‘דירה להשכיר’ כמשל לפוליטיקה? כן ח”כ משה גפני, אני מדבר אליך

בבניין של הספר ‘דירה להשכיר’ שכתבה לאה גולדברג גרו בסך הכל חמישה שכנים מרוצים. לא היו צרות ביניהם. כולם הרחיבו ובנו יחידות דיור שהרסו את התשתיות של הבניין, פיזרו אין סוף עגלות בכניסה, וכשהביוב קרס מעודף מגבונים לחים בחגים, שרבבו כולם שפתיים לוועד הבית, והשתאו באמת מדוע הוא מבקש מהם להשתתף ב-500 שקל שדרש האינסטלטור.

חיים תקינים ומאושרים.

אלא שאז, באחד הימים, בוחר הדייר מהקומה החמישית לעזוב. מר עכבר, כמדומני. “ארז את חפציו ונסע. איש אינו לאן, ומדוע”.

התנהגות טיפוסית של ליטאי קר, מחושב ובעיקר חכם. אני צריך ללכת ושיסתדרו כולם. מה אני ועדת קבלה? מה אני אמנסטי? וגם אם יורשה לי לצטט את מר עכבר: “איש אינו יודע מדוע? בטח. אולי בגללך, ר’ נפתלי, שהמים במרזב של המרפסת שהרחבת ללא אישור נוחתים ישר אל תוך החצר המטונפת שלי? נכון שהבטחת לסדר את זה, רק שזה היה כשגולדקנופף עוד היה חביב הציבור. ואולי, ואני רק מעלה השערה בלי להזכיר שמות חוברה, שפעם בחודש אין מים חמים כי הדודים מתחרפנים משתי היחידות דיור שהוספת? שלא לדבר על עגלות הירקות העמוסות בכלי עבודה של ברגר דוד, שהשתכנע שהלובי הזעיר הוא למעשה מחסן. שלו”.

אבל מר עכבר לא דיבר. הוא רק נטש במהירות ואומרים שהוא פתח אורחן במראקש. השכנים שנותרו, תקעו מסמר מעל הדלת וקבעו שלט בקיר: דירה להשכיר.

“בשבילים ובדרכים באים דיירים חדשים. השכנים, הדיירים מסבירים להם פנים”.

וכאן מגיעה הגאונות של לאה גולדברג. דורות של ילדים והורים עייפים קראו את הסיפור ותיארו את ההתנהגות המכוערת של השוכרים הפוטנציאליים. הנמלה לא רוצה את התרנגולת השמנה, החזיר לא סובל שחורים, הזמיר מתקשה מול הסנאית שמפצחת אגוזים, והארנבת לא חפצה בקוקיה.

נעלבה התרנגולת, אומרים ההורים בקול עצוב. נעלבה הקוקיה, בוכה הגננת ומצליחה להזיל דמעה גם בפעם ה-720, נעלבה הסנאית, צווחת השחקנית בהצגת הילדים.

אבל אני, אם רק יורשה לי, מעז לשאול:

ואולי הבעיה בכם? ואולי אתם לא מסוגלים להשתנות? התהיות שלכם ‘הנאה הדירה בעיניך’, ‘הנאים החדרים’ ‘הנאה המטבח’ הן מעצבנות.

אתם מנותקים לגמרי מהמציאות ואז מתעניינים אם הנדל”ן שהותיר מר עכבר הגאון ‘נאה בעינינו’. נכון, הבניין שלכם ואתם הבעלי-בתים. אבל אתם לא קולטים כמה אידיוטים אתם נשמעים.

את התרנגולת, למשל, כל היום אוכלת ולא מסוגלת ללכת. ראית את עצמך פעם במראה, אם יש לך בכלל אחת כזו המסוגלת לכסות מגרש טניס? הנמלה שלא מעוניינת לשבת איתה נתפסת כמובן מתנשאת, שייכת לאליטה, ולא מכבדת את השונה. אבל אולי תרנגולת נכבדה, הגיע הזמן קצת לסתום את הפה ולא לאכול כאילו חייך תלויים בכך? אולי בסוף, העובדה שאת שמנה ודורשת טיפול רפואי תדיר יותר ויקר יותר, מכביד על הקופה הציבורית? חשבת על זה פעם לפני שדחפת עוד דוריטוס לפה?

ואת הקוקיה נעלבת מכך שהארנבת לא משתגעת מזה שילדייך גדלים בקינים זרים. סליחה, אבל ההסדר הזה שאת יולדת ילדים ואז מתארגנת על פראייר שיגדל אותם על חשבונו לא ממש עושה חשק לגור לידך.

הזמיר מגיע, והמונולוג המטריף של ‘הנאים החדרים’, ‘הנאה המטבח’ מתנגן שוב והוא, בעדינות, בכבוד, ובשקט מסביר לחבורת הדוגמטים מולו שלגור ליד סנאית שלא מפסיקה לפצח אגוזים לא עושה כיף.

נסו רק לדמיין. הזמיר חזר מהופעה בהיכל מנורה. 12,000 איש באו לשמוע אותו, והגיעו גם אורחים כמו חנן בן ארי וישי ריבו. הוא חוזר הביתה גמור, הרעש של הרמקולים וצווחות הקהל עוד מצלצל באזניו – וכל מה שהוא מבקש זה לשבת במרפסת עם בירה ולהתבונן על הים. אבל אז, בערך בשעה 3:00 לפנות בוקר, הסנאית האטומה מתחילה עם פיצוח האגוזים שלה. טירוף. הלו, מרחב ציבורי, כבוד הזולת, הכרה בצרכיו של האחר? הסנאית בכלל לא מבינה על מה אנחנו מדברים. היא רגילה לפצח ושכולם יקפצו.

אבל העיקר: “נעלבה הסנאית והזמיר הלך לו”.

יוצא דופן הוא החזיר. הוא גזען. גזען מהזן הנמוך ביותר. הוא בן של לבנים והוא לא מסוגל לגור ליד חתולה כושית. למה? כי היא שחורה והוא לבן. הוא לא בדק מה האופי שלה, במה היא מאמינה, ואיך היא מתנהגת ביום-יום שלה. נכנע לסטיראוטיפים.

איך אני יכול להצדיק את ההתנהגות שלך? אתה זוכר שהדוקטורט שלי על גזענות, ופרסמתי אולי מאתיים מאמרים בנושא. אני אאבד את הדוקטורט וגם אגורש מהתקשורת. הלו, גם אני צריך להתפרנס. לשמחתי גיליתי שאצל החזיר אף אחד לא נעלב. תבדקו אותי. במקום זה מסופר ש: “כל השכנים אומרים לו כאחד: לך לך חזיר, גם לנו לא נאה ולא יאה”.

ללמדך שגזענות בסוף מוקעת. כן, משה גפני, אני מדבר אליך.

ואז הגיעה היונה. לכאורה סמל השלום. היא מצהירה כי היא תגור עם כל השכנים בשלום ובנחת, “ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי שלום”.

האמנם?

אני לא בטוח, וסלחי לי לאה.

היונה הכריזה כי החדרים צרים כמו בגטו, המטבח צפוף כמו בדרום תל-אביב, והמסדרון חשוך כמו הגהינום. רק מה, השכנים טובים בעיניה. התרנגולת, הקוקיה, החתולה, הסנאית, בכל אחת היא מוצאת משהו טוב. אלא שזה נחמד בשביל שיחת סמול טוק במינגלניג במכון מנדל. זה מתחרבש לגמרי אחרי שבוע של מגורים משותפים.

התרנגולת נחמדה עד שהיא מחסלת את הבופה בכל אירוע, הקוקיה יפהפיה אבל פחות כשהיא דורשת מהיונה בפעם המאה לעשות ביביסיטר על הילדים נניח מ- 7:00 בערב עד 7:00 בערב למחרת, וחוזר חלילה כי היא חייבת לצאת למשהו דחוף. והסנאית חיה חיים עליזים זה נכון, אני לא מכחיש, רק היה נחמד אם הם היו מתקיימים בעיקר בנגב. לא אצלי בבניין ב-6:00 בבוקר.

אבל אז מתברר שהיונה דווקא מתאימה לקונספט המטורף: “שכרה היונה את הדירה, יום יום הומה היא בחדרה”.

חשבתם שרק אתם אגואיסטים? שרק אתם לא רואים את האחר. הנה קבלו המיה. מי שחוה את זה, והבין שגם ברזלי ‘מרחיקי יונים’ שווים אתם יודעים למה, מתקשה לראות בעוף הזה סמל לחביבות, וגם מבין עוד דבר. היונה באמת מתאימה לחבורת חדלי האישים בבניין.

אז מה למדנו? שמגורים משותפים נתפסים כנחמדים, כטובים, כפורים ושלווים. אבל זה רק בסיפורים.

במציאות אנו מתמודדים עם חבורה של אינדוודואלים שלא מסוגלים להפחית מינימום מן הצרכים האישיים שלהם עבור הזולת, ובעיקר משחקים אותם תמימים: הנאה? הנאים?

ואני אומר: עזוב אותי מההצעות שלך ומהנדל”ן הנאה שלך, לך תחגוג עם החברים שלך, ושהמדינה תלך לעזאזל.