“ירושלים עושה היסטוריה! אין בנות ספרדיות בבית! עמדנו ביעד!” – הכריז אריה דרעי בחגיגיות, עם פתיחת שנת הלמודים בשבוע שעבר.
אכן הוא עשה היסטוריה. התופעה המקוממת של מאות בנות שנשארות בבית, רק בגלל שלא נולדו עם שם המשפחה הנכון, לא חזרה על עצמה השנה בירושלים – וזה באמת הישג אדיר.
כלי התקשורת החרדיים הרבו לעסוק בנושא. כולם שיבחו את נציגי הציבור שפעלו לפתרון הבעיה המורכבת ושנת הלימודים נפתחה באווירה חגיגית.
אבל על בעיה אחרת, כואבת לא פחות, אף אחד לא מדבר.
על הבנים שנשארו בבית.
•
הבוקר מתפרסם שוב מחקר כואב על נשירת בני הנוער במגזר החרדי. הנתונים מצביעים על גידול משמעותי ביחס לשנה שעברה. התופעה הולכת ומתרחבת משנה לשנה, ונדמה שלא ניתן לעצור אותה.
10% מבני הנוער החרדים בירושלים מוגדרים כנוער נושר. מדובר באלפי צעירים ללא מסגרת חינוכית, נוער שמשוטט בחוסר מעש וחשוף להתנהגויות חמורות ומסוכנות, נוער שנדחה מישיבות, נזרק מהבתים ומגיע למקומות האפלים ביותר.
התופעה הזו הולכת ומתפשטת, ולצערנו לא נוכל לטעון “ידינו לא שפכו את הדם הזה”. כי בנושא הזה כמעט ולא נשמע קולם של נציגי הציבור שלנו.
גדולי הדור הורו לנו שעלינו לדגול בשיטה של “חנוך לנער על פי דרכו”, לתמוך בישיבות שלומדים שם עילויים יומם ולילה, ומאידך לדאוג למוסדות לנערים שלא בורכו בכישרון המאפשר להם לרכון מעל גבי הסטנדר 16 שעות ביממה, כדי למנוע את נשירתם מהמסגרת הלימודית.
את החלק הראשון העסקנים תמיד עושים. את החלק השני, פחות, בלשון המעטה.
המדד של נציגי הציבור החרדיים בתחילת השנה הבאה צריך לעסוק לא רק במספר הנערות שנשארו בבית, אלא גם בכמות הנערים שנשארו בבית או ברחוב, ללא מסגרת חינוכית.
הציבור מצפה מנציגיו שלא יתעסקו רק במריבות פנים-מגזריות על שליטה בתיק כזה או אחר, אלא לדאוג לפתרון הבעיה המורכבת והקשה הזו.
אתם יכולים לכנות אחד את השני ‘משת”פים’, רק שהשיתוף פעולה יהיה במציאת פתרון לבעיה הקשה והמורכבת ביותר במגזר: בעיית הנשירה!
ח”כ יעקב אשר עשה עבודה נפלאה בבני ברק עם בני הנוער, ח”כ אריה דרעי הבטיח לטפל בנושא הנשירה, אבל עדיין לא שמענו על שיתוף פעולה בנושא כמו שדולה בכנסת או ‘תנועת נוער’ חרדית שתוקם למטרה הזו.
•
אבל, עד שנציגנו יתפנו לעסוק בנושא הכאוב הזה, גם אנחנו יכולים להביא לשינוי.
כן, אנחנו יכולים לשנות את המצב!
אני, אתה, והשכן מלמעלה.
ללא השקעה כספית וללא מאמץ, פשוט לשנות את ההסתכלות שלנו. להפסיק לשפוט אנשים לפי חיצוניות ולהפסיק ‘לרחם’ על הורים ששלחו את בנם ללמוד בישיבה של נוער מתקשה.
אם נבין שלא כולם בורכו בכישרון שמאפשר להם לעמוד תחת הלחץ, אם נבין שיש נערים שעדיין זקוקים לחיבוק וליחס אישי ולכן שולחים אותם לישיבה מסוג אחר – אנחנו נביא לשינוי.
‘חנוך לנער על פי דרכו’ – כשהורה בוחר לשלוח את בנו לישיבה שמתאימה לדרכו, עלינו להיות גאים בו, עלינו לעודד את הנער ואת משפחתו, ולא לעקם את האף ולשלוח מבטי רחמים כשפוגשים אותם ברחוב או בגינה הציבורית.
בידינו הדבר.
הנוער של היום עובר על גשר צר, רבים נופלים ממנו מפאת ‘חוסר התאמה’, מתחת לגשר יש ‘בתי חולים’ שנועדו לקלוט את הנושרים, אבל אם נרחיב להם מעט את הגשר ונקבל את השונה ואת המיוחד, לא ינשרו ממנו הנערים וממילא לא יהיה צורך ב’בתי חולים’ השונים.