מחשבות על הניצחון הגדול: מה כל כך ריגש אותי? ולאן הולכים מכאן?

1.

בבוקר יום רביעי, למחרת המהפך המופלא, קרה לי משהו שהפתיע אותי. דמעתי מהתרגשות מהמילים הבאות: “עם ישראל חי”.

זה היה בתוכנית הרדיו שלי בבוקר, בסיום הקראת קטע שכתב הרב חגי לונדין. הוא נתן כדרכו פרשנות רוחנית למציאות, וכך כתב: “פוליטיקה היא עסק מסובך. תוצאות סקרים ואפילו תוצאות אמת לא תמיד מנבאות כיצד תיראה בדיוק הממשלה הבאה, אולם ניתן ללמוד מהן על הלך רוח תרבותי. במשך שנים פמפמו לנו השכם והערב שהציבור הישראלי הוא שמאלני ושונא דת ומסורת.

“למי שפותח ערוץ 12 או 11 נדמה שכל עם ישראל מצביע למרצ. בשנים האחרונות, כשכבר לא ניתן להכחיש את עליית הכוחות הדתיים והלאומיים, מנסים למכור לנו שהעם מפולג ונמצא בתיקו ללא מוצא – ולכן אין מנוס אלא ‘להתפשר’ ולתת לשמאל לשלוט במדינה.

“אבל חבריי הרבנים ואני הסתובבנו בשטח כל הזמן וראינו תמונה שונה לחלוטין: ראינו את מעמדי הסליחות באצטדיונים. ראינו את נתוני הדמוגרפיה של הלמ”ס. ראינו את אחוזי התלמידים בחמ”ד ובחינוך החרדי. ראינו את הפופולריות של התרבות האמונית. ראינו את בתי המדרש שמתפוצצים מרוב לומדים. ראינו את המדרשות לנשים שנפתחות כפטריות אחרי הגשם. ראינו את הביקוש ליישובי יש”ע.

“ראינו וידענו: רובו המוחלט של הציבור היהודי הוא מסורתי ולאומי! אשליית התיקו הייתה עוד תרגיל של השמאל להשתמש בציבור הערבי – שאינו נאמן למדינת ישראל – כדי לאפשר למטורללים הפרוגרסיביים להמשיך לשגע פה את כולנו. ברגע שהפקטור הערבי מסתלק מתגלה האמת הפשוטה: עם ישראל חי!”

כאן, במילים האחרונות שלו – “עם ישראל חי!” – נשנקתי מהתרגשות. זה קצת הביך אותי, אז לקחתי נשימה ועברתי מהר לשיר. אבל אחרי שנגמרה התוכנית ניסיתי להסביר לעצמי מה כל כך ריגש אותי פתאום במילים האלה.

הרי, במחילה, אין קלישאה גדולה מהן. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי להשתמש בהן בנאום או בטור כמו שעשה לונדין. זה כמעט כמו לסיים במילים… “עם ישראל חי”. מצטער, אין לי דוגמה יותר נדושה.

אבל מסתבר שלכל קלישאה יש את הרגע שלה. ונראה לי שליל בחירות 2022 הוא הרגע המזוקק הזה שבו פתאום הבנתי, פתאום הרגשתי (ונראה לי שלא רק אני), שעם ישראל חי. זו לא סתם סיסמה. זו מציאות רוחנית שהפכה מול עינינו גם למציאות חדשותית. זה מה שקורה עכשיו. אז איך אפשר לא להשתנק מהתרגשות מההארה הזאת: עם ישראל חי!

2.

להיות בעל טור שבועי בעיתון זו משימה מאתגרת. מתרחש אירוע בקנה מידה היסטורי בתולדות מדינת ישראל, אתה בקושי מצליח לעכל את הדברים, בקושי מתחיל לחוות אותם, לא ישנת עליהם לילה, למעשה לא ישנת עליהם אפילו שעה – ואתה כבר אמור להנפיק תובנות עומק. שנייה, חכו רגע. זה סיפור ענק. מכונן. עוד יכתבו עליו ספרים. אבל אי אפשר לחכות, יום רביעי היום והטור יורד לדפוס בצהריים.

אז אנסה רק להרחיב עוד קצת על הנקודה הזאת של עם ישראל חי. כי אותה, כאמור, דווקא הספקתי לחוות.

מי הוא עם ישראל? ומה זה אומר חי? הו. בדיוק על זה היו הבחירות. בדיוק על זה ניטש המאבק. הוא מלווה אותנו כבר כמה מערכות בחירות, בעצם עוד מקום המדינה, אבל בממשלה האחרונה הוא הגיע לשיא של כל הזמנים. הבחירות לא היו על ימין מול שמאל (הרי השמאל האמיתי בישראל הוא היום מיעוט קטן), לא על כמה מושבים בדיוק בכנסת תקבל המפלגה הזאת או מפלגה אחרת, ואפילו לא על כן ביבי או לא ביבי. הבחירות היו על הנקודה הזאת: האם עם ישראל חי, למה הוא חי, איך הוא חי.

ואני לא מדבר רק על חי במובן הפיזי, למרות שלמדיניות ממשלה שמפקירה את הביטחון, פותחת מחסומים בקריית ארבע ומגלה רפיסות מול חיזבאללה ואיראן יש השלכה רבה גם על החיים במובן הכי פשוט שלהם. אני מדבר עכשיו על מהות החיים.

3.

ובכן, נתניהו הוא בסך הכול האיש שבחרה ההשגחה העליונה לעמוד בפרץ ולאחד את הרוב בעם ישראל מול אלה שמנסים להשכיח ממנו את זהותו. נשמע לכם ביביסטי מדי, “האיש שבחרה ההשגחה העליונה”? תאמינו לי שאין מישהו שמאמין בזה באמונה שלמה יותר מאנשי הפרקליטות, אנשי התקשורת, אנשי בלפור, וכל הקרנות שמשקיעות הון בקמפיין נגד ביבי מאז בחירות 96.

אחרת הם לא היו מרכזים את כל המאבק בו. אחרת הם לא היו מפמפמים שנים שהוא “מסית ומפלג”. אחרת הם לא היו מעמידים אותו לדין בגלל כתבי אישום תקדימיים וקלושים שמתפוררים בימים אלה בבית המשפט. אחרת הם לא היו עושים את ההפגנות השבועיות בבלפור (כתושב האזור, וכאבא לילדים, אני מה־זה מקווה שהם לא חוזרים ממוצאי השבת הקרובה ללכלך את רחובות ירושלים בסיסמאות שנאה ובמיצגים דוחים. גם לריח ענן הגראס הענקי אין לי כוח). אחרת הם לא היו אומרים לנו כל הזמן “שימו בראש הגוש את ישראל כ”ץ ואנחנו נקים איתכם ממשלה כבר מחר בבוקר”.

הם מבינים את הסיפור טוב יותר מרבים מאיתנו. הם מבינים שהדרך היעילה ביותר לשנות את זהותה של מדינת ישראל, לפגוע בשבת, בכשרות, בלומדי התורה, בהתיישבות, בלאומיות, להחדיר ערכים פרוגרסיביים קיצוניים – עוברת בהורדת נתניהו.

4.

והם הצליחו להוריד את נתניהו. איך? באמצעות נציגים שהציונות הדתית שלחה לכנסת כדי לשמור על נתניהו מימין. כך הם הבטיחו – ואז השתמשו בקולותיהם כדי להעיף אותו ולהמליך את השמאל. אני לא רוצה בשבוע החגיגי הזה להזכיר אותם בשמותיהם, אבל כולנו זוכרים. לא נשכח ולא נסלח. הם דיברו גבוהה גבוהה על ציונות דתית לא מסתגרת שמתחברת ל”עם ישראל”, אבל בעצם התכוונו למיעוט קטן בעם ישראל. המיעוט ה”נכון”, זה שאצלו הם חלמו תמיד להיות מקובלים. הם היו מקף מחבר, אבל עם חלק מאוד קטן ואליטיסטי במדינת ישראל. את רוב עם ישראל הם החרימו.

ואולי חמור מכך, הם חברו לתומכי טרור מוצהרים. הם באמת ישבו במשך שנה בממשלה עם וליד טאהא ולא עם יואב קיש, והצליחו לישון טוב בלילה.

זה קטע שאני לא מבין, איך כל הערכיים והממלכתיים האלה הרגיעו את מצפונם כשהם עוברים במסדרון הכנסת על פני יריב לוין, שאותו הם מחרימים, ורצים להעביר עוד כמה מיליארדים למי שהוא אשכרה חלק מתנועת האחים המוסלמים.

וכפי שהיה ברור מהרגע הראשון, זה לא החזיק מעמד. הממשלה נפלה, לא לפני שהמיעוט השמאלני השתמש בנציגים הדתיים־לאומיים כאידיוטים שימושיים בדרך להגשמת והשלטת חלומותיו.

והנה, בחסד ה’ עלינו, בן לילה אחד, ביום השביעי לחודש השמיני הוא חודש חשוון – ונהפוכו. אשר ישלטו היהודים המה במי שרוצה למחוק את זהותם.

5.

אבל יש פה עוד סיפור, לא פחות מכונן. כי בבחירות השבוע לא הוכרע רק המאבק בין הגוש המאמין לגוש מדינת כל אזרחיה, אלא גם המחלוקת בין מה שמכונה “לייט” למה שמכונה “חרד”ל”. זה לא דרבי ולא תחרות, וצריך את כולם בסיפור ביחד, אבל בסופו של דבר, מי הצליח להתחבר לעם ישראל? מי הצליח לפרוץ לראשונה את גבולות המפלגה המגזרית ולהביא לקלפי בהמוניהם קהלים חדשים, כפי שלא קרה בכל דברי ימיה (גם לא בימי “משהו חדש מתחיל” שהביאו 12 מנדטים לעומת 14 עכשיו)? דווקא נציגי הציבור החרד”ליים. אלה שכביכול מנותקים מעם ישראל. אלה שתמיד מאשימים אותם שהם מסתגרים בישיבות, בהתנחלויות. הם לא ברנז’איים. הם לא “נכונים”. האיחוד הלאומי. עוצמה יהודית. נעם. שלא לדבר על בן גביר.

בסופו של דבר, המספרים מדברים: סמוטריץ’, הוא ראש המפלגה השלישית בגודלה, ובנט פרש מתפקידו בבושת פנים אחרי פחות משנה. יועז הנדל אאוט, הרב עמיחי אליהו אין  (וזה לא רק הוא כמובן. רשימת הציונות הדתית, זאת שבתקשורת עושים הכול כדי לצייר אותה כמפחידה ומסוכנת, מכניסה לכנסת שורה של אנשי ציבור נהדרים, עם רקודר יפה של עשייה ואכפתיות, כל אחד בתחומו).

אולי סוף סוף הציונות הדתית תגשים את תפקידה ההיסטורי: השפעה אמיתית על זהותה היהודית של ישראל. צריך אמונה במדינה. עד היום מי שעשה את זה הייתה בעיקר תנועת ש”ס, בדרכה שלה, ויש עדיין צימאון אדיר לבשורה הזו. כן, להחזיר עטרה ליושנה. לא להתבייש. מי שהיה בכנסים של ט’ בשטח וראה איך לראשונה מגיע קהל כל כך לא מגזרי, יודע על מה אני מדבר. מי שהיה בהפגנה ההיא בהבימה נגד הממשלה וראה את החיבור האמיתי הזה, יודע שהוא לא במהרה יינתק.

6.

אז לאן הולכים מכאן? לדעתי המתווה צריך להיות לא לממשלת אחדות, כן לאחדות.

ואסביר: קודם כול צריך לוודא ששליח ההשגחה העליונה אכן יישם את המדיניות שבעבורה נבחר. זה לא כזה פשוט. הרי אנחנו מכירים אותו לא מהיום. שלא יקים לנו פה פתאום ממשלת אחדות שתמסמס את כל תיקון מערכת המשפט, עניין שמשפיע פה על הכול.

איך אמר הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, בחגיגות הניצחון השבוע, ביום שלישי מאוחר בלילה? “עם הנצח לא מפחד מדרך קצרה! אל תפחדו לשלוט, לשנות מהר דברים”. זה כל כך מדויק. בניגוד לממשלת ה”שינוי”, לממשלה הזאת באמת יש מנדט מרוב העם. רוב כל כך ברור של עם ישראל אמר את דברו: אנחנו רוצים מדינה יהודית. אנחנו רוצים תורה. אנחנו רוצים “הדתה”. וכמובן: אנחנו רוצים ביטחון, אנחנו רוצים משילות, אנחנו רוצים נחישות מול האויבים, אנחנו רוצים התיישבות.

ואז, אחרי שברור לנו שצריך להקים ממשלה כזאת, אנחנו צריכים להוריד את הלהבות ובאמת לחתור להרגעה ופיוס עם החלק בעם שלא הצביע כמונו. הרי יש רבים וטובים כאלה. נכון, הם מיעוט. אבל בניגוד לאנשי הריפוי והשינוי, אנחנו כן סופרים את מי שלא חושב כמונו. אנחנו לא נתנהג בבריונות כמו יושב ראש הכנסת היוצאת (אח, איזה כיף להגיד את זה: “היוצאת”) מיקי לוי, שסתם את הפה לנציגי הימין באמצע שנאמו מדם ליבם על דוכן הכנסת והוציא מהמליאה את כל מי שלא מצא חן בעיניו. אנחנו לא נפגע בנקמנות במיעוט השמאלני רק לשם הפגיעה, כמו שעשה אביגדור ליברמן לחרדים. אנחנו לא נקבל לבד בממשלה החלטות גורליות שמצריכות הצבעה בכנסת. ואגב, זאת לא נדיבות של מנצחים. זאת פשוט התנהגות של דמוקרטים. כאלה אנחנו: יהודים ודמוקרטים.

7.

ויותר מזה: גם בכל הנוגע לשיח הציבורי צריך להרגיע את הרוחות. צריך לעשות את ההפרדה בין האישים הפוליטיים מהשמאל ובין הציבור. אנחנו בהחלט כועסים על האישים שהקימו את הממשלה הזאת, שהסיתו, שסכסכו, שלקחו את השלטון באופן לא הגון, שדרסו, שהדירו, שהחרימו. הם, וגם הימניים־לשעבר שהצטרפו אליהם, אפשרו את המהלך שלהם וגם אימצו תוך רגע את הסגנון המסית של השמאל שהופנה עד היום נגדם, והאשימו את כל מי שניסה להתקומם נגד המעשה הנורא שלהם ב”שריפת אסמים” וב”הפצת שנאה”.

צריך להיאבק בהם פוליטית, זה ברור. אבל צריך להפריד בין כל אלה ובין אזרחים טובים ואכפתיים שחושבים ומצביעים אחרת מאיתנו. יהיה בסדר, חברים, אחים. אף אחד לא הולך לכפות עליכם שום דבר. אתם באמת יכולים להירגע. שר או שרת התחבורה שלנו לא ישלחו לכם פקחים לאוטובוסים כדי לוודא שאתם מקפידים על צניעות והפרדה בין נשים לגברים. שר החינוך שלנו לא יבטל לכם את הבגרות במתמטיקה. אפילו לא את הבגרות באומנות קונספטואלית. ושר האוצר לא יטיל מס מיוחד על חלב שיבולת שועל.

8.

ורגע לפני שאני הולך סוף סוף לישון, רק עוד משפט אחרון, מאוד מרגש, ביום ההיסטורי הזה. תחשבו עליו רגע: עם ישראל חי!

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’