דקלה אהרן שפרן: שרי, האם את חושבת שהתקשורת מלבה את השיח התקשורתי ואיפה זה בא, אם אנחנו שואלים – אז מה, בעצם, התפקיד של התקשורת…
מודיעין בחירות: רוצים לבדוק את מיקום הקלפי שלכם וזכאות? כנסו
שרי רוט: קל מאד לחבוט בתקשורת ולהגיד שהיא אשמה בהכל. אבל בואו, זה הקהל שרוצה את זה. הקהל פשוט מת על זה, מה לעשות, ואז את, כעורכת, נותנת לקהל את מה שהוא רוצה, אחרת אומרים לך ‘את משעממת’. מה לעשות…
תראו, אני דווקא מאלה שלא אוהבת מציצנות בחיים האישיים, לא הגעתי לפה והצטלמתי מיד – וצייצתי: ‘הנה, אני פה’. אני לא אוהבת את זה. עכשיו, הרבה אומרים לי: תקשיבי, לא צייצת, כאילו לא היית. טרחת, באת, וכלום. לא יודעת, קשה לי להתחבר לזה, אבל אני מבינה בשכל שזה מה שהציבור אוהב.
ומה לעשות, הציבור אוהב הקלטות של פוליטיקאים, ועוד יותר עצוב מזה – הקלטות של הנשים שלהם… צועקות, לא משנה מה. לא אוהבת את זה, אבל ברור שזה מה שהציבור אוהב. אילו הוא היה יותר בוגר – אבל אי אפשר לחנך אותו, כי צברים הם צברים – יכול להיות שאנחנו כעיתונאים לא היינו מביאים את כל הרפש הזה.
הציבור אוהב גם לחבוט. אתה יכול מאה פעמים להגן על פוליטיקאי מסוים, ופחות על הצד שכנגד, אבל אז – הצטלמת עם הצד שכנגד – חטפת. ואתן דוגמה: יצא לי לא מזמן להשתתף בחתונה שהוזמן אליה אביגדור ליברמן. אז במקום שבו אני גרה, קריית ספר, אסור אפילו להגיד את השם שלו. פה עוד העזתי להשתחרר ולומר את שמו… כשהוא נכנס לתפקיד וממשלת השינוי קמה, קראו לנו – למו”לים החרדים ועיתונאים חרדים, הפוליטיקאים של גוש האופוזיציה – דרעי, ליצמן וגפני, ואמרו לנו, אוי אוי אוי אם מישהו ישתף איתם פעולה, אוי וי וי אם מישהו יראיין אותם, והס מלהזכיר להצטלם איתם במסדרון. זהו. מוקצה.
“העזתי לומר: רבותי, הם עוד לא עשו כלום, הם רק עכשיו נכנסו לתפקיד, בואו ניתן להם מאה ימי חסד ונראה מה הם עושים נגד הציבור החרדי… אז בסוף הם כן פעלו נגדנו, אני לא מתכחשת, אבל צ’ק פתוח מראש, תתקפו?
“הגדרת התפקיד שלי כעיתונאי הוא לדבר עם כל אחד. מה לעשות. אני מדברת עם אחמד טיבי, אני מדברת עם אביגדור ליברמן, עם כולם. מי יותר נחמד, מי פחות נחמד, מי יותר יצא לי להיכנס איתו למזנון בזמן הארוחה ומי פחות, אבל אני לא מנטרלת ומצנזרת.
כמו שאמרתי, נכנסתי לא מזמן לחתונה של חסיד חב”ד שנחשב לרב של ‘ישראל ביתנו’, כן, יש שם גם דבר כזה, ובדיוק בדרך לשם שלח לי העורך של ‘ידיעות’ טור שלי להגהה, ומה לעשות, הטור הזה היה בדיוק נגד אביגדור ליברמן. כמה לא נעים…
כתבתי שם, בצורה מכובדת כמובן, אני לא אוהבת להתלהם, שליברמן לא מכיר אותנו החרדים לעומק, ושאם הוא היה מכיר את מיטב בנינו אולי הוא היה חושב אחרת וכו’, ואז אני מוצאת את עצמי ניגשת אליו ואומרת לו: ‘אביגדור, בדיוק הרגע שלחו לי טור נגדך’, אל תקח את זה אישית, אבל אתה יודע את דעתי על מיטב בנינו שיושבים ולומדים תורה. ולא נפתח את זה כאן כי זה דיון של שלוש שעות… והוא כזה צוחק ומחייך ואומר: ‘הכל בכיף’, ומישהו צילם ושלח לי את התמונה.
“אני לא ראיתי צורך להתבייש במשהו שעשיתי, אני לא חושבת שעשיתי משהו רע. ואפילו צייצתי את זה. המתקפות שקיבלתי באותו לילה ולמחרת, מחרדים, אבל לא רק, ומליכודניקים, שכאילו בגדתי בהם, ואסור להצטלם איתו כי הוא אנטי-ביבי, והוא היה פעם עם הליכוד ופרש…
“אנחנו צריכים כעיתונאים לבנות שריון מיוחד כדי להתמודד מול המתקפות הפרועות הללו. עכשיו, אני לא יודעת איך היה פה לפני 60 שנ, אני מניחה שהדיון היה קצת יותר מכובד וגם הרשתות החברתיות והטוויטר הפכו את זה ליותר נגיש כשכל אחד מה’עמך’ יכול להטיח בך ‘מכשפה’ ועוד כל מיני מילים שלא נחזור עליהן.
“זה כואב, אבל זו המציאות. ואולי טוב שיש חופש ביטוי, שכל אחד יכול להביע את דעתו. אולי היו צריכים לעשות צנזורה כלשהי? לא חושבת. אני גם חושבת, שהרכבת כבר יצאה מהתחנה”.