ולבנימין אמר: העורך הראשי של ‘המבשר’ על 30 שנות עיתונות

• בנימין, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. נפתח תחילה בכך שתספר קצת על עצמך: איפה גדלת, על משפחתך.

נולדתי כדור שביעי בירושלים (וחברון לסירוגין), כבן זקונים להורים ממשפחה חב”דית שורשית על פני דורות.

סוכות בירושלים: מברכת כהנים ועד שמחת בית השואבה • כל האירועים

הוריי, שיחיו לאורך ימים ושנים טובות ובריאות, מתגוררים עד היום באותו בית ישן וטוב, ברחוב אלקנה 10 בשיכון חב”ד בירושלים. הם נמנים עם המשפחות החב”דיות הבודדות שעדיין נותרו בשיכון, שרק שמו ממשיך להזכיר את ייעודו המקורי.

למרות זאת, את רוב שנות הילדות שלי העברתי בת”ת ‘המסורה’, שהיה אז הגדול בתלמודי התורה בירושלים. הייתי חב”דניק יחיד מתוך כאלף ושלוש מאות תלמידים. זה לא הפריע לי להיבחר שלוש קדנציות רצופות לראש מועצת התלמידים ובשלב מסוים גם להיות סולן מקהלת הת”ת. בכיתה ח’ עברתי לת”ת חב”ד בירושלים שבו למדתי שנתיים, בכיתות ח’ וט’. בנערותי למדתי בישיבות חב”ד בלוד ובקריית-גת ולאחר מכן בחצרו של הרבי מליובאוויטש זי”ע בניו יורק.

• אני מכיר אותך, אם לבצע כבר בשלב זה גילוי נאות, שנים רבות ולא ידעתי שלמדת בת”ת ‘המסורה’. זה ת”ת ליטאי?

זה ת”ת ליטאי, אבל באותן שנים למדו בו גם חסידים רבים. עמי בכיתה היו גם חסידי גור וחסידים נוספים. זה היה ת”ת שהיו בו לימודים ברמה, הן בלימודי הקודש והן בלימודי החול, ולכן אבי העדיף שאלמד שם.

לדעתי, זה גם נבע מכך שהבית שלנו היה מול הת”ת החב”די הירושלמי ‘תורת אמת’. כשהבית שלך נושק לת”ת ואתה רואה חדשות לבקרים את השתובבות הילדים והנערים בו, אתה עלול לקבל את הרושם שאין גרוע ממנו. אבא שלי, איש מאוד פדנט, שדורש גם מעצמו וגם מזולתו את המקסימום, ולכן הגיע למסקנה שאקבל חינוך טוב יותר בת”ת אחר.

• העובדה שגדלת עם ילדים מחוגים אחרים תרמה לך, לדעתך, בהמשך?

אני חושב שכן. לימים הפכתי לחלק בלתי נפרד מההוויה החרדית. אני קצת מקדים את המאוחר ומציין שהשנה הזו היא השנה ה-30 שלי בעולם העיתונות; רובן ככולן של השנים הללו בעיתונות החרדית. העובדה ששנות ילדותי עברו עליי כשאני חולק את החיים ואת חוויות החיים עם ילדים מחוגים שונים, העניקו לי את הפרספקטיבה הנדרשת והבלתי אמצעית. מצד אחד, היו לי חברים ליטאים שהיו חברים בלב ונפש, מצד שני היה גם נכד של הגר”ע יוסף זצ”ל שלמד אף הוא בכיתה והיה מחבריי הטובים, מצד שלישי היו אלו כאמור חסידים שונים. גם המלמדים ייצגו את הפסיפס של השונות המרכיבה את הציבור החרדי לכל גווניו. אכן זה היה עבורי כור היתוך חשוב.

• אתה בקשר עם חברי הילדות מאז?

עם חלק מהם שמרתי על קשר. את חלקם פגשתי לימים בצמתים שונים. עם רובם ככולם, הזמן עשה את שלו והקשר הלך והתעמעם.

• מתי, בעצם, גילית שיש לך כישרון כתיבה וזה מה שאתה רוצה לעשות – לכתוב.

מאז שאני זוכר את עצמי, כתבתי. יש לי בארכיוני דברים שכתבתי בגיל צעיר מאוד. “בנימין נולד עם עט ביד”, היו אומרים עליי חברי ילדות. מאז ומקדם הבעתי את עצמי בכתיבה והדבר היה סימן ההיכר שלי.

אני נזכר באפיזודה בחיידר, שבה רציתי מאוד להשתתף באירוע מסוים, קיבלתי רשות לצאת למענו מוקדם יותר ולהצטרף להסעה, אבל התעכבתי והחמצתי את האוטובוס שיצא לדרכו. ישבתי בכיתה חמוץ פנים ובמקום להשתתף בשיעור חשבון ישבתי ושרבטתי על דף חיבור נוגע ללב תחת הכותרת “חבל”. בינתיים תם השיעור בחשבון ונפתח השיעור הבא בחיבור וסגנון, שבו התבקשו התלמידים לכתוב “חיבור תיאורי”. וכך, בעוד המורה פרנקל, עובר משולחן לשולחן לראות כיצד מתקדמת העבודה, הוא נעצר ליד השולחן שלי, שלף את הדף ופלט מפיו קריאת התפעלות. “זהו חיבור תיאורי!”. הוא לא אמר די בכך אלא קרא למפקח שאמר בהתפעמות: “צריך להדפיס את זה ולהראות לכולם חיבור מהו”.

כך שהכתיבה הייתה תמיד בת לווייתי. לא ידעתי מראש שזה מה שאעשה. דווקא הועדתי את עצמי לעולם החינוך ואפילו, בשנה וחצי הראשונות שלאחר נישואיי, הייתי משגיח בישיבה, אבל זה כבר היה בד בבד עם עיסוקי הפומבי בכתיבה.

• באיזה גיל נכנסת לעולם העיתונות?

בגיל צעיר למדי, כשהייתי רק בן 19. ההתחלה הייתה מיוזמתי ובאופן אנונימי. מהישיבה הייתי שולח בשם-עט שאיש לא יכול היה לזהות מאמרים לעיתון ‘כפר חב”ד’. כנראה שהמאמרים מצאו חן בעיני המערכת שפרסמה אותם בזה אחר זה, גם בלי שתדע מי עומד מאחוריהם. זה היה בשנת תשנ”ג.

כעבור כחצי שנה, כשהגעתי לניו יורק, לשנת לימודים במרכז חב”ד העולמי, קידם את פניי ביום מן הימים, הרב משה מרינובסקי, שהיה אז סגן העורך וראש המערכת בניו יורק – ועד היום הזה אני מכיר לו טובה כמורי לכתיבה פומבית –  שאמר לי: “עלינו עליך. עשינו תחקיר עיתונאי וגילינו שאתה הוא ב. שחק השולח לנו מאמרים פובליצסטיים למערכת. אנחנו רוצים אותך ככתב מן המניין”. ההצעה החמיאה לי. וכך הכול החל.

• מאיפה צץ שם העט ב. שחק?

באותם ימים דרך כוכבו של ראש אמ”ן דאז, כמדומני, ולימים הרמטכ”ל אמנון ליפקין-שחק ז”ל. הייתה לנו קרבת משפחה רחוקה. הוא ידע על קיומנו אך לא היה קשר של ממש. כשחיפשתי שם עט שאיכשהו אוכל להזדהות עמו, אימצתי את שחק.

ב’כפר חב”ד’ הוא שימש אותי זמן קצר יחסית כי מהר מאוד צירפתי אליי את חברי יוסי אליטוב והתחלנו לכתוב יחד בהופעה שאינני יודע אם הייתה לה אי פעם מקבילה בעולם העיתונות: שני עיתונאים בשם עט אחד – מאניס לביא. השם הזה הכיל את שני שמותינו: מאניס – מנשה (שמי השני והפחות מוכר) ויוסי, לביא – ראשי התיבות של: ליפקין בנימין, יוסי אליטוב.

• איך זה באמת עבד, הכתיבה המשותפת הזו?

זה היה מיוחד ומאתגר. היו כתבות שבהן הוא הביא את הרעיונות ואני את הניסוח וההגשה. היו כתבות שזה היה בדיוק הפוך. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו עבר על החומר שהגשנו יחד. בגדול, הייתי אומר שאני הייתי אמון יותר על האסתטיקה הטקסטואלית ויוסי יותר על הרוח והמתודה שהייתה בין המילים. יחד הפקנו במשך יותר משנתיים רפורטז’ות שבלא מעטות מהן אני מתבונן עד היום בסיפוק ובהתפעלות. הכול שמור אצלי.

• מתי התפרקה השותפות הזו בכתיבה תחת שם-עט אחד ועברת מה’כפר חב”ד’ לעיתונות החרדית?

העבודה ב’כפר חב”ד’ הייתה באותם ימים תובענית מאוד. זה היה באמת בית ספר לעיתונות: כל כתבה שכתב היה מגיש הייתה עוברת תחילה לדני גזית, שהיה משכתב מקצועי ובוגר עיתון ‘דבר’, ממנו לסגן העורך הרב מרינובסקי, ממנו לעורך הראשי הרב אהרן דב הלפרין ובתווך למגיה חיים נקר. למדתי משם הרבה מאוד למרות שפחות נגעו בטקסטים שלי, אבל משקלים של עיקר וטפל, הגשה נכונה ועוד – קיבלתי משם. העבודה הייתה מאוד תובענית ולוחצת וחשתי שאם זרמתי עם זה כבחור, לאחר שנישאתי והייתי לאיש, אני חייב לפרוש כנפיים ולהמשיך הלאה.

פניתי, אפוא, לעיתון ‘יום השישי’, שהיה אז המושל בכיפה, וזימנתי את עצמי לפגישה עם יצחק נחשוני, העורך הוותיק של השבועון. הבאתי עמי דוגמאות שדיברו בעד עצמן ועד מהרה השתלבתי בעיתון ככתב, ובעיקר כמי שאחראי מדי שבוע על כפולת העמודים המרכזית של הראיון השבועי, בכל שבוע עם האישיות הפוליטית הדומיננטית ביותר של השבוע הזה.

• מתי, בעצם, יצאת לאור, והתחלת לכתוב בשמך?

בשמי המלא התחלתי לכתוב רק כשהתחלתי לערוך את הירחון ‘משפחה טובה’ וכשנתיים לאחר מכן כשהתחלתי לערוך את ‘בקהילה’.

• כלומר, ב’יום השישי’ חזרת לב. שחק… תן לי את הסדר. כפר חב”ד. יום השישי ואז?

אכן. כפר חב”ד, יום השישי, משפחה טובה, בקהילה, המבשר. בתווך, בד בבד עם ‘משפחה טובה’, התחלתי לערוך ולהגיש תכנית תחקירים ברדיו ‘קול חי’ וגם להגיש שם תכניות אקטואליה שונות.

• כמה שנים היית ב’יום השישי’?

כחמש שנים.

• תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעולם התקשורת.

אני זוכר את הרגע שבו יצאתי מראיון עם מנכ”ל משרד האוצר דאז, שמוליק סלבין. התכוננתי רבות לראיון הזה ולמדתי מושגים כלכליים כדי שאוכל לשלוט בשיחה ולהציג בפניו את השאלות הקשות. למי שזוכר, סלבין היה שם דבר בעולם הכלכלה. קודם לכן היה יועצו הכלכלי הצמוד מאוד של ראש הממשלה יצחק שמיר.

ואז, בסוף הראיון, כשאני קם לצאת מלשכתו, פונה אליי סלבין בקולו הצרוד ואומר לי: “מר ליפקין, אני רק מבקש, בחן, בחסד וברחמים”, והוסיף עוד כמה מילים של תחינה שאוציא אותו טוב מהראיון. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חדרה בי ההכרה של תחושת הכוח שיש בידי כעיתונאי. אדם כה רציני מבקש ממני, כמעט מתחנן, שאתחשב ולא אשים חלילה אות לא נכונה בפיו. ויש כמובן עוד הרבה רגעים מעניינים ובלתי נשכחים.

• שחרר עוד רגע אחד…

כבר בשנה הראשונה שלי ב’יום השישי’ צורפתי לביקור בזק מיוחד שערך הרב הראשי דאז, הגרי”מ לאו – שבינו לביני נקשרה במרוצת השנים ידידות אמיצה – במצרים. הוא היה אז אורחו האישי של נשיא מצרים דאז, חוסני מובארק. בתום הפגישה ניתנה לי הזדמנות יוצאת-דופן לראיין את מובארק והוא השיב בחופשיות ובגילוי לב לשאלותיי.

בתום הראיון, כשביקשתי להצטלם עמו, הצביע מובארק על זקני ואמר בחיוך: רק אל תפיץ את התמונה הזו כאן במצרים, שלא יאמרו שאני נפגש עם קיצוניים… מובארק ישב אז בטח על כסאו, אבל כבר אז, בתוככי ארמון הליופוליס בקהיר, ניתן היה לחוש באימה הבלתי נשלטת מפני הפונדמנטליסטים, האחים המוסלמים ודומיהם, שברבות הימים, הדיחו אותו מהשלטון בהפיכה בלתי נשכחת.

• איך הגעת, בעצם, לעריכה?

זה בא באקראי, בעצם בהשגחה פרטית, כמובן. חברת S.B.C שהייתה אז חברת המגזינים הגדולה בישראל והוציאה מדי חודש לא פחות מ-34 מגזינים שונים, חיפשה באותם ימים עורך חרדי למגזין שיהיה האח החרדי לירחונים ‘הורים וילדים’ ו’להיות משפחה’. מישהו שעבד שם הכיר אותי והמליץ עליי. באתי תחילה לראיון מקצועי עם העורכת הראשית של החברה, לאה קנטור-מטרסו. אני חב לה הרבה מרזי העריכה שהיא לימדה אותי. היה מאחוריי יבול של כתיבה אבל את כל ארגז הכלים של העריכה למדתי תוך כדי תנועה.

במשך חודשיים עבדנו על פיילוט למגזין שקראנו לו ‘משפחה טובה’ והוא הכיל תכנים בנושאי חינוך, בריאות, תזונה, פסיכולוגיה. ובחודש ניסן תשנ”ט דומני הופיע המגזין הראשון שהתקבל באהדה עצומה. עד אז לא היו חומרים כאלו בעיתונות החרדית. בעקבות הופעת המגזין הזה החל ‘משפחה’ להוציא לאור את המוסף ‘בתוך המשפחה’, שבתחילה חלק משמו נבע מכך שהיה חלק מהמגזין. כיום הוא כבר מחזיק מערכת שלמה בפני עצמו. זה היה הצעד הראשון שלי בעריכה.

• מה אתה אוהב יותר – כתיבה או עריכה?

שאלה קשה ומצוינת שמעולם לא נשאלתי אותה.

אני חושב שבסופו של דבר אני אוהב יותר לכתוב מאשר לערוך. יש סיפוק בכך שאתה מקבל חומר ברמה מסוימת, מלטש ומהדק אותו ומביא אותו לתוצאה מושלמת, אבל בסופו של דבר אני אוהב יותר לכתוב ועד היום חולק כמעט את אותו זמן שבין כתיבה לבין עריכה. לא אחת זמן הכתיבה אף עולה על הזמן המוקדש לעריכה.

אני מודה לה’ על כך שהן בכתיבה והן בעריכה מלאכתי מהירה מאוד, ורק מפאת זאת אני זוכה לעמוד בתפוקה הרבה שעליי ועל עשר אצבעותיי.

• תגדיר לי תפוקה… מה אתה מייצר בשבוע?

בראש ובראשונה אני עורך ‘המבשר’, על כל המשתמע מכך: עמידה על המשמר מדי יום ביומו, אחריות אישית על הצוות של הכותבים, וידוא יישום יומיומי של המשימות השוטפות, התוויית קו עיתונאי בכל סוגיה שעומדת על הפרק; חלוקת משימות כשמתרחש דבר בלתי שגרתי שמצריך התגייסות של כולם. ספציפית אני גם עורך לילה, שני לילות בשבוע, עורך את המוסף ‘שבועי’ של האקטואליה; עורך את עמודי השער של כל שאר חלקי העיתון (וכמובן עורך אישית את מוספי הנושאי והסיפורים בחגים ובמועדים מיוחדים).

בנוסף לכל זאת – ולמרות שמדובר במשרה אולטרה-מלאה, מדי יום ביומו, אני כותב טור יומי בן 509 מילה, בשלושה נושאים עם כותרות בעלות צליל זהה; בסוף השבוע אני כותב מאמר השקפתי בעיתון היומי ועוד מדור בעמוד זה ובנוסף כפולת עמודים פותחת במוסף השבועי.

בשלוש השנים האחרונות אני גם עורך את ‘כי קרוב’ היוצא לאור אחת לשבועיים במתכונת קבועה שכולה קודש ללימוד החסידות ולדרכי החסידות.

• איפה מופץ ‘כי קרוב’, מה הוא כולל?

‘כי קרוב’ מופץ בכמאה אלף עותקים בכל מוקדי הציבור החרדי בארץ, מצורף לעיתונים ‘המבשר’ ו’בקהילה’ ונקרא ב”ה בשקיקה גדולה בקרב כל חוגי הציבור החרדי בארץ.

• אני רוצה לחזור אל התקופה של ‘בקהילה’, שם גם נפגשנו לראשונה מקצועית. אני אומר מקצועית, כי הפעם הראשונה שפגשתי אותך הייתה בשכונת קראון הייטס, בשנת תשנ”ד, לפני כמעט 30 שנה, כשאתא ויוסי אליטוב, אבל בעיקר אתה, מטיחים בי צעקות מעברו השני של הכביש בגלל הספר ‘רוקדים ובוכים’. מתי הגעת ל’בקהילה’? מיד עם הקמתו?

אתה מזכיר לי נשכחות… הגעתי ל’בקהילה’ בגיליון 164 שלו. העורך הראשון של העיתון היה חיים גרינבוים, קובי אריאלי היה העורך השני ואני הייתי זה שהומלץ על ידי קובי, חברי וידידי עוד מימינו המשותפים ב’יום השישי’, לרשת אותו בחייו ולקבל את תפקיד העריכה.

‘בקהילה’ היה אז חינמון נפוץ מאוד, נדמה לי שעד היום הזה אין עוד עיתון שנפוץ באותו סדר גודל כמותו; לשם המחשה היו מפרסמים רבים שהיו מעדיפים לפרסם אז רק בו, מפאת התפוצה האדירה שלו. המו”ל שלו היה אחד ויחיד, דודי זילברשלג, האיש, הלב והנשמה. המערכת שכנה בדירה קטנה ברחוב אריאל בירושלים. לא אשכח את הימים והלילות שעשיתי אז.

כשהכרתי אותך, המערכת התרחבה ועברה כבר לרחוב יפו 212 בירושלים. זה היה כבר כשהעיתון החל להימכר בכסף. באתי אז לעיתון לאחר הפסקה בת חצי שנה – שאותה לא הזכרתי קודם – בה הייתי להרפתקה לא מוצלחת במיוחד, עורכו של העיתון ‘יום ליום’. לאושרי, לאחר שהזיווג שם לא עלה יפה, התקבלתי בזרועות פתוחות וחמות בחזרה ל’בקהילה’ ואפילו בתנאים משופרים יותר.

• כמה שנים היית ב’בקהילה’?

קצת יותר מ-12 שנים.

• כשנכנסת, זה היה חינמון מצומק יחסית לעיתונים שאנחנו מכירים היום. כשיצאת זה כבר היה עיתון עם מוספים, מאות עמודים בחגים. מה קרה באמצע?

עולם העיתונות התקדם והתפתח ולא ניתן היה לעמוד מנגד. אל המו”ל היחיד של העיתון הצטרף תחילה חיים יצחק דרקסלר שגם היה המנכ”ל ומאוחר יותר הצטרף גם שמואל מאיר הירשמן. השניים הצעידו את העיתון קדימה, ובשלב הבא כבר מנה שלושה חלקים בנייר עיתון. שלב אחר כך רכש את הבעלות על העיתון, הרב אריה לייב פפר, איש עם מעוף בלתי רגיל, שניצח על המעבר של ‘בקהילה’ לפורמט זהה לחלוטין לזה של מתחרהו: משפחה.

המעבר היה חד ומהיר, בבת אחת. המערכת, שבינתיים הספיקה לעבור להר חוצבים בירושלים, שוב שינתה את מקומה לבני ברק. וכל השאר היסטוריה.

• מה לדעתך, היה השיא ב’בקהילה’. הדבר שלא תשכח?

מבחינת המוצר עצמו, כמובן המעבר מנייר עיתון בן שלושה חלקים לא עבים לחבילה עבת-כרס. זה היה בחג הסוכות תשע”א, כמדומני, לפני 12 שנים. בשער הופיעה תמונתו של האדמו”ר מבאבוב-45 (אז עוד לא היה הכינוי הזה) שזכיתי להיכנס אליו לשעה וחצי של שיחה מאלפת בעת שהותו בנאות דשא בשווייץ, כחודש וחצי קודם לכן. הקוראים שהיו רגילים למוצר עיתונאי אחד קיבלו בבת אחת: מגזין עב-כרס, חדשות, מגזין לנשים, מגזין לילדים, מוסף נושא ומוסף סיפורים. זה היה ‘בום’ שנתן את אותותיו בשיא של מכירות.

באופן אישי יצרתי ב’בקהילה’ הרבה סטנדרטים חדשים שלמיטב ידיעתי מיושמים היום על ידי עמיתים שעבדו תחתיי וכיום בכלי תקשורת שונים ומגוונים. באופן אישי, בארבע הזדמנויות שונות של ערבי חגים כתבתי אישית את כל מוסף החג של העיתון. אלו מוספים שעד היום אני שומר למזכרת: בשניים מהם פסעתי אישית עם שורה של אישים על פני כל תחנות חייהם. כזה, למשל, היה מרדכי בן דוד, במסע ארוך ומרתק שלא היה דומה לו. ובאחד עשיתי יום בחייהם של שישה אנשים ידועים ומרתקים. ובגיליון ה-500 של ‘בקהילה’ כתבתי מוסף מיוחד: ‘כך עושים עיתון – 500 רגעים ותמונות’. רבים וטובים סיפרו לי שהמוסף הזה היה ליד העכבר הממוחשב שלהם פרק זמן בלתי מבוטל.

אבל אם אתה שואל מה הייתה הכתבה הבלתי נשכחת שלי ב’בקהילה’, בעיניי זהו ללא ספק הראיון המונמנטלי שהעניק לי המלחין האגדי יוסי גרין. אני חושב שעד אז וגם מאז לא הופיע ראיון כזה שבו הוא פרש את שירת חייו בצורה מרתקת וגלויית לב עם אינספור גילויים וסיפורים צבעוניים ובשריים.

• בדרך כלל כאשר עיתונאי עוזב כלי תקשורת, עיתונאי הבראנז’ה אוהבים להכתיר זאת במילים הבומבסטיות “טלטלה בתקשורת החרדית”. אבל, העזיבה שלך את ‘בקהילה’, לטעמי, באמת הייתה אחת הפעמים הבודדות בהן כותרת כזו היא מדויקת. מה קרה, בעצם? למה עזבת, אחרי, 12 שנים?

העבודה הייתה אינטנסיבית ותובענית מאוד. אני לא איש שבוחל בעבודה קשה. כבר פירטתי זה עתה את התפוקה היומיומית שלי. אבל כנראה שבשלב מסוים באו לידי התנגשות הציפיות ממני לעומת הפרודוקטיביות שלי ובאור לח”י באלול, לפני 10 שנים וחודש, קמתי ועזבתי. אני רק יכול לומר דבר אחד: כיום הזה, אני ור’ לייבל פפר ידידים טובים באמת.

• ואז עברת ל’המבשר’. למעשה לפני 10 שנים בדיוק. איך נוצר השידוך?

ל’המבשר’ נכנסתי בפועל בכ’ בחשוון תשע”ג, או-טו-טו לפני 10 שנים. למעשה, יממה לאחר העזיבה שלי את ‘בקהילה’ נפתחו מגעים עמי, במקביל, הן מטעם ‘המודיע’ והן מטעם ‘המבשר’. קיימתי עם שני העיתונים מו”מ נמרץ. אלו היו ללא ספק החודשיים הקשים בחיי. היו רגעים שבהם נדמה היה כי כפסע ביני לבין חתימה עם זה, ובחלוף יממה נראתה תמונה הפוכה. בסופו של דבר, בסייעתא דשמיא, חתמתי עם מנכ”ל ‘המבשר’, ידידי הטוב משכבר, משה פרוש, ונכנסתי לעבוד בעיתון. עד היום הזה אני מודה על כך לה’ מדי יום ביומו.

• מה, לדעתך, מייחד את ‘המבשר’ מיתר כלי התקשורת?

אני חושב שהמאפיין הייחודי של ‘המבשר’ בא לידי ביטוי בדבר אחד מהותי מאוד: מצד אחד, כיומון הצועד עקב לצד אגודל בהתאם להנחיות מדויקות של הוועדה הרוחניות הוא שומר ומשמר את שמרנותו ונקיותו, לרבות כל האלמנטים המאפיינים יומון חרדי-חסידי, על כל המשתמע מכך. מצד שני, העיתון לא חדל לחדש ולהתחדש, לעולם אינו קופא על השמרים, כל הזמן יוצר ומפתיע בעוד סטנדרטים חדשים ובעוד תקדימים שמפתיעים את הקורא וגורמים לו להתענג מחדש על המוצר.

כי זה הכלל: עיתון שעומד במקום אחד, אינו נותר במקום הזה אלא צועד לאחור. ‘המבשר’ הוא דוגמת מופת לשעיטה קדימה בכל פרמטר ובכל אחד מחלקיו תוך כדי שמירה הדוקה על כל הסייגים שהם חוק בל יעבור.

• אבל לא קשה לך עם “אזיקים” מסוימים. הרי אינך משוחרר שם בכתיבה ובעריכה כמו ב’בקהילה’, למשל, מעצם היותו ביטאון של מפלגה.

בשלב ראשון זה הצריך מצדי מאמץ לא פשוט. אומר לך דבר שאולי רק אתה כוותיק בתחום תוכל להבין אותו: כדי לעבוד על עצמי ולהתכוונן לקו של ‘המבשר’ שיניתי את הפונט שבו הייתי כותב. עד אז כל מסמך ‘וורד’ שהיה יוצא תחת ידי היה נכתב בפונט אריאל 16. כדי להתקבע לקו שמרני ופחות ליברלי, שיניתי את הפונט ומאז בכל 10 השנים האחרונות אני כותב בפונט דוד 13. יש כאן שני אלמנטים: דוד הוא מראש פונט מרובע יותר וגם את גודל הגופן, 13, יש ליצור; הוא אינו מופיע בברירת המחדל האוטומטית. זה עזר לי לסדר את הראש. אבל כיום הזה אני כבר חושב בראש הזה. יש לנו ‘מבקר’ שלא עושה ‘הנחות’ לשום כותב ומעטות, אם בכלל, ההזדמנויות שבהן הוא פסל לי משהו בטורי האישי שבו אני מביא לידי ביטוי את הרהורי לבי ללא כחל ושרק, דבר יום ביומו.

אני מוכרח לציין ולומר שבתחום אחד התחלתי לפרוח דווקא ב’המבשר’. עד בואי לעיתון לא עסקתי בכתיבת פרוזה של סיפורת דמיונית. ב’המבשר’ לראשונה פרסמתי בכמה הזדמנויות סיפורים במוספי הסיפורים הרואים אור בחגים. בחג הפסח האחרון הגדלתי עשות בסיפור ענק של 60 אלף מילה, על פני ארבע זירות. זה בעצם היה מוסף הסיפורים של ‘המבשר’ והוא היה פרי עמל משותף שלי ושל אברהם רכטפשר, המנהל המקצועי הוותיק של ‘המבשר’ שהביא את היצירתיות והמעוף לסיפור. לקראת החג הנוכחי, חג הסוכות תשפ”ג, מופיע במוסף הסיפורים של ‘המבשר’ סיפור אישי שלי, דמיוני בעליל, המשתרע על פני 8,000 מילה.

• ל’המבשר’ יש גם מגבלה. מצד אחד, הוא עיתון הבית של ציבור גדול שקורא אותו באדיקות. מנגד, קהלים אחרים, שבבקהילה למשל נחשפו לעבודך, לראיונות ולכתבות – כעת לא יודעים לאן “נעלמת”. הם, בעצם, לא פוגשים אותך. זה חסר לך?

יכול להיות שבתחילת הדרך זה היה חסר לי. מנגד, מעולם לא קיבלתי משוב כמו שאני מקבל ב’המבשר’. יש אדמו”רים שסיפרו לי כי הם קוראים מדי יום ביומו את טורי. באותה מידה יש המון אנשים, מכל הרמות והסוגים, שמספרים לי כי הם פותחים את יומם בקריאת הטור שלי. אלו גם בכירי הפוליטיקאים בישראל וגם יהודים פשוטים, עמך בית ישראל, ששולחים משוב בכתב ובעל פה. אין לך סיפוק גדול מזה.

• מה דעתך על עולם התקשורת החרדי כיום?

עם כל הצניעות אומר שעולם התקשורת החרדי כיום משופע בלא מעט אנשים שעבדו עמי וגם לימדתי אותם פרק או שניים בהלכות עיתונות. אני חושב שהפריחה של עולם התקשורת מבורכת ויש הרבה דברים טובים שהתפתחו בו. במקביל אני מיצר על שטחיות שנראית פה ושם, בלי לנקוב בשמות ומקומות. כשלנגד עיניי נראה אייטם עיתונאי, לא משנה באיזה גודל ובאיזה פורמט, שאינו מכיל את חמשת המ”מים, זה לא פחות גרוע מכתיבה עם טעויות שאני מסלק מידי ואיני מסוגל להמשיך לקרוא.

• יש לי חשש כבד ש-70 אחוז ממי שמגדירים עצמם ‘אנשי תקשורת’ בתקשורת החרדית, בכל המדיות הקיימות – מעיתונות מודפסת ועד אינטרנט – לא ממש יודעים מה זה “חמשת המ”מים”…

אם כך, זה חמור מאוד. חמשת המ”מים הם: מי, מה, מהיכן, מתי, מדוע. אייטם שאינו מכיל את כל החמישה איננו אייטם.

• איזה קולגה אתה מעריך בתקשורת החרדית?

בתחום העריכה אני מעריך מאוד את מנחם כהן, העורך של ‘כפר חב”ד’, הניחן בכל התכונות הנדרשות מעורך ומגדיל אותן עשרת מונים. יש לו אש בעיניים וסכין בין השיניים ואינו מניח דבר מתחת ידו עד שמשיג את מבוקשו העיתונאי.

באותו תחום, אם כי יותר בתחום של הפקת העל, הרעיונאות והמיזם, אני מעריץ את אהרן קליגר, כיום בעיתון ‘משפחה’, חיית עיתונות שאין בדומה לה ואין מי שמתקרב לרמתה, בכל העיתונות החרדית כולה.

בתחום הכתבים, אדלג על הקאדר המשובח של ‘המבשר’ כי מבחינתי זו גם עלולה להיות עדות של נחתום על עיסתו וגם אינני יכול לבכר שם אחד על פני משנהו – אך אציין לשבח את כתיבתו המשובחת, המקורית והחדה של יצחק הורוויץ, המשלב בתוצרתו הטקסטואלית גם ידע אישי פנומנלי, גם רוחב אופקים נדיר וגם יכולת הגשה עשירה ומשובחת.

• בוא נדבר כעת על הספרים שלך. כמה ספרים כתבת עד היום וכמה ערכת?

ערכתי רבים מספור. אינני יודע לנקוב במספר מדויק. כתבתי 13.

• מה היה הספר הראשון?

‘דמות חסידית’, ספר לדמותו של סבי, המשפיע הרה”ח ר’ יהושע (שייע) ליפקין זצ”ל. הספר הכיל גם סיפורים שהוא עצמו כתב במו ידיו וגם קווים לדמותו. לימים, הוא הופיע במהדורה נרחבת ומעודכנת יותר ונקרא בשם ‘באותיות של משפיע’.

• מה לדעתך הספר הכי טוב שלך?

‘שבעה רועים’ לתולדותיהם של אדמו”רי חב”ד, שיצא לאור בשני כרכים, בהוצאת ‘מעיינותיך’. ובי”ט כסלו הבעל”ט, על זרי הצלחתו, יופיע הספר ‘המאורות הגדולים’ לתולדות הבעש”ט והמגיד ממזריטש זי”ע. על הספרים הללו אני חתום עם ידידי הסופר הוותיק יאיר וינשטוק ובכנות אומר שאינני זוכר ספר שהשקעתי בו כה רבות כמו חיבורים אלו.

• ומה הקוראים חושבים שהספר הכי טוב שלך? כלומר, המכירות…

‘שבעה רועים’ בלי ספק עקף את כל הספרים כולם ועד עצם היום הזה נמכר ברשת ‘אור החיים’ בהיקפים גדולים מאוד ב”ה.

• עכשיו אתה חייב לגלות לי את הסוד: יש לך ברוך ה’ משפחה ברוכה, או כפי שאשתי מכנה זאת “משפחה פופקורן”. אתה גם מקדיש להם מזמנך בחינוך. איך מספיקים כל כך הרבה. אני, בלי שום ילד בבית, לא מתקרב…. איך זה קורה?

הילדים שלי הם שכרי בכל עמלי. כשאני איתם, אני רק איתם ולא עם שום דבר אחר. בסעודות שבת, כולם כאחד שותפים וכל אחד מקבל את תשומת הלב המלאה שלו; אלו לא רק שיחות מהנות עם הגדולים, אלא שיחות היורדות לפרטי פרטים עם הקטנטנים, חוויותיהם וכל מה שיש להם לשתף ולתאר. אבל לא רק בשבתות, גם צעידת הבוקר של פיזור הקטנים היא חוויה אישית, שבה אין טלפון ואין שום דבר אחר. גם שעות ההשכבה, בערבים שבהם אני בבית, היא מתוך השתדלות מקסימלית של האיכות הכי אישית, עם הקראת סיפור, עם הקשבה כנה וכל פרט שרק מקנה להם את התחושה הטובה ביותר. גם בתפילות השבת בבית הכנסת, מדי שבת בשבתו, אני משתדל להיות איתם בלבד. ואני מודה לה’ הטוב על כל רגע שלי עמם ובמחיצתם היקר לי יותר מכול.

• לא הסברת איך לצד גידול הילדים, אתה מגיע להספקים כאלה.

זה קורה בעיקר בגלל העבודה המהירה שלי. זו מתת א-ל שקיבלתי ובלעדיה לא הייתי מגיע לכל מה שאני מספיק. אבל לפני הכול וככלות הכול, אני חב תודה והוקרה עמוקה לזוגתי היקרה, המלווה אותי על כל צעד ושעל, שותפה נאמנה בכל פסיעה ועם זאת מנהלת את הבית בשלווה ובשלמות שראויות להערצה אמיתית. אני מוכרח לציין שהיא רחוקה מלהיות מובטלת: היא ד”ר למתמטיקה, רכזת המתמטיקה בתיכון ‘בית רבקה’ על אלפי תלמידותיו. ועם זאת היא דמות מופת של אם בישראל על כל המשתמע מכך.

• מישהו מילדיך הולך בדרכך?

לא מעטים מילדיי ניחנים בכושר כתיבה והבעה. אבל זו שלא ספק מנצחת את כולם היא בתי היחידה, בת ל-11 אחיה, שכבר כיום, בגיל 15, כותבת סיפור בהמשכים במוסף הילדים המשובח של עיתון ‘כפר חב”ד’. עלילה רבת היקף וזרועות שהיא גם חיברה בעצמה וגם עמלה מדי שבוע על כתיבת פרקיה. אין לי ספק שעדיה לגאון.

• היית גם איש צוות קבוע בצוותי ההסברה במערכות הבחירות של יהדות התורה. במערכת הבחירות הנוכחית גם? אתה אוהב את זה?

לא ממש קבוע. עם כניסתי ל’המבשר’, בבחירות תשע”ג, הייתי חבר רשמי בצוות ההסברה. מאז אני נוטל חלק, גם במערכת הבחירות הנוכחית, בעיקר מאחורי הקלעים ובקרב קהלי יעד ממוקדים תחת הפעלתו הישירה של הרב מאיר פרוש, שאין לו אח ורע בפילוח ממוקד ומדויק של קהלים ותתי-קהלים וגישה לכל אחד מהם בשפתו.

כשאתה שואל אם אני אוהב את זה, אחלק את התשובה לשניים: את החלק היצירתי אני אוהב. לזקק את המסר, ללטש אותו ולהדהד אותו. זה באמת אני ושם אני נמצא בכל רוחי ונשמתי. את החלקים הפחות נעימים של האינטריגות וכיפופי הידיים, שמטבע הדברים בלתי נמנעים מהם במערכות כאלו, אני פחות אוהב. להם אני פחות מתחבר.

• מה דעתך על הקמפיין הנוכחי?

הקמפיין הנוכחי מנוהל לראשונה בנפרד לחלוטין על ידי אגודת ישראל ודגל התורה. הסלוגנים שונים, המסרים שונים וגם כל חומרי הפרסום והתעמולה שונים ולא קרב זה אל זה כל הלילה. אני חושב שיש בכך דבר מבורך מכל בחינה והיבט.

• אנחנו נסיים בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

יש שאלה שמסקרנת אותי בך אחרי שנים רבות כל כך של היכרות משותפת: האם יש דבר אחד בכל הקריירה העיתונאית רבת השנים שלך שאתה מתחרט עליו?

דוד רוטנברג: אני חושב שהעבודה כעורך של ‘שעה טובה’, שם עשיתי כשנה. למרות שעבדתי שם עם צוות מוכשר מאוד – עליו נמנו, בין היתר, אהרן קליגר, אריה ארליך ויעקב ב’ פרידמן –  ועל אף שהפקנו כמה מוצרים נפלאים, זו הייתה טחינת מים. עיתון שלא היה לו סיכוי אמיתי להתרומם, לא בגלל הצוות או המוצר שהיו מעולים, אלא בשל מי שעמד מאחוריו. טוב שנעלם מדוכני העיתונים.