האיש על ‘העדה’: העורך המיתולוגי ומסבירן ‘הקנאים’ פותח הכל

• שמואל חיים פפנהיים, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. תספר תחילה על עצמך: איפה גדלת, על משפחתך, היכן למדת.

גדלתי למשפחה מחסידי תולדות אהרן. אני הבן הבכור לאבי הרב יעקב אליעזר אברך כולל. עם הזמן אבי מונה לר”מ בישיבת תולדות אהרן וראש כולל להוראה של ‘כולל שומרי החומות’, מחבר ספרי ‘עזרת יעקב’ על הלכות שבת ויו”ט, ואימא מורה לתפירה ב’בנות ירושלים’ ואחר כך ב’חינוך ירושלם’. אימי היא בתו של הרה”ח רבי יצחק ווייסמן ז”ל ונכדה של ה’בני יששכר’ ועוד.

אבי הוא בנו הבכור של איש האשכולות הרב שלמה פפנהיים, מראשי ‘העדה החרדית’, מייסד ‘בית לפליטות’, ‘בית החלמה ליולדות’ ועוד.

גדלתי במשפחה ייקית. סבא שנולד בגרמניה, גדל שם. המשפחה ברחה מגרמניה אחרי ‘ליל הבדולח’, וכשהגיעו לירושלים סבא התקשר להרה”ק בעל ‘שומרי אמונים’ רבי אהר’לה ראטה והקים את ביתו בדרך התקנות של החבורה בראשות חתנו האדמו”ר מתולדות אהרן. למשפחה היו מאפיינים ייקים לגמרי, אותם שאבתי מגיל צעיר.

גרנו רחוק ממאה שערים ובתי אונגרין, מקום מגורם של רוב חברי החסידות, בשכונה חילונית, ובצעירותי למדתי בתלמוד תורה קרלין, כי הוריי רצו עבורי חיידר ברמה. ואכן, מיד אחרי זה הכניסו בתולדות אהרן מורים בעלי הבנה ושיטות פדגוגיות ואז עברתי לתולדות אהרן, שם גדלתי כל ימי חיי. למדתי בתלמוד תורה, בישיבה קטנה וישיבה גדולה, וגם אחרי נישואי המשכתי בכולל של תולדות אהרן, שם למדתי ונבחנתי בהוראה, לצד לימוד בבוקר ב’כולל שומרי החומות’ של כולל אונגרין ואסטרייך.

הוסמכתי לרבנות ‘יורה יורה’ על ידי דייני החסידות רבי מאיר בראנדסדורפר ורבי אברהם יורוביץ זצ”ל ויבל”ח רבי ישראל חיים קאהן.

• מתי, בעצם, גילית שאתה נמשך לעולם הכתיבה?

מגיל צעיר נמשכתי לכתיבה. כבר בחיידר כתבתי עיתון לכיתה שלי. בבחרותי כתבתי לא פחות מעשרה ספרי ליקוטים על חגים ומועדים, וגם בעניינים שעמדו על הפרק.

התחלתי לכתוב בגיל 19 לעיתון ‘העדה’, היה לי מדור על ‘תולדות גדולי ירושלים’, ההיסטוריה של מערכות ירושלים בענייני החינוך הטהור, שמירת שמיטה, השפה העברית וההיסטוריה של העדה החרדית ומפעלותיה, בתי הדין שלה, מוסד ההוראה, מערכת השחיטה, מערכת העירובין, פיקוח תרומות ומעשרות, ועד הכשרות, המקוואות ועוד. כתבתי גם מאמרי השקפה ופולמוסים שניהלתי על דרכה של ההתבדלות ושל ‘העדה’.

לצד כתיבתי ב’העדה’ הייתי הכתב של העיתון ‘דער איד’ שיוצא לאור על ידי חסידי סאטמר בארה”ב. הייתי מדווח על המאורעות בארץ ישראל בתוככי הקהילות, ומסביב למערכות היהדות החרדית בארץ, וגם כותב מאמרי פולמוס, לצד כתיבת מאמרי הערכה והיסטוריה. בהמשך הייתי הכתב של העיתון ‘דער בלאט’, שיצא לאור המתחרים של ‘דער איד’, חזרתי ל’דער איד’, ותקופה אף כתבתי ב’צייטשריפט’. כל אלו עיתונים באידיש.

• איך הגעת לעריכת עיתון ‘העדה’?

עם הזמן הייתי נושא כליו של עורך ‘העדה’ הרב אלימלך בלוי, בנו של רבי עמרם זצ”ל, עמדתי לימינו והוא מסר לי את ניהול העיתון כשנסע לחו”ל או היה בבית חולים לטיפולים קשים.

יום אחד מתקשר אלי בנו הרב ישראל בלוי, רב ומו”צ של העדה החרדית, ואומר לי שאביו נמצא על ערש דווי רח”ל בבית החולים שערי צדק ומצבו קריטי. מיד הגעתי לשם. הוא היה עוד במיון ונתן לי את המפתח של המשרד ואמר לי שהוא מוסר לי את ניהול ‘העדה’ במקומו. נשארתי שם זמן מה והלכתי.

כעבור כמה שעות קיבלתי את הבשורה שהוא נפטר, ואז קיבלתי טלפון מיו”ר הנהלת העדה החרדית, שמסרו לי את ניהול העיתון, על פי הנוהל שהיה עד עכשיו.

• אני מבין שעריכה של ביטאון כזה היא שונה מעריכה של עיתון רגיל. ספר על העבודה המערכת כזו.

במהלך עבודתי ב’העדה’ זכיתי להתחבר לשורשים האידיאלים המשפחתיים שלי, גיליתי את עולמו הרוחני של המנהיג הייקי הרש”ר הירש, שהיה הלוחם הכביר למען בירור ההשקפה ולוחם מלחמות ה’ למען פירוד הקהילות.

קבעתי שיעורים קבועים עם סבי, שאמנם מצד אביו היה שייך יותר למורשת ה’חתם סופר’, בהיות זקיניו מגידולי פרשבורג וראשי הקהילה בימי מרן ה’חתם סופר’ וה’כתב סופר’ וכו’, אבל מצד אימו – ובעצם את רוב חינוכו קיבל מסבו ‘החבר” רבי שלום גולדשמידט מפרנקפורט דמיין, המנהיג האגודאי הדגול, חברו ושארו של רבי יעקב רוזנהיים, ממשיכי דרכו של הרש”ר הירש.

נאחזתי בשולי בגדיו של הרש”ר הירש ונשבעתי אמונים לדרכו ושיטתו, כפי שאמר: “מי שמשוכנע שדעותיו אמיתיות וצודקות, חייב להביע אותן ללא הרף ובכל הזדמנות, בגילוי לב, ובלי להתחשב במידת התמיכה שיש לו או ברמת ההתנגדות שיפגוש; רק לשקר דרושים תומכים כדי להצליח, לשקר דרושה סמכות המספרים כדי למלאות את מה שחסר בצדקת טיעונו; האמת, תמיד תנצח בסופו של דבר, אפילו אם הדבר ייקח זמן.

“אצילות אמיצה וטהורה מבוטאת עם כל אש ההתלהבות של השכנוע ועם כל הבהירות של המודעות הבטוחה, מבוטאת שוב ושוב בכל הזדמנות, בסופו של דבר תשיג האמת את הכבוד וההערכה אפילו של אלו שלא מוכנים לקבלה”.

הרש”ר הירש, ממשיך ואומר: “האמת היחידה שהלכה לאיבוד בלי כל אפשרות להחזירה היא אותה אמת שאין למחזיקיה אומץ לדבר בגילוי לב עבורה; האמת לא הובסה מעולם מכוח ההתנגדות, היא הובסה רק כשחבריה היו מדי חלשים מלהגן עליה”.

זה היה בהחלט ‘עיתון מטעם’, אין דבר כזה אינטרס של כסף, מודעות, הכל עבר את שבט הביקורת. רבי אברהם ראטה היה עובר על כל העיתון, מילה במילה, מוחק מילים, מוחק שורות, פוסל מאמרים –  והוא המילה האחרונה, אין ערעורים. אחריו היה זה רבי גרשון שטמר, ואחריו היה ר’ דוד אייכלר ויבלח”ט ר’ יעקב ראטה והרב גבריאל נויפלד.

הם החליטו עבורי כל דבר, פסלו לי מודעות שיש שם עידוד לתיאבון, ליותר מידי כיוון של ‘טעם החיים’, זלילה וחוסר חיי צניעות. הייתה מודעת פרסום של שוקולד בהשגחת הבד”צ עם הכותרת “א מחיה!” – זה נפסל. בנקים נפסלו כי היה כתוב “לישראל”. אפילו פרסומים מחסידויות שנמנות על העדה החרדית היו פוסלים. יש “מרן” אחד, זה הגאב”ד, שום אדמו”ר ורב לא יכול להיות מרן מבלעדיו, חברי הביד”צ כונו הגאון הגדול. כעיקרון, מלחמה נגד אינפלציה של תארים.

• תן לי רגע שלא תשכח מימי ההתחלה שלך בעריכת הביטאון.

היותי העורך והמנהל של ‘העדה’. זה אומר שאני האיש הטכני שמנסה לכוון לדעת משלחי, אין לי דעה משל עצמי, אני יכול להבין אותם ולכוון לשם. היה אסור עלי להכניס חדשות, זה היה סוג של מחאה, כאילו אומרים איננו חלק מההוויי הרחובי.

אני זוכר איך התפלצתי כאשר נהרג יצחק רבין, אירוע מכונן בארץ. רבי אלימלך בלוי כתב מאמר, הרה”ג רבי משה שיינברגר כתב מאמר, גם רבי צבי ראובן דוידוביץ כתב – וגם אני כתבתי מאמר, כל אחד מהזווית שלו. אבל אז רבי גרשון שטמר ז”ל, יו”ר העדה החרדית, הטיל וטו: בעיתון ‘העדה’ לא תהיה מילה על רצח רבין, אנחנו לא עיתון של חדשות.

זה היה מטורף, מאוד מקומם, אבל זו הייתה ההחלטה.

• ספר על אנקדוטה מיוחדת מהשנים בהן ערכת את ‘העדה’.

אני זוכר כתבה בעיתון נגד הבאת ראש העיר של ירושלים לאירוע תחת שמו של ה’חתם סופר’, אבי שיטת ההתבדלות, בשבוע הבא שוב היה אירוע של אותו חוג, והיה עוד מאמר, אבל רבי אברהם ראטה פסל את המאמר. הוא אמר לי כלל: כאשר צריכים למחות – מוחים, אבל אם אתה חוזר וכותב נגד אותו חוג שוב ושוב, זה כבר התנצחות, זו לא מחאה. אנחנו לא מתנצחים, אנחנו מעירים ומוחים. למדתי מזה הרבה.

העבודה ב’העדה’ הייתה עבורי שליחות, האמנתי במה שאני עושה, רציתי לעשותו הכי טוב והכי נכון, בשיקול דעת. הסתובבתי יומם ולילה אצל רבני העדה החרדית, ראשי ומנהיגיה, זקני ירושלים, למדתי, שאלתי וחקרתי, כי הרגשתי את כובד האחריות שעלי.

אבל זה היה בלתי אפשרי לעמוד בציפיות של כל קצוות המחנה.

העדה החרדית כוללת בתוכה אנשים שדוגלים בהתבדלות הקהילות, אבל זה מנעד מאוד רחב, בין אלו שמתבדלים וחיים חיים של עצמם, לבין אלו שטוענים שצריכים לחיות כל הזמן במלחמה. העדה החרדית כוללת ארבע שיטות יסוד באותו אידיאל של התבדלות, ולא ראוי זה כראוי זה. אבל המטרה העליונה מאחדת את כולם – חיי קהילה נפרדים, עם שירותי חינוך ודת עצמאיים, בלתי תלויים בחילונים.

כעורך ‘העדה’ הייתי תמיד צריך להיות על הרצף, פעם הקצה הזה לא היה מרוצה ופעם הקצה השני, אלו מהללים ואלו מקטרים, ובשבוע הבא, או אפילו בעמוד המקביל על מאמר אחר  – המקטרים מקודם משבחים ומפארים, והמברכים מקודם קוטלים ונוזפים, אין אפשרות לרצות את כולם, אבל היה לי שביל ששאלתי תמיד, הלכתי לפי ההוראות שקיבלתי.

• מה קרה שגרם לך לעזוב את העריכה ב’העדה’?

זה גם השבר, למה לא יכולתי לעמוד יותר במשימה הזו. חייתי ושירתתי לצד ענקי רוח בעלי תריסין ואנשי דעת, שימשתי בתפקידי את ראשי העדה החרדית: ר’ אברהם ראטה, ר’ גרשון שטמר, ר’ יוסף שיינברגר, ר’ אברהם מרדכי ברייטשטיין, ר’ דוד אייכלר, ר’ דניאל פריש, ר’ צבי דוב קלאר, ר’ פנחס דוד ווברמן, סבי ר’ שלמה פפנהיים ועוד ועוד, אלו הלכו לעולמם בתוך תקופה קצרה, ולצידם גם חברי הבד”צ כולם הלכו לעולמם. שרתתי את הגאב”ד רבי משה אריה פריינד, הגאב”ד מהרי”ם דושינסקיא, הראב”ד הגרי”י פישר, רבי בנימין רבינוביטץ, השטראסבורגער, רבי משה הלברשטאם ורבי מאיר בראנדסדורפר, רבי יעקב בלויא, ותוך כעשור התחלפה כל ההנהגה הרוחנית, לא יכולתי לעמוד בדרישות ובתמורות – והתפטרתי.

נשארתי חבר ‘העדה החרדית’ ונאמן למפעלותיה, כתבתי גם מאמרים ב’העדה’ תחת הנהלת ממלא מקומי, ועד היום אני ממשיך לשרת את ‘העדה החרדית’ בשורה של נושאים.

• אתה חסיד תולדות אהרן. מה המאפיין המרכזי של החסידות שנחשבת מסוגרת מאד?

כל ימי גדלתי ב’תולדות אהרן’, זו מחויבות טוטאלית. ישנו ספר ‘תקנות והדרכות’ אשר כל החברים מגיל 13 חותמים עליו מידי שנה בשנה, וזה כולל את כל הליכות החיים, סדרי התפילה ומיקומם, התנהגות הבית, הלבושים, השפה, החיים הרוחניים, הדגש הגדול על עבודת התפילה בסדרי תפילה ארוכים ומייגעים של מיצוי הכוחות והקול בתפילה; הדגש על שמירת המסורת של הלבוש בשבת וחג, לבושי הנשים, מלבושי הילדים; הדגש על עבודה עצומה על הנפש הבהמית, על פי ספריו הקדושים של מייסד החברייא ‘שולחן הטהור’ על סדרי האכילה וביטול התענוגים של הגוף; ‘טהרת הקודש’ על קדש עצמך במותר לך; ‘שומר אמונים’ ללכת עם אמונה פשוטה באמונת תום בשמחה ובדיצה; מחויבות טוטאלית לדרך עבודת החסידות, לימוד ספרי היסוד של תורת החסידות – התניא, התולדות, נועם אלימלך, מאור ושמש וספרי הבני יששכר.

בתולדות אהרן יש חינוך להתעלות, להיות גבוה עשרה טפחים מחיי הגשמיות וחיי חומריות, הממלא את החסיד בכל הוייתו מיום בואו עלי אדמות, לכל אורך היום ובכל מעגלי השנה.

גם בחסידות תרמתי מחלקי בכתיבה, גם בהעתקת מאמרים וכתבי הרביים, בכתיבת מאמרי הגות, וגם כתבות בעיתונות בעיקר בחו”ל לעזור בגיוס המשאבים האדירים למוסדות המתנזרים מכל תקציבי השלטון וחיים על גיוס תרומות בלבד.

• עד  כמה הקשר שלך עם האדמו”ר קרוב?

זכיתי לגדול כל השנים בצילו הטהור של האדמו”ר זצ”ל, על ברכו גדלתי והתחנכתי, הוא הניח לי תפילין בבר-מצוה, הוא עמד לצדי בחופתי ובירך את ברכת הנישואין, זכיתי לקבל ממנו הדרכה כללית ופרטים, עשרות פעמים שהייתי בקודש פנימה בעניינים פרטים ואישיים לצד דברי תוכחה והדרכה.

ואחריו זכיתי לקרבה יתירה אצל האדמו”ר שליט”א מתולדות אהרן, זכיתי אתו לשיחות מעמיקות במשך שעות בראשית ימי ההנהגה, המון שעות זכיתי ללבן ולברר סוגיות סבוכות עומדות על הפרק בחיים הציבורים בארץ ישראל, ואף הדרכה והערות אישיות.

מאז ועד היום אני מרבה להתייעץ, להתברך ולשאול מפי הכהן הגדול ולהציע בפניו שאלות והתלבטויות, ואף זכיתי ממנו בהארה רבה והארת פנים בימים קשים של ויכוחים סוערים וחיזוק רב בשאלות ציבוריות.

כל פעולה מהותית בחיי שאלתי באורים ותומים ועל פיה התנהלתי, וזכיתי במיוחד בשנים שהייתי בשליחות חינוכית בקהילה היהודית במוסקבה, לקשר צמוד ופורה במיוחד. הרבי היה שולח מכתבים לתלמידיי ועונה להם לחזקם ולעודדם בדרכם. הרבי היה שולח לתלמידיי ולשומעי לקחי מתנות ותשורות, כמו שמן לחנוכה, מצות לפני פסח, דבש לפני ראש השנה, לעקאך לפני יום הקדוש ועוד, ואף התפאר בפני אנשים אחרים על השליחות המבורכת שאני עושה בשליחותו.

בהמשך דרכי בשליחות חינוכית ורבנית בגרמניה, נשלחתי בשליחותו להכרעות הלכתיות בפני הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ”ל, ואף הכריע לי בשאלות הלכתיות סבוכות הנוגעות לטהרת המשפחה, סדר הנהגה בקהילה מורכבת וכו’.

• לאן פנית אחרי שהתפטרת מ’העדה’?

אחרי שהתפטרתי המשכתי בכתיבה ל’העדה’, לעיתונים באידיש בארה”ב לצד עבודות פרטיות –  והתחלתי ללמוד מקצוע. קודם הלכתי למכללות חרדיות ללימודי תעודה. אחר כך התחלתי בלימודים אקדמאים. עשיתי מכינה של אוניברסיטת בר-אילן במכללה החרדית בראשות הרבנית עדינה בר-שלום, והמשכתי בתואר ראשון לתקשורת מדעי המדינה ויחסים בין לאומיים באוניברסיטה הפתוחה ומכללת רמת-גן. התחלתי בתואר שני בלימודי אירופה באוניברסיטת תל-אביב.

לפרנסתי עבדתי כמקדם תעסוקה בסניף של מפת”ח – מרכז פיתוח תעסוקת חרדים שהקימו אז בבית שמש, לעזור לציבור החרדי להתפרנס בכבוד. בהמשך התחלתי לעבוד בעמותת ‘גשר’, והקמתי את המחלקה החרדית בגשר, במהלכה עברתי מסלולים של תוכניות מנהיגות שונים, עד שהתקבלתי כעמית בבית הספר למנהיגות חינוכית ב’מכון מנדל’.

• איך הגעת, בעצם – חסיד מחצר מסוגרת כמו תולדות אהרן – לשליחויות חינוך בגרמניה ובמוסקבה? מה עשית שם?

אחרי שנתיים ב’מכון מנדל’ התחייבתי לעסוק בפרויקטים חינוכיים, ואז הציעו לי משרה להוראה בבית הספר של הקהילה היהודית במוסקבה, זה התאים לי אחרי נישואי כל הצאצאים שלי והקשיים בבית ובמרחב. נסעתי למוסקבה והייתי שם כמה שנים בשליחות חינוכית, מנהל תוכן בחיידר ובית הספר ‘ראשית חכמה’, הקמתי שם את ה’מתיבתא’ ועמדתי בראשה, והיה לי פרויקטים אדירים של מנהיגות חינוכית, ניהולי שבתות, שיעורים ברחבי מוסקבה בשלל קהילות, מתוך אחדות עם כל העוסקים בפעילות של יהדות ברוסיה.

בהמשך התחלתי להיות בקשר עם קהילות יהודיות במדינת סקסוניה בגרמניה. הציעו לי משרת רבנות ושימשתי שם זמן מה בניהול הקהילה והתפילות, משרה חינוכית לסטודנטים יהודים וגם מורה ליהדות בפובליק סקול. לצד זאת היה לי פרויקט עם ישראלים ויהודים בגרמניה.

הייתי מגיע בכל תקופה ובשמחות משפחתיות לארץ, מתייעץ על כל דבר עם מוריי ורבותי, הרבי מתולדות אהרן והרב של תולדות אהרן בבית שמש, ועם יבלחט”א סבי ז”ל.

ימי מוסקבה וגרמניה היו עבורי שנות פעילות עשירה וממלאת, הרגשתי חי ברצף הדורות של משפחתי, ומשלב את חלקי הפאזל של מורשת ה’חתם סופר’ והרש”ר הירש, חינוך של ‘העדה החרדית’ ו’תולדות אהרן’ ואחריות של שליחות חסידית ובעיקר שמירת המסורת, כשכל אלו כשהם משולבים יחד לא כל כך מובנים, וזו היתה המיוחדות שגדלתי עליה, בדמות סבי ז”ל – רב, ד”ר, פילוסוף ופסיכולוג, רב מעש ואידיאולוג, המשלב עולמות בעולמו הייחודי שקשה לראות כדוגמתו בעולמנו הדיכוטומי.

צילום (תמונה עליונה): תולי חן, מתוך הסדרה ‘צילום ביום חול’, ובאדיבות המצלם

• קשה שלא להבחין ששינית מעט את חזותך החיצונית. למה?

החזות החסידית והירושלמית בה גדלתי בארץ ישראל לא מוכרת, והעמידה אותי כחריג מוזר, זה גרם לריחוק וחוסר קירבה במקום בו גרתי ופעלתי ברוסיה וגרמניה, זה הפריע לי עם התלמידים, בני הקהילות והמרחב השונה וזר מאוד. גדלתי על האגדות והתמונות של הוריי והסבים שלי, עם שינויים במרחב ובשדה בהם פעלו וחיו.

• איזה ספרים כתבת?

כתבתי עשרות ספרים וקונטרסים, שרבים נשארו אתי ולא הוצאתי אותם לאור, חלקם הוצאתי ללא פרסום שמי, ובמיוחד אני גאה בספר שהוצאתי לאור לרגל שמחת נישואי בתי היקרה’: “ספר ‘אִגְּרוֹת צָפוֹן’ – 19 אגרות על היהדות (ניינצעהן בריעפע איבער יודענטהום), ספרו הראשון של האדם הגדול בענקים הרב הדומה למלאך, לוחם מלחמות ה’, מעיין המתגבר בתורה, הגאון הצדיק רבינו שמשון בהר”ר רפאל הירש זצ”ל הרב הכולל ואבדק”ק עדת ישורון פרנקפורט על נהר מיין. הוצאה חדשה מרהיבת עין עם פרקי עיון ומבוא ‘בשער האִגְרוֹת’, לימוד והעמקה במשנתו ומורשתו של אחד מהמאורות הגדולים של הדורות האחרונים אשר העמיד את הדת על תילה בספרא וסייפא, נערך על-ידי שמואל חיים פפנהיים נצר לתלמידי רבינו הרש”ר הירש זיע”א וחסידי אשכנז המופלגים”.

• מה אתה עושה כיום?

זכיתי לנישואים שניים עם נוו”ב היקרה טוהר שתחי’, ואחרי הנישואין יצאנו להמשיך בפעילות בגרמניה, אבל תוך זמן קצר חזרנו לארץ, וזה שנתיים ימים אני גר בישוב נופית בצפון, עוסק הרבה בכתיבה, בהוראה בבתי ספר בחינוך פורמלי וא-פורמלי, ממשיך בלימודי תזה ודוקטורט בפילוסופיה פוליטית במחלקת מדעי המדינה של אוניברסיטת חיפה, במחקר על אזרחות במדינה שאינך יכול להכיר בו, וחקר מקרה דמותו של סבי ז”ל.

• מה לדעתך ההישג הגדול של ‘העדה החרדית’?

ההישג הגדול היא עצם קיומה – קהילה המונה אלפי משפחות ועשרות אלפי ילדים, המתחנכים לאור אידיאלים ברורים ובהירים עם ביטויים מעשיים, להוכיח שאפשר להתנהל בפועל לאור ההשקפה הברורה, מבלי הצורך להתפשר ולהתכופף.

‘העדה החרדית’ מכילה בתוכה מגוון רחב של קהילות ומוסדות חינוך, ומספקת להם חינוך טהור שלא מושך את חיונו ממקורות זרים ומנוכרים, ממשיכים מסורת ללא שטיקים וטריקים, מספקת לחבריה וליהדות החרדית בכללותה שירותי דת עצמאיים ללא פיקוח בג”צ ורשויות השלטון – שזה כולל בתי דין, בתי הוראה, מערכות עירובין, מקוואות, כשרות, שחיטה, פיקוח על פיננסים וכו’. כל זה כאשר בראשה עומדים גדולי תורה, פוסקי הלכה, שמקודשים בכל שכבות הציבור.

‘העדה החרדית’ מנהלת דיאלוג מכובד אך נוקב עם כל שכבות היהדות הנאמנה, ומספקת לה שירותים מתוך האמונה היוקדת בצדקת דרכה.

חברי ‘העדה החרדית’ הם אנשים איכותיים וטובים, אשר מרימים פרויקטים אדירים לכלל הציבור האמוני והחרדי בארה”ק, מוסדות חינוך וחסד הפועלים ללא הבחנה וללא בדיקת ציציות של מישהו, העשייה הציבורית ומעשי החסד בקהילה זו מעפילים על גודלה הטבעי, ואלו נעשים בצניעות רבה ללא רעש ופרסום, אבל הם נוכחים בכל תחומי החיים.

• ומה הכישלון הגדול?

הכישלון של ‘העדה’ זה בנראות וביחסי הציבור הגרועים שלה. ‘העדה החרדית’ מורכבת מקהילות קודש וציבור המונה אלפים רבים של אנשים יראי ה’, תלמידי חכמים חסידים ואנשי מעשה, אשר כל מהותם זה לחיות חיי קדושה וטהרה בארץ הקודש כמסורת ישראל סבא ועל פי התורה וההלכה.

לצד זה, יש בתוכה השמירה על הצביון של קדושת ירושלים וקדושת ארץ ישראל, ובתחום הזה יש זליגה מזעזעת של שוליים קיצונים הנמשכים לאנרכיזם, לקיצוניות ולהפקרות, וזה מתבטא בפגיעה בגדולי ישראל, פגיעה בחוגים אחרים של יראי ה’ וחושבי שמו, פגיעה ברכוש ציבורי וחינוך לאלימות ואטימות – שהם מכתימים את העושר הרב והעצום שקהילה קדושה ותוססת זו מקרינה אור לכל היהדות החרדית בארץ הקודש ובחו”ל – והמחדל הוא בריסון ומיקוד החלק הבעייתי הזה, שאינו מעיד בכלום על טובה העצום של ‘העדה החרדית’.

• אתה יוצא כאן נגד הקיצוניים. באופן אישי, סבלת מהם?

אני סולד מהקיצוניות הזאת, כי זה לא קיצון מבחינת יראת ה’ ודקדוק המצוות, אלא קיצון באטימות, בתפיסה של ההשקפה הטהורה, וזה מגיע עם השחתת המידות ומעשה אלימות, וזו לא הקיצוניות עליה מדבר ה’חזון איש’ ובשבחה דיברו בירושלים הקנאית.

מקובלני מסבי ששמע מרבינו הקדוש מסאטמר שאמר שעל 5% שמקצינים יתר על המידה מאבדים את הכל, ועל כן אותו קדוש לחם בנטורי קרתא בירושלים, לחם נגד קיצוניות בקהילתו ובמרחב הקנאים בארה”ב ולונדון, והוא האיש שחיפש תמיד את הקואליציה הרחבה עם שאר חוגי היהדות החרדית במערכות על הגנת הדת. הוא הלך לבקר ולכבד בכבוד גדול גדולי תורה וחסידות שאת שיטתם ביקר ופסל, כי ידע את המורכבות בדברים הללו.

בשלהי הימים שלי ב’העדה החרדית’ התחילה להשתלט על המרחב הציבורי הקיצוניות הלא מאוזנת הזו. אישית לא כל כך סבלתי, כי התפטרתי. לא שזה תמיד עזר לי, אבל שרדתי ועמדתי בזה כך או אחרת. מה שמביא אותי לבקר בחריפות את הקיצוניות היא על פי מה שקיבלתי מרבותיי. מרן הגרי”ח זוננפלד היה אומר: למה דומה הקנאות לסיכה? אם יש לה ראש אפשר לחבר בה דברים, לנעוץ אותו לתיקון הבגד, אבל כשהוא ללא ראש הוא דוקר משני הצדדים…

כשיש להט של קנאות, מתנפלים על אנשים, משחיתים ומזיקים, האנשים מתרגלים לזה, כמו שסבי היה מצטט תמיד את האור החיים הקדוש על הפסוק “ונתן לך רחמים ורחמך” הנאמר בעיר הנדחת, שצריך ברכה מיוחדת מהקב”ה שמידת האכזריות בעת עשות מעשי אלימות לא יידבק באדם. וכבר אמרו חז”ל על הפסוק “ואתם לא תצאו” וגו’ – מאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע.

וזה מה שאנחנו רואים, שמרוב להיטות שיטת הקיצוניות נעשתה “להט החרב המתהפכת” על רבני ‘העדה החרדית’ עצמם, על חברי הבד”צ, על ראשי ומנהיגי קהילות, מנהלי המוסדות המוסרים את הנפש על החינוך הטהור וכו’.

• הזכרת קודם שגדלת ופעלת במחיצת שני גאב”דים, ראב”ד, חברי הבד”צ. ספר על חוויה במחיצתם.

הקשר שלי עם הרבנים התחיל בזה, שכאשר נולדתי הגיע האדמו”ר מתולדות אהרן לברכני בבית הוריי, כי היה צריך לצאת לחו”ל בשליחות המוסדות, והסנדק שלי היה מי שהיה לימים הגאב”ד הגה”ק רבי משה אריה פריינד, והמוהל היה מי שלימים מילא את מקומו מרן הגאב”ד מהרי”ם דושינסקיא.

הגאב”ד הרמ”א פריינד היה המסדר קידושין שלי, ובעצם זו הייתה החופה הראשונה שלו כגאב”ד, אחרי פטירת קודמו מרן הגאב”ד בעל ‘המנחת יצחק’, שגם איתו זכיתי לקשר, היינו שכנים וגרנו ברחוב ישעיהו 20, כתבתי לו מכתבי שו”ת. בתפקידי ב’העדה’ כתבתי את נאומיהם ופרסמתי את דרשותיהם, הייתי בקשר מתמיד על השאלות שעמדו על הפרק.

זכיתי לשבת בביתם של רבותינו חברי הביד”צ בשעות של דיונים, התלבטויות, ויכוחים והוראות במסגרת עבודתי, ראיתי את עומק המחשבה, גודל האחריות בקבלת הכרעות ציבוריות, הבנה בדיוקים קלים ועדינים שהנהגה ציבורית נדרשת אליה.

גם זכיתי לא אחת לנזיפות ומורת רוח, אבל מתוך ביקורת בונה בעשייה הציבורית, דברים שחשבתי שאני מכוון לדעת מוריי ורבותי וקיבלתי הכוונה אחרת ליישר את הלב ואת האמת הצרופה.

אני זוכר הוראות שקיבלתי, שנאמרו עם מרחבים שיש לי לעצמי שיקול דעת ויכולת תמרון, והייתה עליהם ביקורת ציבורית, בחלקם אף התנצלתי, אבל אחר כך קיבלתי אישור על שיקול דעתי, תודה ויישר כוח על התובנה והעשייה שלי, שזה מה שהיה צריך לעשות, ואת כל אלו למדתי מההכוונות וההדרכות אצל מנהיגי ‘העדה’ –  איך לשאול, כיצד לראות את התמונה הגדולה, איך להתנהג, כשברור ומובן, שחייבים לציית, אין המרת דעת גדולי ישראל, אבל יש שיקול דעת וכמו שמכירים מה שנקרא השולחן ערוך החמישי בנושאים ציבורים.

• דומני ששניים מילדיך הפכו לחסידי חב”ד. איך את חי עם זה? אהבת את הצעד הזה? הבעת מורת רוח?

זכיתי לגדל את משפחתי במסורת שאני קיבלתי ובסביבה שגרתי בתוך החבורה הקדושה וחסידות תולדות אהרן, על ברכי אדמו”ר שליט”א, עם דגש ברור שיש לנו את המסורת המשפחתית הבהירה, שאינה נופלת במאומה מהמסורת הקהילתית, ועלינו להמשיך את שני המסלולים מתוך הרמת ראש ובבינה יתירה.

זכיתי שחתני הגדול אהב ללמוד תורה בעמקות ובהבנה, וכך גם ניגש להגות בתורת החסידות בעמקות ובצלילה בפנימיות רזי תורת החסידות, ודרך משפיעים צדיקים ואדירי תורה התחבר לתורת חב”ד ונשאב כל כולו לתוכה, מה שבוודאי הביא אותי לשמחה ונחת רוח, שזכיתי שצאצאי הולכים לאור דברי חז”ל: “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה’ חפצו”. גם בני התקרב לדרך החסידות, ואין לי אלא להתגאות בהם, ולהתפלל שנזכה ויתקיים בנו: “והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותיך, ויחד לבבנו, לאהבה וליראה את שמך, ולא נבוש, ולא ניכלם, ולא נכשל לעולם ועד.”

מה גם שבשליחות שלי בחו”ל זכיתי לראות מקרוב מה זה עבודת ה’ בפנימיות ובשלימות והפצת דבר ה’ בשליחות של חסידי חב”ד, השליחים של האדמו”ר זיע”א, הפעילות הגדולות של הרב הראשי ושליח הרבי לרוסיה הרב בערל לאזר וכל עדת השליחים העומדים לימינו במרחב; את השליחות של הרב יהודה אליקים טייכטל בברלין, הרב שניאור זלמן הבלין בדרזדן, הרב גידי שרון ורעייתו ליבי בקרית טבעון, הרב מיכאל קישון בישוב נופית, וכן הלאה וכן הלאה, והלוואי ותהא חלקי עמהם.

• אנחנו נסיים בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

כשאני לומד את תורת חב”ד, את משנתו של הרבי זיע”א, אני מוצא שם אהבת ישראל לכל יהודי, תחושת שליחות לאהבת כל יהודי בכל מצב שהוא. גם העמקתי וראיתי שהרבי פחות אהב להתערב בפוליטיקה, לתעדף זה על זה, ותמיד דיבר על עקרונות ורעיונות ולא על מחנות, עמדות ואישים.

כואב לי וצורם לי מאוד ואיני יכול להבין מניין מגיעה הבחישה של אנשי תקשורת מחסידי חב”ד, שמאוד מעורבים בפוליטיקה הישראלית, ובמיוחד לצד הפוליטי של הליכוד ושל מנהיגה הנערץ והנרדף, עד כדי התייחסות לוויכוחים בעניינו בצורה אישית, מתוך העלבות אישיות, קטילות והבכת אנשים, שהם במחנה ובדעה אחרת.

איני יכול להבין את זה, וזה לא איש זה או אחר, אלו עשרות אנשי תקשורת שכל דיבור של הרבי זיע”א קדוש בעיניהם, והלהט שהם עוסקים בפוליטיקה הזו נראית כמו מבצע של הרבי, אבל כל כולו פוליטיקה, והלא ידוע מגדולי החסידות שפאליטיק בגמטריה עמלק?

דוד רוטנברג: בגדול, אני חושב שיש משהו בדבריך, ואולי דרושה זהירות יתר. עם זאת, אני לא יכול לדבר בשם קולגות, אבל בהחלט יכול לדבר בשם עצמי:  אני חסיד חב”ד, אבל כאשר אני כותב ומבטא את דעותיי, אני לא מייצג את חסידות חב”ד בשום צורה, אלא את דעתי האישית בלבד. גם כאשר אני כותב בצורה נוקבת כלפי פוליטיקאי, איני כותב זאת לגופו, אלא על מעשיו ודעותיו. אם כי יתכן ובלהט הדברים לפעמים אני שוגה וסוטה מהדרך.

דווקא האהבה לכל יהודי היא שגורמת לאיש תקשורת חב”די למחות כנגד כל מהלך שמסכן את ארץ ישראל או את עם ישראל. זו לא התעסקות בפוליטיקה, שכן אנו לא מתערבים בנעשה בתוך המפלגות – אלא דאגה עמוקה ואמיתית.

גם הרבי זעק על חוק ‘מיהו יהודי’, נגד מסירת שטחים ונגד מהלכים שמסכנים את חייהם של יהודים. אני יכול להבטיח לך שאם מנהיג הליכוד היה מנסה לבצע מהלך כזה, הוא היה סופג את אותה ביקורת ואף יותר.