הבעיטה המיותרת של אייל ברקוביץ’: אילו חרדים פגש בחייו?

אפתיע. אני לא כועסת על אייל ברקוביץ’, שבשידור חי התנפל על הציבור החרדי. אני אפילו לא אומרת עליו את המשפט, שאיתו פתח את דבריו נגד לומדי התורה:” “זה יהודי? בושה וחרפה”.

ברקוביץ’ טען ש”הם מנותקים מהעם” ו”הם אלה שהולכים לנהל פה את המדינה בעוד שבועיים”. פעם היה זה ראש הממשלה יאיר לפיד שנהג להתבטא כך נגד החרדים. בקדנציה הראשונה שלו כשר אוצר הוא אפילו סירב להתראיין לתקשורת החרדית. עד כדי כך היינו בלתי נחשבים.

רק ב־2015, כשנבעט לאופוזיציה, הגעתי לחדרו שבכנסת לראיון חרדי ראשון. אני, בוגרת בית יעקב, ומי שעיצבה לעצמה את מודל סבה הגדול, הרב שלום גלאי זצ”ל, תלמידו של החפץ חיים. הוא, תל־אביבי שמתקשה להבין לליבו של החרדי המצוי. לשבחו ייאמר שכבר בתחילת השיחה הבחנתי בשינוי שחל בו. האיש היה מוכן להכות על חטא – צעד לא אופייני לפוליטיקאים – להודות בשגיאות וגם להקשיב וללמוד.

שאלתי אותו בכאב: למה לא דיברת איתנו? למה לא ניסית להכיר אותנו? לא אכנס לתשובתו המפורטת, אבל אני חושבת שהוא הודה שטעה. מאז ועד היום עשה כברת דרך, היום הוא הרבה יותר מכיל אותנו, פחות מתלהם. ולא רק כי הוא ראש ממשלה. עוד הרבה קודם.

אני מנסה לחשוב אילו חרדים פגש ברקוביץ’ בחייו. מן הסתם עיתונאים, מאכערים, אולי גם חברי כנסת/שרים חרדים. אין בדמותם של אלה כדי לשפוך אור על דמותו של אברך, זה הנחשב אצלי כמיטב בנינו. מלח הארץ שלנו. הם מקדישים כל דקה שלהם ללימוד התורה, ובין לבין גם לעזור לאישה, שכורעת תחת נטל הפרנסה.

הם פועלים תחת סט אידיאלים שזר לא יבין אותו. הם מסתפקים במועט, אינם רוכשים מותגים, מדלגים על חופשות יקרות וגרים בדירות פשוטות. לא כל החרדים כאלה, פשוט כי לא כולם מסוגלים לעמוד בדרישות הללו. הלוואי שהיו יותר. אז להשתלח בדמגוגיה “הם ינהלו לנו את המדינה”, כאילו דרעי כשר הפנים היה אחד ש”קורא בתורה כל היום ולא הולך לעבוד”. כאילו ח”כ חרוץ כמו אורי מקלב יושב כל היום בכולל. זה קצת מצחיק.

אני אפילו לא רוצה להיכנס לקריירה המזהירה של ברקוביץ’. למי הוא קרא “חבורה של אפסים” ומה אמר על כך בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל. הסגנון הוא לא הנושא. אני רק מציעה מכל הלב לברקוביץ’, צא לסייר בהיכל ישיבה, צא וראה במו עיניך את הבחורים היושבים ולומדים, לך אחר כך לכולל ותשקיף על האברכים המבלים את יומם מול דף הגמרא, בקש מהם לקחת אותך בהמשך אל ביתם. תסתכל על הילדים שלהם, על החדר שלהם, על הצעצועים.

מן הסתם תפגוש בית לא גדול, עם הרבה ילדים, וחיים של הרבה ערכים ומעט מאד בזבוז כסף. הם אלה שיעלו לאוטובוס רק כי אין להם מכונית, ישלמו על הרב־קו מהמעט שיש להם ויבכו על המחירים שהעלתה שרת התחבורה, כי אצלם כל שקל חשוב.

לא משנה כמה הסגנון שלך יהיה וולגרי, אני כמעט משוכנעת שדקה אחרי סיור כזה תזיל דמעה, תלקה את עצמך על שהשתלחת באנשים היקרים הללו.

הם מלח הארץ שלנו. פשוט עוד לא זכית להכיר.