מה מפחיד את לפיד? איך הוא הפך ממענטש לקומיסר שסוגר ערוץ?

1.

פעמיים בלבד הופעתי בתוכנית ‘הפטריוטים’ בערוץ 14. האמת שלא בקלות הלכתי לשם. חששתי שלא בדיוק אמצא את עצמי בין חבורת הגברים עם הדעות הנחרצות.

לא שאני לא גבר, ולא שאין לי דעות נחרצות. אם אתם קוראים את הטור הזה, נראה לי שאתם מכירים אותן. אבל יש גבר ויש גבר־גבר. ולא הרי דעות נחרצות מול מקלדת כדעות נחרצות מול מצלמה. לכתוב דעות נחרצות בטור בעיתון זה דבר אחד – לשבת בפאנל באולפן ולצעוק אותן, זה כבר סיפור אחר, שפחות מתאים לי.

ראיתם את הפרומו החדש של ‘הפטריוטים’? הם כולם שם במדי צבא, כולל קסדות ואפודים מפוצצים בתחמושת, מרוחים בצבעי הסוואה, אוחזים בידם נשק מתוחכם, יורים על האויב ואז שותים ביחד קפה שחור מפינג’אן. מה לחנון כמוני ולחבורה עם התת־מקלע בין השיניים הזאת? נניח שאני הייתי מצטלם לפרומו הזה, איזה נשק הייתי מחזיק? אקדח קפצונים? ומה הייתי שותה עם החבר’ה אחרי הקרב? מים בטעם?

2.

אבל איכשהו הלכתי לתוכנית, ובניגוד לחששות דווקא היה נחמד. אז הלכתי עוד פעם אחת. ואז גיליתי דבר שהפתיע אותי: יש לערוץ 14 המון צופים. הרבה יותר ממה שאפשר להעלות על הדעת. כמה בדיוק? לא יודע. מלאנתלפים. מניין לי? לא כי רצתי למחרת לקרוא את נתוני הרייטינג. אני לא יודע להבין את המספרים ומה הם אומרים. אני טמבל גמור בדברים האלה לצערי.

אבל מי צריך מספרים? אני ועדת מדרוג מהלכת. מסתובב במקומות שונים, פוגש אנשים שונים, וגם מופיע בכלי תקשורת שונים, כך שיש לי למה להשוות.

ובכן, בכל מקום שהלכתי אליו בשבועות האחרונים דיברו איתי על ‘הפטריוטים’. וכאמור, הייתי שם בסך הכול פעמיים. זה לא רייטינג מצטבר, כשאתה נמצא בתוכנית שבוע אחר שבוע, ואז יוצא שהרבה אנשים נתקלים בך. וזה גם לא היה במסגרת איזה משדר מיוחד, שאחרי זה מראים שוב ושוב רגעים ממנו בפרומואים, או שנחתכים ממנו קטעים נבחרים לרשתות החברתיות. שום דבר. תוכנית רגילה לגמרי. ואני אומר לכם: כמות מטורפת של תגובות.

באיזשהו שלב הרגשתי קצת לא נעים מאשתי שכולם ככה עוצרים אותי ברחוב. שאלתי אותה בעדינות אם לא קשה לה להיות “אשתו של”.

3.

ומה שהפתיע אותי לא פחות היה המגוון של התגובות: סליחה, אבל הנחתי שמי שצופה בערוץ 14 זה קהל מאוד מסוים. אתם יודעים, הגרעין הקשה של הביביסטים והריקליניסטים והמגליסטים. אני לא מזלזל בקהל הזה, אבל חשבתי שהוא מועדון די קטן. להפתעתי גיליתי מגוון של אנשים, מכל הסוגים, מכל המגזרים, מכל רחבי הארץ, שחווים את המציאות החדשותית דרך ערוץ 14.

שימו לב: זה לא שהם יודעים שיש ערוץ כזה וצופים בו מעת לעת. הם לא רק נהנים מאיזה מונולוג מבריק של אראל סג”ל שקופץ להם בפייסבוק או מפאנץ’ של יותם זמרי. הם צופים אדוקים. לא מפספסים אף תוכנית. ערוץ 14 הוא מסך הבית שלהם. כלומר, הוא המסך בבית. בסלון.

ולא רק בארץ צופים בו. טוב, זה לא שיצא לי באמת לדגום מגוון רחב של אנשים בעולם כולו אחרי שתי ההופעות ב’פטריוטים’, אבל אפילו בניו יורק קבלתי כמה תגובות. אחת מהן הייתה משעשעת. נכנסתי לבית כנסת אולטרה־חרדי במונסי לתפילת מנחה, ניגש אליי יהודי מקצה בית הכנסת, לוחץ את ידי בהתרגשות ואומר “הו, שולעם עליכם, איזו זכות, הטלוויזיה הישראלית מגיעה להתפלל פה אצלנו!”.

ברגע הראשון לא הבנתי על מה הוא מדבר. הטלוויזיה הישראלית? יכול להיות שהוא מחליף אותי עם עמנואל הלפרין? אבל אז הוא סיפר לי שאין צהריים (ככה זה יוצא בשעון שלהם) שהוא לא צופה ב’פטריוטים’.

4.

שתי מחשבות עברו לי בראש מול גל התגובות חסר התקדים הזה. אחת: איזה יופי. לראשונה בהיסטוריה הימין המאמין עשה את זה. הצליח לייצר כלי תקשורת מרכזי, חזק, עוצמתי. מה שאנשי הטלוויזיה מכנים: ברודקאסטי. ערוץ שמגיע לקהלים רחבים מאוד, שנותן פייט אמיתי לערוצי הטלוויזיה של השמאל. זה לא קרה מעולם לפני כן. נכון, היו עיתונים מגזריים, ותחנות רדיו, ויש הרבה כותבים ושדרנים מצוינים. אבל כזה לא היה.

ואני אסביר: עד היום הציבור הימני צרך תמיד את החדשות שלו בערוצים המרכזיים במין מזוכיזם לא ברור. הוא נפגע, נעלב, התעצבן, אבל המשיך לצפות. לצופה הימני התפתח וריד על שם אמנון אברמוביץ’. הוא תמיד צעק עליו מול המסך – והמשיך לצפות בו. לתת לו רייטינג. והנה, פתאום יש ערוץ אחר שהמונים צופים בו. נפל דבר בעולם התקשרות.

ויש לזה משמעויות פוליטיות, כי בפעם הראשונה יש קונטרה. נציגי הימין בכנסת הרי תמיד חוששים: מה יכתבו עליינו בעיתונים? מה יגידו באולפנים? תראו איך מתקבל שם עריק מהימין, תראו את הסיקור והליטוף התקשורתי שקיבלו בנט ושקד בשנה האחרונה.

כמה משמעותי זה, שפתאום גם לימין יש איפה להשמיע ביקורת (גם אם, כאמור, אני לא תמיד מתחבר לסגנון), ואיפה לחבק ולפרגן. זה משנה את המפה. עם עליית הרייטינג – ואנחנו רק בהתחלה, להערכתי הוא עוד יעלה הרבה – פתאום למערך השיקולים ייכנס גם השיקול של “מה יגידו עליי בערוץ 14”.

5.

והמחשבה השנייה, שהגיעה מיד אחרי המחשבה הראשונה: מעניין כמה זמן הדבר הזה יוכל להימשך. מתי ובאיזו אמתלה ינסו לסגור את ערוץ 14? הרי השמאל פה לא באמת נותן לימין להתבטא. ראינו את זה בימיו הגדולים של ‘ערוץ 7’. ראינו את זה בימיו הגדולים של ‘ישראל היום’. ראינו את זה אפילו בנוגע לגלי צה”ל. פתאום כשהפרשנות של ברדוגו תפסה תאוצה, הרעיון לסגור את התחנה הפך לראשונה בהיסטוריה לעניין מעשי – שבאורח פלא ירד מהפרק עם סילוקו של ברדוגו.

אנשי השמאל בפוליטיקה, בתקשורת ובמערכת המשפט מדברים כל הזמן על דמוקרטיה וחופש הביטוי, אבל הם הראשונים לסתום את הפה למי שמהווה איום על השליטה שלהם.

אז נכון, ייתנו טור פה, תוכנית שם, גם לבני מיעוטים דתיים או ימניים. אבל פה זה נגמר. כשגוף תקשורת באמת צובר תאוצה ומתחיל להשפיע על ההמונים – אחת דינו. המטרה מסומנת. נשאר רק למצוא את הסעיף הנכון בחוק הרשות השנייה או במשרד התקשורת או בחוק הבחירות או בתקנות הממונה על ההגבלים העסקיים. נו טוב, זה כבר החלק הקל. בשביל זה יש לנו את שופטי בית המשפט העליון שמגנים עלינו מהחלטות רוב העם. תשאלו את שיקלי.

6.

ואחרי כל זה, יאיר לפיד הצליח להפתיע אותי. לא חשבתי שהוא יקום ויעשה מעשה לא אסתטי כזה – לנסות באופן גלוי להשתיק ערוץ טלוויזיה. זה מתאים יותר לליברמן. למעשה, עד לרגע זה אני לא מבין למה ללפיד להתלכלך על זה.

מה רע לו להמשיך בשיטה שעבדה לו מצוין כל השנים, עוד מימיו כבעל טור, והביאה אותו עד הלום? לא צריך לסגור שום דבר. מספיק להנדס את התודעה במילים יפות: מי ומה ישראלי בעיניו, מי נכון, ומי קיצוני ומסוכן. הרי שנים הוא כתב ככה ב’ידיעות אחרונות’ ואנשים תלו את הטקסטים שלו על המקרר.

וגם בפוליטיקה. זוכרים, למשל, את הנאום ההוא? “איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף שיכול היה לשמש לנו לכיתות קטנות יותר, לשירותי בריאות טובים יותר, לצמצום אי־השוויון בחברה הישראלית וגם לכיפות ברזל ולטילי חץ 3 ולהתעצמותו של צה”ל”. אילו מילים נכונות, מרגשות ונוראיות!

7.

אבל אולי בעצם לפיד יוצא מגדרו והופך ממענטש לקומיסר כי הוא מבין שיש פה איום אמיתי בדיוק על מה שעבד לו כל השנים. משהו השתנה פה. פתאום החבר’ה היפים והנכונים כבר לא רק במחנה שלו, והם לועגים לו. חייבים לעצור את זה מיד. או כלשון העתירה של יש עתיד: “חלק ניכר ממאמצי הערוץ מוקדש לניסיון להכפיש ולפגוע בראש הממשלה לפיד, העומד בראשות העותרת. על רקע זה, בתוכנית ‘הפטריוטים’ משודרת בכל ערב פינה בשם ‘הלפיד הלילי’, המוקדשת לניסיון לפגוע בראש הממשלה לפיד, בשמו הטוב, במעמדו”.

זה מדהים. במשך שנות דור, מקום המדינה למעשה, קומץ של אנשי שמאל קיצוני שולט באופן בלעדי בתקשורת. והם רומסים, לועגים, מסיתים, מדברים דופי, טופלים שקר, יועצים רע נגד כל מה שקשור לתורת ישראל, ארץ ישראל ורוב עם ישראל (ובמקרה של רשות השידור זה גם על חשבון עם ישראל). ואז פתאום מגיע ערוץ אחד עם רוח קצת אחרת, או הרבה אחרת, ערוץ פרטי, שלא ממומן על ידי הציבור, ושגם לא מנסה לעבוד על הציבור.

הרי בניגוד לפייק של כל כלי התקשורת, ערוץ 14 אפילו לא מנסה לשחק אותה אובייקטיבי. הוא באופן מוצהר מגדיר את עצמו כמי שבא לתקן, לאזן, לתת פה לציבור שהושתק במשך שנים. פתחון פה קטן למייחלים לך. אז ברגע שהוא קצת מצליח להתרומם, אחרי שניסו לחנוק אותו באמצעות איומים על המפרסמים, באמצעות חרמות (כן, אנשי יש עתיד לא מסכימים לבוא להתראיין בו) – ראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו מנסה לסגור אותו כי הוא נעלב שקוראים לו שם “ראש ממשלת המעבר”?

8.

והנה עוד טעימה מהעתירה שמתפרסת על פני 26 עמודים ומלמדת שאנשי יש עתיד אמנם מסרבים לבוא להתראיין בערוץ 14 אבל הם לא מפסיקים לעקוב אחריו באובססיביות, דקה אחרי דקה: “ערוץ 14 עצמו מפרסם בטוויטר פרסומים שונים. עיון מדגמי בין יום 14.9.2022 ליום 18.9.2022 מלמד כי מתוך עשרות פרסומים, לא יימצא ולו אחד שיש בו מזווית הראיה של צופה סביר משום הבעת גישה חיובית כלפי העותרת או ראש הממשלה לפיד. להבדיל, במחצית היום (עד השעה 13:00) של יום אחד בלבד (18.9.2022) פורסמו הרשומות הבאות”. וכאן העתירה פשוט מונה שורה של ציוצים נגד הממשלה שהתפרסמו בטוויטר של ערוץ 14.

איזה חוסר מודעות. שנעשה “עיון מדגמי” ונבדוק איזו “גישה חיובית” קיבל “הצופה הסביר” כלפי ראש הממשלה נתניהו בערוצים שלכם? אתם פשוט לא יכולים לשאת את המחשבה שקם ערוץ קטן, ערוץ הרש, שמדבר אחרת? אתם חייבים לרוץ מהר לבית המשפט שיורה דחוף להטיל סנקציות, שיגרמו בפועל לסגירתו.

איך כתבה השבוע עירית לינור, שמכירה היטב מבפנים גם את ערוץ 14 (היא חברת פאנל קבועה ב’פטריוטים’) וגם את השמאל הישראלי וצביעותו? “זכרו: יש אנשים שכשהם מדברים על דמוקרטיה, על ערכים, על חופש ביטוי ועל תקשורת חופשית ואמיצה – הם לא מתכוונים אליכם. וגם לא לחופש ביטוי במובנו המילוני, קרי: חופש ביטוי. הו לא. לא נולד כלי תקשורת ימני שאבירי הדמוקרטיה לא ניסו לחסל, בכל פעם עם סיבה מונפצת אחרת, שאף כלי תקשורת מהצד הנכון לא נדרש לעמוד בה”.

9.

והעיתונאים שותקים. דמיינו מה היה קורה כאן אם אפילו לא נתניהו, אלא נגיד מירי רגב, או רק שלמה קרעי, היו פועלים לסגירת ערוץ טלוויזיה. עזבו פועלים, הם היו רק מדברים על זה. וואו. אני מדמיין כבר את ההפגנות, את השלטים הבוטים, את המיצגים, את הנאומים בכנסי החירום בסינמטק, את עצומות אנשי הרוח.

וכאן? שקט כמעט מוחלט. זולת כמה כותבים בודדים (עמוס שוקן מ’הארץ’, שהתגייס נגד, ולצידו אבי בניהו ועינב שיף), איש לא תוקף את ההחלטה. איש לא מצטט פסקאות מהעתירה המגוחכת (תקראו, זה טקסט פשוט מצחיק).

וזה מפחיד אותי השקט הזה. למה אתם לא אומרים מילה? תמיד ידענו שיש לכם בעיה עם זה שהמדינה יהודית, אבל גם עם הדמוקרטית יש לכם בעיה?

•   הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’