לפני מספר ימים הם התכוננו לקראת אירוע, מרוגשים. ייתכן שרף העצבים היה גבוה ואפילו גבוה מאוד. אולי משם נבעו המריבות. אתם יודעים, כמו שקורה בכל אירוע. אך את מה שהתרחש הם לא תכננו.
אחרי האירוע הם כבר היו "פרודים". יש אנשים שלא פחדו לקחת עוד צעד קדימה ולספר, שהבעיות ביניהם נולדו כבר מזמן. אחרים אפילו ידעו לספר למה זה קרה - ושהם בכלל התגרשו בגלל סיפור עסיסי אחר.
אתה נכחת באותו אירוע. אולי נהנית. אולי לא. מה שבטוח, האירוע הזה ייחרט בזיכרונך לנצח. זה היום בו אשתך הפנתה לך גב והלכה.
מדוע? כי מישהו ידע לספר שאתה הסיבה למריבות שלהם, של "הפרודים". היום, גם מי שלא הכיר אותך יודע מי אתה "באמת", או שהוא חושב שהוא מכיר אותך. לא משנה מי קבע את ה"באמת".
ואז זה הזכיר לך את זוג החברים שלך. היום הם כנראה כבר לא זוכים לתואר.
איך קוראים להם? לפני שנה בערך, הם יצאו לחופשה. השאירו את הילדים אצל סבתא והלכו לנקות את הראש, אחרי הרבה זמן שלא בילו רק שניהם יחד. כמו כל זוג.
בדיוק כמוך, הם ניסו לנצל כל רגע, והשתדלו להנציח את החופשה הזוגית. את האושר והמנוחה עם המצלמה הפשוטה, אך לא פחות נאמנה שלהם. כל רגע. אתה בטח מבין את התסכול שלהם כשהבינו שהמצלמה הלכה לאיבוד, שמא נגנבה...
לך תדע לאלו ידיים הגיעו התמונות. למחרת הם נודעו לעולם כולו כזוג "הכי הכי". זה שהכי לא מתבייש, והכי משוגע. פריצות של ממש!
גם הרב והמנהל בבית-הספר הסכימו על כך, וגם כל האנשים ברחוב. אתמול, כלומר פעם, הוא היה אברך חשוב בשכונה...
האויב החברתי החדש
גם אותך זה קצת הצחיק, הסיפור העצוב הזה.
אולי מפני שכבר שכחת את מה שקרה לפני כמה שבועות. כשחייה של חברתך הטובה ביותר נהרסו בין-רגע. הודעה פשוטה, אך עולמה חרב עליה ועל משפחתה. אחיה, זה שהיה שם, בעזה, לא יחזור. איזה מזל שהיא ידעה על זה עוד לפני כולם! לפחות, כשנציגי קצין העיר הגיעו, היא כבר הייתה מוכנה לקבל אותם. אולי למזוג להם כוס מים קרים שתוקל להם המשימה הקשה, כי היא כבר יודעת.
סיפורי חיים, אמנם קצרים, אבל חיים. היום, גם אני הורסת חגיגות. סליחה.
המשותף בניהם? הרס, היעדר מחשבה והתחשבות, סקרנות, לשון-הרע ורכילות. אולי קצת רוע.
ובקיצור, אויב חברתי ששמו "וואטס-אפ".
בטעות, ממש בטעות, נחשפתי ל'קבוצות הנייעס'. אלה שמנצלות במה פומבית טובה מדי בשבילם. הוואטסאפ היה יכול להיות כלי מושלם לשיתוף חוויות ולהפצת תוכן (אמרתי, תוכן), אך כמה סקרנים העדיפו להתעלם מכך.
מה קרה לנו? לאן הגענו? איך הפכנו חבר טוב לאויב?
כפי שבטח הבנתם, החלחלה הגיעה כאשר הופץ סרטון המתעד את רגעיה הקשים של משפחה במשבר. כן, ברית-מילה, אלעד. מישהו אפילו חשב לנכון להפיץ את 'ברית-מילה חלק 2'. פרק ההמשך. כאילו שמדובר כאן במערכון משעשע, ושהסקרנות החולנית לא מרשה לפספס את הפרק הבא.
אך, לצערי, המחלה לא התחילה משם. היא התחילה מזמן וכמו אש בשדה קוצים, ממשיכה להתפשט ולהשאיר הרס ונזקים בלתי הפיכים מאחוריה.
בסיפורים למעלה אמנם שונו ואף הוקצנו פרטים, אך הם מבוססים כולם אך ורק על מציאות.
לא רק באלעד. לא רק בסיפורים.
ואם זו המצלמה של אחותך שאבדה?
כאשר פורסמו תמונות פרטיות של חופשה זוגית והשפילו את המצולמים, בדברים שאין סיבה להתבייש מהם, אך יש סיבה להסתיר. סתם, כי מי שמצא את המצלמה הרגיש שהוא הופך לאדם יותר מעניין. בלי לחשוב שזאת הייתה יכולה להיות המצלמה שלו.
כאשר פורסמו שמות של נפגעים במלחמה האחרונה, בלי להתחשב בעובדה שהמשפחות עוד לא קבלו את הבשורה הקשה, סתם כדי להיות הראשון שיודע. פעמים המידע היה גם מוטעה ומשפחות חשבו שאבדו את בנם או אחיהם, סתם.
כאשר מפיצים רכילויות, סרטונים, שמועות לא מאומתות (גם אם כן, מה זה חשוב?) ובין רגע הורסים למישהו חיים ותדמית, סתם כדי להיות "מגניב" מול החבר'ה. בלי לחשוב על חוסר כבוד לאדם, בלי לדון לכף זכות, רק לדון. "נייעס".
אני מיד מנסה להבין את מי שעומד מאחורי המסך ולוחץ על "שלח".
על מה הוא חושב? או יותר נכון, האם הוא בכלל שם לב על מה הוא לא חושב? מה עובר בראש של מי שמצלם או מסריט דברים שכאלה ומפיץ אותם?
היום זה מצחיק, מחר זה יכול להיות אתה, אני, אבא שלך או אחותך. מה עם הילדים שלך?
תדמית בונים במשך שנים, אבל הורסים ברגע. שום סקרנות ורכילות שבעולם לא שווה את הרגע הזה.
בעוד מספר קטן מדי של שבועות נתפלל לבורא עולם ונבקש ממנו לסלוח, להתחשב, לתת לנו עוד זמן שנוכל לתקן.
נתחשב גם אנחנו, לא נשתף פעולה, לא "נעביר הלאה" כשאין טעם.
היום זה משהו זר לך. מחר זה יכול להיות אתה.
■ לפניות, הערות והארות: [email protected]
