת ואפשר לראות את פניהם העצובות של עוד כמה אנשים שסיימו את הקריירה שלהם השבוע: ניצן הורוביץ. במקרה שלו, כל שעה נוספת בתפקיד היא דרמטית. האיש פשוט לא רואה בעיניים. הוא מנצל, בלי בושה, כל שנייה שהוא עוד על הכיסא להעברת רפורפמות מגה־פרוגרסיביות – למרות שבעצם אין לו מנדט מהעם להיות שר ואפילו לא חבר כנסת. לצידו, במשקפי שמש אופנתיים, יועז הנדל.

4.

מהבית, צפו באזכרה בהר הרצל עוד רשימה ארוכה של לשעברים טריים: סאמי אבו שחאדה, ואלי אבידר, עיסוואי פריג’, עלי סלאלחה, מיכל רוזין, אבתיסאם מראענה, רם שפע, אלכס קושניר, צבי האוזר, סטלה ויינשטיין, נפתלי בנט, שירלי פינטו, ניר אורבך, אביר קארה, יום טוב כלפון, זהבה גלאון, מוסי רז, גבי לסקי, יאיר גולן.

עזבו רגע את השמחה לאיד. רק לחשוב מה היו התוכניות של כל אחד מהם לקדנציה הבאה. מה הם התכוונו לקדם, למי הם הסכימו לחבור, למען הערך המקודש של העפת נתניהו. והנה, הם כבר לא כאן.

החצוצרן הצבאי מנגן תרועת אבל, המשמר מכתיף את נשקו, והרב הצבאי הראשי מקריא את “מכתם לדוד”. ופתאום המילים של פרק התהילים של בית הקברות מקבלות משמעות חדשה: “לכן שמח ליבי ויגל כבודי, אף בשרי ישכון לבטח. כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תיתן חסידך לראות שחת. תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח”.

5.

והיה עוד דבר מרגש ומשמח שקרה השבוע: נתוני הרייטינג הגבוהים מאוד של ערוץ 14. לראשונה עקפו שידורי הערוץ ברייטינג את שידורי ‘כאן 11’ המתוקצבים במיליונים (מהכסף שלכם ושלי), והם קרובים לעקוף את שידורי ערוץ 13.

האמת? המילים “מרגש ומשמח” הן קצת חיוורות. זה הרבה יותר מזה: מדובר ברגע היסטורי. במובנים מסוימים אולי יותר מתוצאות הבחירות.

ואני אסביר מיד למה: לנצח בבחירות הימין כבר הצליח כמה פעמים. לנצח בתקשורת – עדיין לא. נכון, הימין הקים כלי תקשורת רבים – מעיתון ‘נקודה’, דרך ערוץ 7, ערוץ התכלת, עלוני בתי הכנסת, וכמובן תחנות הרדיו הדתיות והחרדיות – אבל קהל הצרכנים של כל אלה נשאר תמיד קטן יחסית, ובעיקר מגזרי. המון העם (וגם רבים מבני המגזר) צרכו את החדשות שלהם מתקשורת השמאל. קיללו את המסך וצפו, צפו וקיללו. עד השנה האחרונה.

ממשלת השינוי והריפוי, ובעיקר הסיקור שהיא קיבלה, כנראה גרמו לאנשים להבין שאי אפשר להמשיך ככה. וערוץ 14 החדש, עם האולפן המושקע ועם הטאלנטים החכמים והמצחיקים, נתן להם לראשונה אלטרנטיבה ראויה. ויש להניח שהערוץ ימשיך לתת להם אלטרנטיבה כזאת גם כשערוצי התקשורת יחזרו להיות פתאום כלבי השמירה, אחרי שנת שבתון, מול כל יוזמה של הממשלה החדשה שזכתה לרוב כה מרשים.

למעשה, ראינו את זה השבוע, עוד לפני שהממשלה אפילו קמה. היו כאן בחירות עם תוצאות דרמטיות. מיליוני מצביעים שאמרו כן לנתניהו (למרות הפרקליטות, למרות המשפט), כן לתורה ולמסורת (למרות כל הקמפיין נגד הדתיים והחרדים) וכן למפלגת ימין אמיתית שתפעל ביד קשה מול האויב (למרות כל ההפחדות מהסמוטריצ’ים והבן גבירים). העם אמר את דברו בצורה ברורה, ועכשיו נציגיו יצטרכו לפעול בשורה של נושאים: ביטחון, משילות, תיקון מערכת המשפט, כלכלה, וכמובן חיזוק המסורת והיהדות.

נו, ועל מה דיברו בכל כלי התקשורת מאז המהפך? אילו שאלות נשאלו וענו הנציגים הדתיים שזכו לתמיכה כה רחבה? דיברו איתם על נושא אחד: יחסם לאנשי ה”קהילה” בכלל, ולמצעד בירושלים בפרט.

סליחה, אתם אמיתיים? זה נשמע כמו פרודיה על התקשורת. זה הדבר הדחוף ביותר? זאת הסוגיה המרכזית? לו אני הייתי חבר כנסת, הייתי אומר למראיין: אתה מוכן בבקשה לעבור לשאלה הבאה? יש שורה ארוכה של נושאים חשובים שבגללם העם הלך לקלפי. לא מעניין אותך לדעת מה דעתי עליהם?

אבל לא. גם אחרי המהפך הפוליטי הדרמטי, נבחרי הגוש המאמין, עם כל מסת המצביעים שלהם, לא קובעים על מה ידברו כאן. הם די נגררים אחרי סדר היום שמכתיב מיעוט פוליטי קטן וקיצוני ששולט על התקשורת. כך היה תמיד – עד השבוע. העלייה האדירה של ערוץ 14 ברייטינג יכולה לחולל כאן שינוי משמעותי, ולראשונה בתולדות המדינה, לקבוע גם סדר יום תקשורתי אחר.

גבירותיי ורבותיי: מהפך.

6.

ולסיום, מילה לכל אלה שכל כך נבהלים מהכרעת העם הברורה בבחירות. תראו, במשך שנים פעלתם להסית נגד כל דבר שקשור ביהדות. עשיתם קמפיין נגד עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. המצאתם מילים מפחידות כמו “הדתה” או “הדרה”, והכול כדי לבלום את התחזקות המסורתיות במדינת היהודים.

אבל האם אתם באמת מאמינים לעצמכם?

זה הזכיר לי את המעשייה על הרשל’ה או על ג’וחא, או שמא זה בכלל משל של המגיד מדובנא, על אותו אדם שילדי העיירה הטרידו אותו, והוא, בניסיון נואש להיפטר מהם, סיפר להם שבקצה השני של העיירה מחלקים ממתקים. הילדים שמעו זאת ורצו מהר לכיוון שעליו הצביע, אל נקודת חלוקת הממתקים. אחרי כמה דקות, כשראה את כל ילדי העיירה, ילד ועוד ילד ועוד אחד, רצים אל עבר הממתקים – התחיל לרוץ גם הוא. מה, כולם יקבלו ממתקים והוא לא?

תרגעו חברים, אנחנו לא כאלה גרועים כמו שניסיתם לעשות אותנו. אל תאמינו לקמפיינים המפחידים שהמצאתם. מי שלא מאמין – לא מפחד.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’