• אריה ארליך, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. אני אבקש ממך מה שאני מבקש מכל האורחים – תספר תחילה על עצמך: איפה גדלת, על משפחתך, איפה למדת.
הפצעתי לאוויר העולם בט”ז באלול תשמ”ז, דור תשיעי בירושלים, בן בכור למשפחה שהפכה בהמשך לברוכת ילדים בלי עין הרע. את אבא שלי מכירים רבים: הרב עידו ובר-ארליך, יהודי שעוסק בהרבצת תורה ובזיכוי הרבים במשך שנים רבות. בבחרותו הכיר אבא את הצדיק הירושלמי רבי משה ובר זצ”ל, יהודי ענק בתורה ובחסידות, והוא הפך לתלמידו המובהק. עד כדי כך, שמכיוון שלרב ובר לא היו ילדים ביולוגיים – לקראת חתונתו החליט אבי לאמץ את שם המשפחה של רבו, כתוספת לשם המשפחה המקורי, כשהוא עושה זאת בהסכמת אביו-מולידו. מכאן הצירוף ‘ובר-ארליך’.
תקדימי: מה יקרה בהיכל תרבות ענק שהוקם בלב שכונה חרדית?
נולדתי לתוך בית שבו המילה הכתובה והמשודרת שלטה ללא-מצרים, הייתי אומר עד כדי אובססיה. סבא, אבא של אבא, היה איש המילה הכתובה. הוא ערך את עיתון ‘חירות’, הביטאון של התנועה שהפכה בהמשך לתנועת הליכוד, כתב נאומים עבור ראש הממשלה מנחם בגין, היה במשך שנים דובר אל-על, דובר השק”ם, דובר משרד השיכון ומשרדי ממשלה נוספים, ובשנותיו האחרונות כתב את נאומיהם של חברי הכנסת ר’ מנחם פרוש ז”ל ובנו יבלח”א חבר הכנסת מאיר פרוש, ויעץ לתנועת אגודת ישראל.
במשך השנים למדתי ממנו הרבה בתחום הכתיבה וההבעה, כשהוא מדייק את הכתיבה שלי ולא מהסס לבקר ולהעיר באמצעות מכתבים ופקסים ששלח אליי בכתב ידו. לא אכחד אם אומר שהוא די רווה נחת לראות איך נכדו הבכור ממשיך בדרך הכתיבה. גם אחי הצעיר, שניאור ובר, ספג את העולם הזה, והוא כיום עורך ‘מרכז העניינים’.
אבי לקח את האהבה המשפחתית הזו לכתיבה למקום רוחני יותר: מזה 32 שנה הוא עורך את אחד מעלוני פרשת השבוע הוותיקים ביותר בבתי הכנסת – ‘שמעו ותחי נפשכם’. רק ‘שיחת השבוע’ ו’מעיין השבוע’ הקדימו אותו. מגיל ארבע הייתי מתלווה לאבא אל בוידעם קטן בשכונת בתי אונגרין, שם היה יושב אחד מיקירי השכונה, יהודי ירושלמי בשם ר’ יצחק פרנקל, שהחזיק בביתו את המחשב היחיד בשכונה.
באמצעות מסך בגודל מפלצתי ותוכנת ‘איינשטיין’ שריצודיה המעצבנים עומדים לי מול העיניים עד היום – פרנקל היה מקליד את דברי התורה והסיפורים השבועיים מתוך כתב היד שעליו עמל אבי במשך שעות ארוכות, כשהוא כותב, מתקן ומוחק, ואז כותב הכל מחדש עד שהיה יוצא מאמר מלוטש.
אחר כך, מרוצים מהתוצאה, פרי העמל השבועי היה עולה על גבי ‘דיסקט’ – כלי שלילידי עשרים השנים האחרונות אין סיכוי להכיר – ועם הדיסקט ביד היינו צועדים בחיל ורעדה אל ביתו של מעמד מקצועי – היום הוא אדמו”ר מוכר בישראל ולכן לא אסגיר את שמו – ושם הייתה מתבצעת עבודת העימוד. משם היינו ממשיכים ל’דפוס המקור’, וביום שישי הייתי מתלווה לאבא אל כל בתי הכנסת בירושלים, ויחד היינו מחלקים את העלונים. זה היה מסע שבועי חוצה תרבויות ועדות: מ’מוסאיוף’ בשכונת הבוכרים וסאטמר ברחוב יואל, ועד לבעלזא, גור ובית הכנסת הגדול.
ללא ספק, הדמות הרוחנית המשפיעה של שנות ילדותי, ואשר בעצם מלווה אותי עד עצם היום הזה – היא דמותו של רבי משה ובר. בעקבות אבי, גם אני הייתי קרוב אליו מאוד, והוא התייחס אליי כמו נכד ממש. למדתי על ברכיו, וספגתי ממנו הרבה חסידות ויראת שמים, והוא ייעד אותי לגדולות. למעשה, בניגוד לסבא הביולוגי, אני לא בטוח שהרב ובר היה שמח לראות אותי פורח בעולם העיתונות. אם יום אחד אפנה לאפיקים אחרים – אני תמיד מהרהר ברצינות ביום הזה – זו תהיה תולדה של הקשר עם הדמות הרוחנית הגדולה הזו.
כאנקדוטה משעשעת אני יכול לספר, שבמשך שנות ילדותי – ‘ובר’ היה שם המשפחה הדומיננטי שלי, וכך הייתי מוכר בחיידר ובישיבה. כשהתחלתי לשלוח את ידי בכתיבה פומבית, ביקשתי לאמץ שם שלא יסגיר את זהותי – הייתי אז בחור ישיבה – ולכן חתמתי ‘אריה ארליך’, כטריק שאיפשר לי מצד אחד להשאיר את החותם האמיתי שלי, ומצד שני ליהנות מסוג של אנונימיות. עם השנים, וכפי שקורה במקרים כאלה, ה’אלטר אגו’ השתלט על האגו, והעניין הפך לעובדה מוגמרת. למעשה, שני שמות המשפחה נכונים ורשומים בתעודת הזהות שלי ושל ילדיי, כך שאין לי בעיה עם אף צורת פנייה.
יחד עם זאת, עד היום אני יודע להבחין בין אלה שבאלפון שלהם אני רשום בשם ‘אריה וובר’, לבין אלה שמכירים רק את ‘אריה ארליך’: הראשונים הכירו אותי לפני חמש-עשרה שנה, שלא דרך עיסוקי העיתונאי, ואילו אלה שקוראים לי אריה ארליך הכירו אותי מאז שהתחלתי בפעילותי התקשורתית. כמובן שיש לי חיבה מיוחדת דווקא לאלה שנמנים על מעגל החברים, ללא קשר להשפעה העיתונאית.
כילד של שכונת ‘בתי אונגרין’ – אך טבעי היה מבחינת הוריי שאֶשָׁלח לחיידר השכונתי. זהו תלמוד תורה ‘שומרי החומות’, ההארד-קור של היישוב הישן בירושלים, חיידר שבו לא רק שלא דיברו בו בעברית, אלא שאסור היה לי להסגיר את העובדה שבבית אנחנו מדברים עברית.
הייתי אהוד על חבריי לכיתה, אבל המשגיחים והמלמדים נהגו מפעם לפעם להפליא את מכותיהם בתלמידים, כפי שהיה מקובל בחיידרים בירושלים. אלה היו מכות-מכות. היו ביניהם ‘מלמדים’ שנהגו לאסוף מקלות פלסטיק מעריסות שבורות, והמקלות פשוט היו נשברים על הגוף הרך של התלמידים. זה היה לא נעים בעליל, וכשאני פוגש את החברים גם כיום – אני שם לב שהם מתקשים לשכוח עד עצם היום הזה, ובמידה מסוימת אצל רבים מהם נשארה איזו צלקת נפשית, כתוצאה מהנוהג הנפסד הזה, שרווח במשך דורות בתלמודי תורה בירושלים.
אני יצאתי ב”ה ללא פגע, בין היתר בזכות הבית הנפלא והמכיל שבו גדלתי, שהיווה קונטרה מושלמת לתרבות ההכאות בחיידר. אבל אחד התיקונים שזכיתי לפעול למענם היה כאשר פרסמתי סדרת טורים אישיים ב’משפחה’ על התופעה המגונה של הכאת ילדים בידי ‘מלמדים’, כשאני חולק כמובן את חוויתי האישית עם הקוראים. הטורים הללו חוללו סערה אדירה, קיבלתי ד”שים מעשרות חיידרים שבהם תלו עותקים של הטור ב’חדר מלמדים’, והשיא היה כאשר המשגיח באותו חיידר בו למדתי – המשמש בתפקידו עד היום – ביקש להיפגש איתי.
הוא סיפר שהטורים הגיעו לאוזניו והוא לקח את הדברים לתשומת ליבו. הוא הוכיח באותות ובמופתים כי הוא נחוש לעשות כל אשר לאל ידו כדי שהשיטה הזו תעבור מן העולם. אם יש לי חלק בכך שילדים בירושלים ובכלל בחיידרים כבר לא סופגים סטירות מ’מלמדים’ – בהחלט שאשמח שגם זה יהיה חלקי מכל עמלי.
אבל למרות הכל – יש לי גם הרבה זיכרונות נעימים מהחיידר. בסך הכל למדתי טוב, רכשתי שם קניינים חשובים בתורה. בעיקר אני זוקף לזכות לימודיי שם את היותי כיום ‘בעל קורא’ – היה מלמד שהשקיע בהוראת טעמי המקרא – וגם את השליטה בשפת האידיש. לדעת אידיש זה דבר פנטסטי. מי שלא דובר אידיש הוא בעיניי סוג של נכה תרבותי. העולם החרדי בארצות הברית ובאירופה מדבר באידיש, ההיסטוריה של יהודי אשכנז כתובה באידיש, וכל העושר התרבותי הזה חסום בפני מי שאינו יודע אידיש. לצד האנגלית שרכשתי ברבות השנים – האידיש שבפי היא אחד הכלים המרכזיים בארגז הכלים שלי כשאני פוגש מנהיגים וגדולי תורה וכשאני מסקר את הקהילות החרדיות מעבר לים.
• איך מגיעים מהישיבה לעולם הכתיבה והתקשורת?
למעשה, כבר בישיבה לא הפסקתי לכתוב, ואם ללכת עוד אחורה במנהרת הזמן – המקצוע שבו קיבלתי את הציונים הכי גבוהים היה בכתיבה ודקדוק. ה’שרייבר’ הרב שלזינגר ז”ל השתמש בכתיבה שלי כדוגמה לכתיבה טובה בלשון הקודש. אבל זו לא הייתה חכמה – הייתי היחיד בכיתה שהגיע מבית דובר עברית.
בח”י באדר תש”ס נפטר הרב משה ובר זצ”ל. זה היה חצי שנה לפני חגיגת בר-המצווה שלי, כשלמעשה – כמה חודשים קודם לכן קיבלתי ממנו סוג של רמז לכך שבבר-מצווה שלי הוא כבר ישתתף מעולם האמת. לקראת מלאות שנה להסתלקות – החלטתי שאני רוצה לפרסם כתבה ארוכה לזכרו.
הלכתי ל’קופי מא”ש’ – חנות צילום ומכשירי כתיבה שעד היום קיימת בשכונה – ורכשתי מחברת יפה ועט פיילוט, שבעבר אהבתי לכתוב בו. התיישבתי בבית הכנסת חב”ד במאה שערים, והתחלתי לכתוב. יצאו 2,500 מילה – פרי עמלו של כתב צעיר בן 13 וחצי. את המאמר שלחתי בדואר למערכת עיתון ‘כפר חב”ד’. העורך, אהרן דב הלפרין, קיבל את המאמר. כמה ימים לאחר מכן התקשרתי למערכת העיתון, והלפרין – שאני בטוח שאיננו זוכר כיום את השיחה הזו – הודיע לי שהמאמר יתפרסם.
ביום רביעי לא עצמתי עין. בשעה שש בבוקר זינקתי לתיבת הדואר, קרעתי את הניילון, וראיתי מאמר פרי עטי מודפס על גבי עיתון! אגב, המאמר הראשון ב’כפר חב”ד’ נשא את הכותרת: “ה’אוהב ישראל’ מירושלים”. מאז הודפסו אלפי כתבות וטורים שלי, אבל ההתרגשות הראשונית ההיא נצורה במקום קדוש בליבי. נלהב מההצלחה, המשכתי לשלוח מאמרים אנונימיים לכפר חב”ד, כשאני חותם בשמות עט שונים.
בישיבה לצעירים ‘שומרי החומות’, אליה המשכתי הישר מהחיידר שנושא את אותו השם – עלו עד מהרה על מיומנויות הכתיבה שלי, וכמובן ש’סונג’רתי’ לכל משימת כתיבה שנדרשה: מעלונים וחוברות ועד למודעות ומכתבים לתורמים. כמובן שהייתי אמון על כתיבת השיעורים של הר”מים, וכחלק מכך היה לי קשר עם מי שהיה אחד מחבריי הקרובים אז – הנער בנימין ברגמן הי”ד, חבר השיעור שלי. בנימין היה בעל כישרון רב-תחומי, בציור, בנגינה, בכתיבה יפה ובכל דבר אסתטי, לצד היותו שקדן-על, בחור ירא שמים ומלא קסם. היינו כותבים את השיעורים יחד, כשאני מסייע בניסוח והוא מעלה את הדברים על הכתב בדפדפת באמצעות הכתב העגלגל והיפהפה שלו, בתוספת עיטורים ואיורים שהיו קילורין לעיניים.
ואז מגיע אחד הימים הדרמטיים של חיי: כ”א מנחם-אב תשס”ג. יום קודם לכן סיימנו את שלוש שנות הלימודים בישיבה לצעירים, והיינו אמורים לעלות איש-איש לישיבה שלו. אני התקבלתי לישיבה הכלל-חסידית ‘נזר התורה’, שהייתה אז בשיא תהילתה הציבורית, ובנימין, בן קהילת ‘המתמידים’, היה אמור להמשיך לישיבת ‘תורת ירושלים’ של הקהילה.
למחרת, בכ”ב מנחם-אב, היה אמור להיערך טיול פרידה שנתי של כל השיעור בישיבה. הכנו יחד חוברת מיוחדת לקראת הנסיעה, וההתרגשות הייתה בשיאה.
בשעות הערב המוקדמות אני יושב בבית, אורז חטיפים לטיול שייערך מחר, ואז אני שומע בום אדיר. כעבור דקות אחדות – יללות סירנה החרידו את האזור. הפיגוע הארור בקו 2, שבו נהרגו על קידוש ה’ 22 יהודים שעשו את דרכם מהכותל המערבי. אחד מהם – שדווקא עלה לאוטובוס בתחנה האחרונה לפני הפיגוע, מול כיכר זוועהיל – היה החבר הטוב, בנימין ברגמן הי”ד. הפרח הזה – שאלמלא הפיגוע מן הסתם היינו שומעים עליו כיום בהקשרים של הצלחה תורנית – נקטף באיבו.
אין צורך לתאר את ההלם, הכאב והטראומה שבמידה מסוימת טבועה בי ובחבריי עד היום. בהלוויה שנערכה באותו ערב הקריא האבא, הרב אברהם ברגמן יבלח”א, גבאי השטיבלאך בבית ישראל, מכתב מוכתם מדמו של בנימין, שנמצא בכיסו. היה זה מכתב הוקרה שכתבתי לו על השנים שבהן נהנינו מסיכומי השיעורים בכתב ידו הנאה, והמכתב הזה צוטט בכל העיתונים שסיקרו את קדושי הפיגוע.
הרגשתי צורך עז לכתוב מאמר לזכרו של חברי בנימין ברגמן הי”ד. כמעשהו בראשונה עם ‘כפר חב”ד’ – הפעם בחרתי בבמה של עיתון ‘העדה’ – ביטאון העדה החרדית בירושלים. כתבתי מאמר נרגש מאוד, תחת הכותרת ‘זכור אזכרנו עוד’, עליו חתמתי את השם א’ ו’. שלשלתי את כתב היד לתיבת הדואר של מערכת ‘העדה’, ששכנה בבניין מתפורר במאה שערים, מעל ל’רומיינישע שול’. מי שהיה העורך אז, שמואל חיים פפנהיים – שקורא על כך כאן לראשונה – שלף למחרת את המעטפה, הקליד את המאמר ובאותו שבוע דמעתי לקרוא אותו מעל גבי העיתון. גם כאן, נישא על כנפי ההצלחה, המשכתי לשלשל מאמרים אנונימיים בענייני השעה – והמערכת, שכנראה לא הייתה משופעת בתקציב לשכר סופרים, נהנתה מגשם המאמרים שניתך עליה חינם אין כסף.
מ’נזר התורה’ המשכתי לישיבת חב”ד בבני ברק, שם נקשרתי בדמותו של ראש הישיבה שלי – הגאון רבי חנניה יוסף איזנבך זצ”ל, בעל ‘מחנה יוסף’.
•
• מי, בעצם, קלט אותך בעולם התקשורת?
יום אחד אני מקבל שיחת טלפון. “שלום, אהרן קליגר, השבועון החרדי שעה טובה”, הזדהה הדובר מעבר לקו. “שמעתי שיש לך כישרון כתיבה ואני רוצה ללהק אותך לעיתון שלנו. העיתון הולך לעבור שדרוג רציני”, ניסה לשכנע.
עד היום אין לי מושג מי מסר לקליגר את המספר שלי וסיפר עליי את הלשון הרע הזה. אבל על אחד כמו קליגר לא שואלים שאלות. יש לו שיטות שעדיף לא לשאול עליהן.
השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. ב’שעה טובה’ הכרתי עורך בשם דוד רוטנברג, שהיה ונשאר העורך הראשון שלי, והרבה ממיומנויות העריכה בהן אני משתמש כיום – נרכשו כשהייתי מציץ מבעד לחלון חדר העריכה במערכת שנשכרה ברחוב בר כוכבא, כשהוא אפילו לא שם לב שיש מי שעוקב אחרי כל תזוזה במקלדת שלו.
זו הייתה תקופה שבה עשינו לכולם ‘בית ספר לעיתונות’. המעוף חסר המעצורים של קליגר, האש בעיניים שלי והמקצועיות שלך – הביאו אותנו לבתיהם של גדולי ישראל ולהבדיל אישים בכירים במשק, ובכל שבוע העלית בגאווה בפורום ‘בחדרי חרדים’ את השער תחת הכותרת ‘וזה השער של שעה טובה השבוע’. לימים סיפרו לי עמיתיי במערכת ‘משפחה’ הגדולה והמצליחה, שבתקופה ההיא הם היו יושבים בכל שבוע וכוססים ציפורניים בציפייה לגלות איזה ‘שוס’ הביאו החבר’ה הנועזים מהעיתון המדשדש, שפתאום התחיל לעשות קולות של עיתון רציני.
הכתיבה ב’שעה טובה’ נעשתה במקביל ללימודיי בישיבה, ובדיעבד אני מצטער על כך מאוד. כמובן שהקדשתי לכך שעות ספורות בשבוע, רק ב’בין הסדרים’ ובשעות הלילה, אבל מטבע הדברים, העבודה הזו די שאבה אותי, ולכן, כעבור שנה החלטתי לחתוך החוצה ולהתמסר אך ורק ללימודיי בישיבה.
באלול תשס”ח זכיתי להקים את ביתי בשעה טובה ומוצלחת. למדתי ב’כולל’, אבל בשלב מסוים התחילו צרכי הפרנסה לדחוק בי. כמובן שכיוונתי לטופ – להפוך לכותב מן המניין בעיתון ‘משפחה’. במסגרת כך עשיתי שתי פעולות: א – שמעתי שיוסי אליטוב, מי שכוכבו דרך אז כפרשן הפוליטי וכסגן העורך של ‘משפחה’, עורך ברית לבנו באולמי ‘בית ישראל’. החלטתי להתייצב לברית. הצגתי את עצמי בפני יוסי – שבהתחלה ראה בי עוד בחור נודניק שמישהו שכנע אותו שהוא יודע לכתוב. בנוסף, הרמתי טלפון למי שהיה אז העורך, אברימי רוזנטל. כאן כבר הגעתי מוכן יותר, הבאתי את תיק העבודות מהעיתון הקודם. אליטוב הצטרף לפגישה, ובסופה של הפגישה המשולשת במשרדים בהר חוצבים הודיעו לי שהתקבלתי.
אני זוכר משפט שאליטוב – שבהמשך הפך לחבר-אמת ושותף בעיתון ובספרים שערכנו יחד – אמר לי אז: “משפחה זה לא כמו ‘שעה טובה’, כאן זה לא ‘חסידישע מלווה-מלכה’. צריך לאמת כל סיפור. תשמע לי – אל תהיה מכונת ירייה של מילים”. אגב, כיום אני לא בטוח שאני לא מכונת ירייה של מילים – אבל אני כן מתאמץ שהיריות יהיו ממוקדות.
מאז, ובמשך ארבע-עשרה שנה, אני בחסדי שמים ממשיך להיות חלק מ’משפחה’. אחד הדברים שאני משתבח בהם מאוד – זו עובדת הקביעות והיציבות להן זכיתי ב’משפחה’. אמנם עבדתי לאורך השנים בתפקידי עריכה מקבילים – בין היתר כאחד מעורכיו של האתר ‘בחדרי חרדים’ בתקופתך – אבל ב’משפחה’ אני כותב ועורך ברציפות שנמשכת כבר 14 שנה, מבלי לדלג ולקפץ ממקום למקום. קשה לבטא במילים את הזכות הגדולה להיות חלק מהנבחרת המנצחת בעיתון החרדי הגדול והמשפיע ביותר. אני יודע שיש מי שאצלם זו מילה גסה – אבל כן, אני וחבריי מרגישים שליחות של ממש בעבודה החשובה הזו.
• תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.
לילה שלם במחיצתו של האדמו”ר רבי מאיר הלברשטאם מטשאקווא. יהודי שנולד במזרח-אירופה, עלה כילד לארץ, ולקראת בר המצווה שלו חזר לאירופה כדי לחגוג בר מצווה עם סבו – ואז פגשה אותו המלחמה. הוא עבד במחנות, התגלגל לסיביר, נמלט עם ילדי טהרן, ואת כל סיפור החיים הבלתי נתפס הזה הוא מספר לי – בחור ישיבה עם עט ביד – בלילה ארוך אחד בביתו בבני ברק.
כשהוא סיפר לי איך בבוקר ראש השנה במחנה בסיביר הוא דאג עם חברים לשבור את הפעמון שמעיר את האסירים בבוקר ואז, כשהסוהרים חסרי האונים לא יודעים איך להעיר את האסירים הוא מתייצב ונותן להם ‘פתרון’ בדמות “חצוצרה מיוחדת שאני יכול לתקוע בה ולהעיר את כולם” – השערות שלי סמרו. מאז ראיינתי דמויות רבות, חלקן עם סיפורי חיים הרואיים – אבל הפעם הראשונה שבה אתה נחשף לסיפור כזה מכלי ראשון ובאופן בלתי אמצעי – נשארת חרוטה לנצח.
• מה, לדעתך, שיא העבודה העיתונאית שלך?
זה שיא עצוב לצערי, והוא לא בדיוק נעשה במסגרת עבודתי העיתונאית. אבל הרגע הזה שבו בל”ג בעומר תשע”ו אני נדחק עם המוני החוגגים ב’גשר דב’ ומרגיש שהשביל הזה הוא סכנת נפשות, ואז אני מפרסם גם בחשבון הטוויטר שלי וגם בטורי בעיתון, שבמקום הזה עלול להתרחש אסון גדול, ואז, לאחר שאף אחד לא מקשיב, שלוש שנים לאחר מכן קורה אסון מירון הבלתי נתפס – זה רגע שאותו אני לא רק נוצר לעצמי, אלא גם חולק עם חבריי ואלה ששואלים אותי איך נכון לפעול במרחב התקשורתי: א’ – תמיד תתריעו, אל תהססו ואל תגורו מפני איש. שנית – ועל כך אני מייסר את עצמי – אל תסתפקו בציוץ או טור; תמשיכו לשגע את כולם. תהיו אובססיביים.
כתיבה חד פעמית היא כ’קול קורא במדבר’, כתוקע לתוך הבור. הגורמים הרשמיים מחכים שהנושא יימוג מעל סדר היום הציבורי ואז ימשיכו להפטיר כדאשתקד. רק כתיבה עקבית, שוב ושוב ושוב, מביאה תוצאות.
הוכחה מאוחרת לכך קיבלתי כשהובלתי מול משרד התקשורת את המאבק הציבורי על העדר הקליטה הסלולרית בעיר מגוריי ביתר עילית. כתבתי שוב ושוב, יצרתי תיוג מיוחד, העליתי את הנושא במפגשים מול מבקר המדינה והפעלתי ח”כים ששלחו מכתבים ושאילתות, ובעקבות כך – בחודש האחרון התבשרו תושבי ביתר עילית על הצבת אנטנה גדולה שפתרה את שיבושי הקליטה.
צילום: צבי מילר ואלחנן קוטלר
כסוג של תיקון מאוחר, בעקבות אסון מירון, זכיתי להיות בין העיתונאים החרדים הלא-רבים שדחפו והובילו קול ברור ונחרץ בעד הקמת ועדת חקירה לאסון, כדי למנוע את האסון הבא, ולא פחות מכך – להראות שחיי אדם יקרים בעינינו. עמדנו אז מול ממסד שלם שניסה לסכל את ועדת החקירה, כולל חברי הכנסת החרדים שמשום מה לא תמכו בכך. וכמו במאבק נגד ‘מתווה הכותל’ שהחל מהעיתונות החרדית הבלתי תלויה והשפיע על חברי הכנסת – גם הוועדה הזו הוקמה בסופו של דבר, והתברר שהיא עושה עבודה חשובה ומקצועית להפקת הלקחים ולהסדרת ההר המקודש בצורה בטיחותית.
• מהו סקופ חייך?
שעת לילה מאוחרת של מוצ”ש סגרירי בקרית יואל שבמונרו. אני עומד במשך קרוב לשעתיים בחדר קבלת הקהל של האדמו”ר רבי אהרן מסאטמר, במסגרת מה שאמור היה להיות מפגש קצר שיכלול לכל היותר מספר מילות נימוסין, לקראת כתבה גדולה שהתכוננתי לפרסם על ממלכת סאטמר.
בפועל, הפגישה הפכה לריאיון ארוך וממושך עם אחד מגדולי המנהיגים של היהדות החרדית בארצות הברית. על הפרק עמדה אז סערת חוק הגיוס, והאדמו”ר השיב בפירוט ובידענות על כל שאלותיי, תוך שהוא מוכיח התמצאות בכל פרט ממאות הסעיפים שנכללו בפסיקת בג”ץ שפורסמה קודם לכן. האדמו”ר ידע להתמצא בהלכי הרוח של הפוליטיקאים והמפלגות השונות בישראל, כשהוא מנתח את המהלכים הבאים בסאגת החוק הגורלי לעתידו של עולם הישיבות בארץ ישראל.
במהלך השנים זכיתי לשוחח עם עשרות אדמו”רים, בהם עם אחיו, האדמו”ר רבי יקותיאל יהודה מסאטמר, וכל שיחה כזו נצורה על לוח ליבי. אבל רמה כזו של ירידה לרזולוציה של נושא אקטואלי שמתנהל בשפה העברית, במרחק אלפי מיילים ממקום מושבו של האדמו”ר – זו בהחלט חוויה שדוגמתה לא זכרתי מאף מפגש אחר.
לחילופין, ראיינתי אינספור אישים בכירים, לרבות את בנימין נתניהו בשנות כהונתו כראש הממשלה. אבל הרגע שבו יצאתי אל השלג של מונרו בשעה שתיים בלילה של מוצאי שבת, כאשר בידי שיחה אקטואלית נדירה עם הרבי מסאטמר – הוא רגע של הרגשה שבידי סקופ של ממש. סקופ מהסוג שאף עיתונאי לפניי לא השיג.
•
• ספר על מקרה בו חשת סיפוק מיוחד מעבודתך העיתונאית.
מהישגים עיתונאיים רוויתי. רגעי הסיפוק האמיתיים מזדמנים כאשר אני מקבל פידבק על חיים שהשתנו לטובה בעקבות טור שפרסמתי. תגובות כאלה מתגלגלות לפתחי לעתים קרובות, ועם כל תגובה כזו – אני מתמלא תחושת סיפוק ומנסה לדייק את עצמי כדי להביא עוד תועלות מהסוג הזה.
בשנה האחרונה גלגלה אותי ההשגחה העליונה להיות לאוזן קשבת עבור כמה נערים שנפלטו מהמסגרות החרדיות. לגמרי לא תכננתי את זה, אבל נפלאות דרכי ההשגחה. יש שם תועפות של כאב, ונשמות גדולות כעצם השמים לטוהר, שמסתתרות תחת קליפה קשה ומאתגרת. את סיפורו המטלטל של אחד הנערים הללו הבאתי בטורי שפורסם ביום הכיפורים השנה. ראיתי בעיתוי של יום הכיפורים הזדמנות נאותה – כסוג של סניגוריה על עם ישראל ועל הנערים המתמודדים והוריהם.
כמה ימים לאחר מכן, בעודי עורך את קניותיי לחג הסוכות, עצר אותי יהודי שהציג את עצמו בדמעות כאבא לנער שנטה מדרך הישר. יהודי מסלתה ושמנה של אחת הקהילות החשובות בביתר עילית. הלה סיפר לי איך בעיצומו של יום הכיפורים הוא ורעייתו קראו את הסיפור בדמעות שליש, כשהם מוצאים בכל הפסקאות שבו את סיפורו של בנם, מחמל עיניהם, אחד לאחד. הזוג השבור ראה בפרסומו של הסיפור הזה ובתזמון קריאתו – מעין הארה גלויה ששוגרה אליהם משמים, אשר נתנה להם כוח להמשך ההתמודדות.
עוד לא קהה הרושם שלי מהשיחה עם אותו אב, וזוג הורים נוסף פנו עם סיפור דומה. עם כל הכבוד להישגים העיתונאיים – רגע כזה הוא רגע של סיפוק אמיתי. גם לחבריי אני ממליץ – אל תישארו עם הסקופ, נסו לראות כיצד להפוך את הנגישות להמוני קוראים ככלי להבאת אור לחייהם של אנשים.
• אנקדוטה מיוחדת מהשנים הרבות בהן אתה בתקשורת.
האנקדוטה הכי דרמטית אירעה בסופה של שנת תשפ”ב, עת הייתי על סף מעצר ליד הקרמלין. נסעתי לתעד את מצבם של יהודי רוסיה תחת ‘מסך הברזל’ המתחדש בצל המלחמה באוקראינה, הסנקציות העולמיות והצנזורה התקשורתית, ובשיא הביקור עלה בידי לערוך ריאיון ארוך ומפורט עם רבה הראשי של רוסיה, הגאון רבי בערל לאזאר, ששבר שתיקה תקשורתית לראשונה מאז המלחמה והדהים אותי ואת קוראיי ביחסו הישיר לנושא הגורלי שמשפיע על חייו וחיי קהילתו. פירות המסע הזה ראו אור על פני 16 עמודים במגזין ראש השנה של ‘משפחה’.
לאחר הריאיון, בשעה אחת בלילה, צעדתי לעבר מתחם הקרמלין במוסקבה. בסוג של זחיחות דעת מטופשת למדי, חשבתי שיהיה זה רעיון משעשע לצלם סרטון קצר עבור הקוראים על רקע הקרמלין. שלפתי טלפון סלולרי, וצילמתי את עצמי מתאר איך מאחורי החומה הזו יושב הנשיא פוטין ומתכנן את המשך הלחימה באוקראינה ובנשיאה זלנסקי. ציינתי שבשיטוטיי ברחבי מוסקבה גיליתי תמיכה אזרחית במלחמה, אבל מצד שני – ברוסיה מופעלת צנזורה תקשורתית. אך יצאו המילים מפי, ולעברי זינקו שניים משוטרי משטרת הקרמלין בפנים חמורות סבר והחרימו את המכשיר הסלולרי שלי.
שוטרי הקרמלין דרשו ממני להקיש את קוד הנעילה, ניגשו לגלריית הסרטונים והורו לי למחוק את הסרטון. היה רגע שבו בחוצפה ישראלית אופיינית חשבתי לטעון שזכותי לצלם ואין להם זכות לחטט לי במכשיר, אבל אז נזכרתי שאני נמצא ברוסיה… מחקתי, כמו ילד כנוע וצייתן מחקתי. אחר כך הורו לי להיכנס לסל המחזור, וגם משם הורו לי למחוק את הסרטון. היה עוד רגע שהם התבוננו בי, ואז, בחסדי שמים, הורו לי להתפנות מרחבת הקרמלין ולא לחזור.
כאשר סיפרתי על כך מאוחר יותר לידידיי הרוסיים, הם אמרו לי: “תערוך סעודת הודיה על כך שהדבר היחיד שאיבדת זה את הסרטון מהקרמלין. בקלות רבה יכולת לאבד את חירותך”.
• אתה נפגש עם אדמו”רים וגדולי תורה. איך בעצם מתנהלות השיחות איתם?
כמובן, בחרדת קודש, בדרך-ארץ, לא כדבר איש אל רעהו ולא כדבר עיתונאי אל פוליטיקאי. כשמדובר באדמו”ר חסידי, השיחה נערכת כמובן באידיש, כשאני חגור אבנט כמקובל. ואם מקובל באותה חצר לעמוד בעת שיחה עם האדמו”ר – לא אשב עד אשר יורה לי האדמו”ר לשבת. השיג והשיח צריכים להיות מהעולם החסידי והתורני, אבל ברוב המקרים אני מופתע לגלות שגם אם הראש מגיע השמיימה – הסולם מוצב ארצה. חלק מהאדמו”רים מציינים כי הם קוראים את הטורים, מעירים על הנכתב ומביעים את החשיבות לכתוב ביראת שמים ובאופן שיביא תועלת לרבים.
לא כל שיחה כזו באה בסופו של דבר לידי כתיבה. לעתים אני מתבקש מפי הרבי עצמו לנצור את הדברים אצלי, וישנן שיחות שנערכות מלכתחילה שלא לצורך פרסום. שיחה אחת כזו, עם אחד מגדולי המנהיגים שבדור, נצורה בליבי במיוחד, ועוד חזון למועד.
•
• כיום אתה עורך מגזין ‘משפחה’. איך הגעת, בעצם, לעריכה?
כבר בשנה השנייה לעבודתי ב’משפחה’ התבקשתי לשאת בעול העריכה. ערכתי את המוסף האקטואלי ‘סוגרים שבוע’ שהחל לצאת לאור בשנת תשע”א. אז ערכתי בין היתר את טורו השבועי של מי שהפך לימים לשר בכיר בממשלת ישראל, ובאותה תקופה כתב טור שבועי תחת שם העט ‘חנוך לברון’. במקביל ערכתי ב’בחדרי חרדים’ ובפלטפורמות נוספות שביקשו את שירותיי מאחורי הקלעים.
לפני שלוש שנים זימן אותי מנכ”ל ‘משפחה’, יהודה נחשוני, לפגישה שבה הודיע לי על החלטת ההנהלה למנות אותי לעורך המגזין. קיבלתי את המשימה בחרדת קודש. אני זוכר את הגיליון הראשון שאותו ערכתי, בחודש שבט תש”פ: על השער התנוססה תמונה של אדם מלוכסן עיניים, עם משהו מוזר על פניו – מסכה… הכותרת הייתה “מאחורי המסכה”, והכתבה הראשית תיארה את המגפה המוזרה שהחלה להכות במזרח הרחוק ואנשים נופלים שדודים ברחובות כתוצאה ממנה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה המילה ‘קורונה’ נכתבה ב’משפחה’. השאר, כפי שכולנו מכירים, היסטוריה.
מגפת הקורונה שבתוך זמן קצר הלכה והתפשטה עד לארץ – הייתה מבחינתי נחיתה קשה ביותר לעבר התפקיד התובעני. הנחיתה הקשה ביותר שיכולתי לדמיין. לצד הצורך לסקר מכל הזירות – בתוך מספר שבועות נכנסנו לנוהל עבודה מהבית, עם סגרים ובידודים, וחברי מערכת שנדבקו בעצמם, וצורך לערוך מגזין בתנאים שאף עורך לא הסכין להם שנים קודם לכן. אבל הייתה סייעתא דשמיא מיוחדת, שאותה עמיתיי ואני רואים לאורך כל שנות עבודתנו בעיתון. יש בידי סיפורים רבים על השגחה פרטית מופלאה שמלווה את העבודה. מבוכות שנמנעו ברגע האחרון, כתבה שבוטלה לאכזבתנו רק כדי שבמקומה תצוץ כתבה הישגית ומקורית בהרבה, ועוד ועוד. אני יכול לציין שהכתבה שמתנוססת בשערו של מגזין חג הסוכות השנה, שבו זכינו לשהייה נדירה בארבע אמותיו של האדמו”ר מבעלזא – נולדה בעקבות נפילתה של כתבה אחרת שעליה בנינו, והתמוססותה הסבה לנו צער רב. לנוכח התוצאה, אני יכול רק לשמוח על כך ש’לטובתי נשברה רגל פרתי’.
• אני מכיר אותך כבר יותר מ-15 שנה, עבדנו יחד, ואני זוכר שבדבר אחד מאוד התקשת: לעמוד בלוחות זמנים, לא ספרת בכלל את ‘הדד ליין’ הארור, אימת כל עורך. והנה, ב’משפחה’ אתה מגיש בהתמדה כל שבוע טור, ואני משער שכעורך המגזין גם ב’דד ליין’ אתה עומד באדיקות. איך קרה הנס הזה? מה הסוד?
זה לא רק טור. זה טור אישי, לצד טור שבועי של ‘דבר העורך’, וכל זה מצטרף למשימת העל החשובה – לנצח על התזמורת הזו של מגזין ‘משפחה’ ולעמוד ברף המקצועי, העיתונאי והערכי שהמערכת שלנו הציבה לעצמה. ב’משפחה’ כמו ב’משפחה’ – הכל יסודי, וכולל ישיבות מערכת שבועיות, היערכויות מקדימות ועבודה יסודית לאורך כל השרשור.
האמת, זה לא שהשתניתי – זהו כובד האחריות שגורם לי בכל שבוע לעבוד מחדש על תכונת העצלות והדחיינות ופשוט להתייצב למשימה. כשאתה יודע שאנשים כפופים להתנהלותך, אתה פשוט משנה את הנטייה הטבעית שלך ומתיישר לצרכי המערכת. זהו שינוי שמגיע עם התפקיד.
• אתה אוהב יותר לכתוב או לערוך?
זו שאלה ממש חשובה בעיניי. התשובה היא שאלו שני עולמות שונים. יש בתחום אחד מה שאין ברעהו. בכתיבה יש מינוס גדול – כל מילה נחצבת מהנשמה. בעבר, כשהייתי ממוקד רק בכתיבה, יכולתי לשבת ארוכה מול טיוטה ריקה ולחשוב על פתיח הולם. הכתיבה היא כמו לידה, ויש בה חבלי לידה. זו פעולה מתישה שסוחטת את הכוחות, פיזית ומנטלית. העריכה לעומת זאת – כמובן כשמדובר בעריכה של כתבה שנכתבה על ידי כותב רהוט ובעל כתיבה קולחת – זו פעולה שכרוכה בפחות מאמץ. לצד הידוק הטקסט והשבחת הקטעים – היצירתיות מתבטאת בעיקר במתן כותרת יצירתית וכותרת משנה ממצה.
יש כותבים שפשוט תענוג לערוך אותם – כי אתה חווה את חווית הקריאה הראשונית, כשפה ושם אתה מחדד משפט, מוריד כפילות או נותן כותרת ביניים. מצד שני, שום דבר לא ישווה לתענוג בקריאת מאמר שיצא מעטך בצורה מוצלחת.
• נקודה שראויה לשבח בתקשורת החרדית?
פעם, היו שנים בהן זרם דם רע בין המערכות השונות. כיום אני רואה המון פרגון הדדי ועבודה שנעשית באווירה טובה וניחוחה. עיתונאים נעזרים זה בזה, כבר אין סודות בין המערכות, ולא אחת מתאמים מתי להופיע עם עיתון חג וכדומה.
לפעמים אני מצר על התחרותיות שהלכה ונעלמה מהתחום שלנו. אבל בכל מה שקשור ליחס הבין-אישי – מדובר בחבורה מפרגנת ומאוחדת, שחבריה יודעים לנהוג טובת עין האחד ברעהו.
• איזה קולגה אתה מעריך בתקשורת החרדית.
אתה חייב לסבך אותי?… ישנם רבים וטובים שאני מעריך מאוד, ומכל מלמדי השכלתי.
• אני מתעקש לסבך אותך…
אציין כמה שמות, ומן הפרט תוכל ללמוד על הכלל. אחד האנשים שאני מעריך מאוד, הוא ידידי ועמיתי ישראל אלתר גרובייס, שהעבודה המשותפת שלנו במגזין ‘משפחה’ היא עבורי חוויה אינטלקטואלית שבועית, וזאת בזכות הידע ההיסטורי והחכמה שלו. אנחנו מרבים ‘לברוח’ תוך כדי העבודה למרפסת בפאתי המערכת או למטבחון ולהחליף סיפורים, עמדות ושנינויות עם ניחוח קדום, עד שמנהל ההפקה אהרן קליגר מגיע ומנסה לגרש אותנו כמעט בכוח הזרוע בחזרה אל דסק העריכה. אבל אז הוא מוצא את עצמו נסחף בעצמו אל השיחה המרתקת, שאילו הייתה מוקלטת כפודקאסט – היא הייתה שוברת את האינטרנט. ללא ספק, גרובייס הוא אחת התופעות המבורכות שצמחו בעולמנו העיתונאי.
כמובן, העבודה רבת השנים לצד חברי ואלופי יוסי אליטוב הפרתה אותי בלי גבול, ורבות למדתי ממנו לאורך השנים. אני מעריך במיוחד את העובדה שאליטוב הוא בין היחידים בענף שהשכילו למנף את ההשפעה העיתונאית לעבר אפיקים רוחניים – בין היתר בהפצת תורתו של ה’אור החיים’ הקדוש וכן בהרבצת תורה בקרב קהלים מסורתיים שעימם הוא בא במגע. גם בעניין הזה – למדתי ממנו עמוקות. אני מאמין שעיתונות שנגמרת בעיתונות – משקפת פספוס אדיר. אם יש בידך השפעה ציבורית, עליך לרתום אותה אל אפיקים שיפיקו תועלת רוחנית למעגלים רחבים. אני משתדל לעשות את זה באמצעים שונים שחלקם פירטתי קודם, כמו גם באמצעות ‘ווארטים’ ורעיונות לפרשת השבוע אותם אני מפרסם בחשבון הטוויטר שלי מדי יום שישי.
אציין את משפחת נחשוני לדורותיה – ר’ יצחק, שהוא זקן השבט בעיתונות החרדית ואיש שהכתיבה בוערת בקרבו וזורמת בעורקיו כמו חמצן רענן, והוא עושה זאת מתוך אמונה גדולה שעברה לדור ההמשך: בנו, מנכ”ל ‘משפחה’ יהודה נחשוני הוא מופת לניהול מקצועי ואנושי שמשתלב במעוף עסקי ותקשורתי שפורץ כל פעם לעבר שיאים חדשים.
אציין עוד שניים שאני מעריך מאוד – יעקב ריבלין, מוותיקי השבט שעושה את מלאכתו בעקביות וללא משוא פנים מזה עשרות שנים ולא נס ליחו, אחד שעדיין מאמין בעיתונות אמיתית, אך כזו שנעשית ביראת שמים.
האחרון והחביב שברשימה הוא ישי כהן, שהוא לדעתי העיתונאי היחיד בציבור החרדי במובן המלא והרחב של ההגדרה. עיתונאי עם סכין חדה ונחושה בין השיניים. אחד שקם כל בוקר וחושב: ‘איזה סקופ אני מביא היום’. יש אצל כולנו סוג של שחיקה וכוח של הרגל – אבל ישי מיישם את דברי חז”ל ‘בכל יום יהיו בעיניך כחדשים’ גם כלפי העובדה העיתונאית, וההישגים העיתונאיים שלו הם רבים ונאים.
•
• במקביל לעבודתך העיתונאית התחלת לכתוב ספרים. איזה ספרים כתבת?
הספר הראשון שכתבתי היה ‘עבדי משה’, ספר ביוגרפיה מקיף על הגה”צ רבי משה ובר זצ”ל, שבו פסעתי בעקבות קורות חייו, פרי עבודה של עשרות ריאיונות שערכתי עם יקירי ירושלים ותלמידיו לאורך השנים, בהם הגאונים רבי ראובן אלבז ורבי יצחק דוד גרוסמן – שניים מאושיות עולם התשובה שהחלו את דרכם בעולם ההחזרה בתשובה כשליחיו של הרב ובר למסירת שיעורי תורה בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה במסגרת ‘המרכז לשיעורי תורה’ שפעל בירושלים.
כתבתי את רב המכר ‘ברגע האמת’ יחד עם העיתונאים יוסי אליטוב ושלום ירושלמי, בהוצאת ‘כנרת זמורה־ביתן דביר’. עד כה נמכר הספר בעשרות אלפי עותקים בכל חנויות הספרים הגדולות בישראל, והוא נח בספרייה של כמעט כל אישיות פוליטית בכירה במדינה. הספר סוקר את הקשרים שניהל הרבי מליובאוויטש זי”ע עם הצמרת הביטחונית והפוליטית במדינת ישראל, בדגש על ההשקפה המדינית והביטחונית הבלתי מתפשרת שהרבי הנחיל לראשי המדינה. שניים מכותבי הספר – יוסי אליטוב ואני, הבאנו את הידע וההיכרות שלנו כחסידי חב”ד, כשירושלמי מוסיף את הארומה העיתונאית הנייטרלית שתרמה להפיכת הספר לספר ישראלי נמכר.
מטרת הספר היא, כמובן, להבטיח את יישומה של שיטת הרבי בחיים הביטחוניים בארץ, ולא אחת אני מזהה בריאיונות של פוליטיקאים את טביעות האצבע של ‘ברגע האמת’.
הספר השלישי שכתבתי הוא ‘נשמת ירושלים’, שבו נתתי תיאור סיפורי וחווייתי למאות תמונות שצילם אמן העדשה של שכונות ירושלים – אלוף הצילום האמנותי ברוך יערי. עבדנו יחד על הספר במשך כמה שנים, והוא יצא לאור בכמה שפות. הספר מבוקש מאוד – אבל זה בעיקר בזכות הצילומים של יערי, שהם באמת מיוחדים. הפידבקים שאני מקבל לאחרונה מקהל קוראים בשפה האנגלית, מוכיח לי עד כמה גדולה האהבה של יהודי העולם לירושלים, שכונותיה ותלמידי חכמיה.
• בכובע נוסף שלך אתה מגיש, יחד עם יוסי אליטוב, תכנית רדיו שבועית ברשת ב’. ספר קצת על מאחורי הקלעים: איך זה עובד? מי קובע את הליין-אפ? אתה מכין קודם שאלות או זורם בשידור?
המדיום הרדיופוני הוא עוד תחום חשוב מאוד בעשייה התקשורתית, ויש לו איכויות משלו, לצד חוויה מסוג שונה לגמרי. האחריות גדולה יותר במובן הזה שאין אפשרות לשכתב ולערוך – כל מילה שנפלטת לחלל האוויר, נשארת שם ונקלטת און־ליין באוזניהם של רבבות מאזינים.
הצעד הראשון בתחום הרדיו היה ב’קול חי’, שם הגשתי את התוכנית ‘סוגרים שבוע’ יחד עם קולגה שאני מעריך מאוד, שמעון ברייטקופף, שלצידו עשיתי צעדים משותפים ומשמעותיים ב’משפחה’ וב’בחדרי חרדים’.
לאחר תקופה שבה הגשתי עם אליטוב את התוכנית ‘סוגרים שבוע’ ברדיו קול חי – הוקם תאגיד השידור הישראלי ונקראנו להגיש רצועה חרדית משותפת ברדיו הממלכתי. שמחנו על האתגר, וברוך ה’ – התוכנית משודרת כמעט מראשית התאגיד, כשהעיניים נשואות לעתיד, תחת ניהולו של מנכ”ל כאן רשת ב’ גל ברגר.
הליין-אפ נקבע על ידי שנינו, יחד עם עורך התוכנית אהוד כהן, מוותיקי רשות השידור. השאלות ספונטניות לחלוטין, והן נשלפות תוך כדי הריאיון. כמובן שעורכים שיעורי בית מראש, אבל השאלות נשאלות בהתאם לזרימת השיחה.
•
• בתקופה האחרונה חברת למשה וייסברג ויחד אתם מגישים פודקאסט בשם ‘פארענצ’עס’ על אדמו”רים וחצרות חסידים. איך נולד הרעיון?
כמו כל תחום בו עיתון ‘משפחה’ פורץ דרכים חדשות – יום אחד החליטה הנהלת העיתון להקים אולפן ולהתחיל להקליט הסכתים. אני לא הייתי בסוד העניין, ולא כל כך התלהבתי לקבל על עצמי עוד משימה. בעצם זו תת-מערכת שהוקמה בתוך מערכת ‘משפחה’, ששואבת המון משאבים ותשומת לב. לאוויר החלו לעלות כמה סדרות של הסכתים, בהם ‘קורת רוח’, ‘לב אל הנשמה’ ועוד.
באחד הימים חטפתי ‘נזיפה’ הגונה ממנכ”ל העיתון על כך שאני לא נוטל חלק במיזם החדש שהחל לרוץ בעיתון ואני לא מציג רעיון לפודקאסט משלי. אמרתי לו בכנות: ‘על הראשונים אני מצטער. אני בקושי מתמודד עם מטלות העריכה. עכשיו אתה מצמיח לי משימה חדשה?’ אבל המנכ”ל לא ויתר, ובו במקום זרקתי את הרעיון לסדרת פודקאסט על עולם החסידות, כשאני מציע לצרף אליי את מוישה ויסברג – ה-ידען בה”א הידיעה של כל הנעשה והנשמע מאחורי הפרגוד של החסידויות השונות, ומי שמביא לתפקיד שלו המון חן ושנינות.
נכנסנו לאולפן, התחלנו להקליט, והופתענו מהתוצאה.
מוישי מביא את הטאץ’ העכשווי והחדשותי, אני מביא את הניחוח ההגותי וההיסטורי, והציבור מצביע באוזניים. זה לא סוד שלצד שלל הסדרות הנהדרות והמושקעות שכלולות במערך הפודקאסטים של ‘משפחה’ – ‘פארענצ’עס’ היא המואזנת והפופולארית ביותר. מסתבר שהציבור אוהב את מה שאנחנו עושים, וזה נותן סיפוק גדול. בחג הזה שידרנו את הפרק ה־15, שעוסק בסודותיה של חסידות גור.
אנחנו נסיים, כמו עם כל המרואיינים, בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?
אשאל אותך מתוך החוויה האישית שלי: לא אחת אני משתעשע במחשבה על אודות היום שבו אתלה את המקלדת ואחפש לי אפיק אחר. האם אתה לא חושב לפרוש יום אחד? ולאיזה תחום?
דוד רוטנברג: כתבתי וערכתי כ-20 ספרים, ואני כנראה מתישהו אשוב אל האהבה הזו. השקת ספר, יודע כל מי שהוציא לאור, היא כמו הולדת ילד – ואני רוצה עוד הרבה ילדים כאלה.
יש בידי רשימה מסודרת של הספרים שארצה לכתוב, אבל ללא ספק הראשון שבהם זו הוצאה חדשה של הספר ‘מסע הרבי בארץ הקודש’ – על ביקורו של הריי”צ מליובאוויטש בשנת תרפ”ט. יש לי כבר חומר לעוד כרך שלם, וזה בטח יקרה לפני שנת ה-100 לביקור.