בית הדין הרבני בתל אביב מותח היום (חמישי) ביקורת על רשם ההקדשות הציבוריים.
סיפור המעשה: בערב ראש השנה תרל”ד-1874 ביקש החסיד ר’ שלום שכטר להקדיש את ביתו לצדקה. “הבית הנמצא מחוץ לירושלים ליד המבצר השני והכולל עצים טובים רבים ובית גדול… ושני בורות מים.. לעניים המסכנים בכל מקום שיימצאו עד שה’ יירש את האדמה” (מתוך שטר ההקדש).
המדובר בבניין ברחוב יפו, בלב מרכז העיר ירושלים, שצוין בשעתו כ”מחוץ לעיר” על רקע היותו מחוץ לחומות העיר העתיקה.
השלטון העות’מני לא אפשר ליישוב הישן להקים בתי דין, ולכן נאלץ ר’ שלום לרשום את ההקדש בבית הדין המוסלמי. מאוחר יותר אפשר המנדט הבריטי ליהודים להקים בתי דין רבניים, והורה שידונו בהקדשות דתיים של יהודים. או אז ההקדש של ר’ שלום שכטר הובא בפני בית הדין הרבני, שמינה נאמנים להקדש ודן בענייניו, מאז ועד ימים אלה ממש.
לאחרונה החליט רשם ההקדשות הציבוריים, לצאת נגד רצונו של המקדיש, ר’ שלום, ולהפוך את ההקדש מ’הקדש דתי’ לציבורי.
בית הדין הרבני בתל אביב לא נתן לכך יד, ובהחלטה שניתנה היום הבהיר כי ההקדש הוא ‘הקדש דתי’, בסמכות בית הדין.
בהחלטה שנתנו הדיינים הראב”ד הרב זבדיה כהן, הרב אייל יוסף והרב שמעון לביא, הם מתחו ביקורת חריפה על התנהלותו של הרשם, הפוגעת בכללי כיבוד ערכאות ובתוקף החלטות של ערכאה שיפוטית במדינת ישראל: “התנהלות זו של הרשם אינה ראויה. לא ניתן להסכין עם התנהלות זו. בית המשפט המחוזי אינו מסומך לבטל החלטות של בית הדין הרבני או להתעלם מהן”.
אין זו הפעם הראשונה שהרשם מנסה להפוך ‘הקדש דתי’ לציבורי, ובעניין זה כבר מצוי תזכיר חוק המסדיר את מעמדם של ההקדשות שהקדישו יהודים בבית הדין השרעי בלית ברירה.
מנהל בתי הדין הרבניים, הרב אלי בן דהן: “בית הדין הרבני דן בענייני הקדשות דתיים מקדמת דנא. סמכות זו הינה חשובה ביותר, שכן היא מקיימת את רצונם של המקדישים היהודים שומרי התורה וההלכה, המעוניינים כי הנאמנים יפעלו על פי דין תורה ובפיקוח של בית הדין הרבני.
“לא יעלה על הדעת כי דווקא גורם במדינת ישראל יתעלם מהמצב המשפטי, ותוך פגיעה בעקרון כיבוד ערכאות, יפגע גם ברצון המקדישים”.