1.
את הטור הראשון לשנת תשפ”ג אני רוצה ברשותכם להקדיש לשתי דמויות מופת שלא זכינו שיהיו איתנו כאן בשנה החדשה: הרב שמחה הכהן קוק זצ”ל והרב אורי זוהר זצ”ל.
שניהם נפטרו בשנת תשפ”ב, בהפרש של כמה ימים. את שניהם זכיתי להכיר מקרוב: את הרב אורי זוהר רק בעשור האחרון לחייו, ואת הרב שמחה קוק, דודי הגדול, מיום עומדי על דעתי. והאמת היא שאין ביניהם הרבה מן המשותף. כל אחד והרקע שממנו הגיע, כל אחד והסגנון שלו, כל אחד והתורה שלו.
אבל הם היו דומים: שניהם הקרינו אור גדול על כל מי שבא איתם במגע. גם בדיבורים שלהם, בשיחות שלהם, אבל לא פחות מזה, בעצם נוכחותם בעולם.
ועכשיו, כשהם לא נוכחים בעולם, האור הזה כבה. הם חסרים מאוד לכל כך הרבה אנשים. אז הנה ניסיון להיאחז בעוד פיסת חיים מהם.
ערב יום הכיפורים, חזרה לשתי שיחות שזכיתי לשמוע מהם בתקופה הזאת, של ימי הרחמים והסליחות.
2.
נתחיל ברב אורי זוהר. בשיחה שהוא מסר לפני שלוש שנים, בחודש אלול תשע”ט, ביום לימוד שערכה מדרשת זיו לבעלי תשובה ביום הבחירות לכנסת, תחת הכותרת “מתי אלמד לבחור נכון? יום שכולו תורה והכנה לימים הנוראים”.
מחשבה שעוברת לי עכשיו בראש: כשאנחנו מדברים על יום הבחירות לפני שלוש שנים, אנחנו מתכוונים למערכת הבחירות השנייה מתוך חמש, כן? מה נאמר באותו בוקר ברדיו? מה נכתב באינטרנט? וכמה זה רלוונטי לחיינו היום? יותר מזה: כמה רלוונטי מה שאמרו הפרשנים במוצאי הבחירות, עם פרסום המדגמים, ואפילו כמה ימים אחרי, עם תוצאות האמת? אני לא מזלזל חלילה בבחירות עצמן. חלילה.
לצערנו, עד היום אנחנו משלמים מחיר על ההצבעה בסבב הראשון, חצי שנה קודם. אני מדבר רק על הדיווחים וההערכות הפוליטיות. ככל שאתה משקיע בהם יותר זמן אתה מבין פחות, ככל שאתה מתעדכן יותר אתה מעודכן פחות.
לעומת זאת, הדברים שנאמרו בשיחת החיזוק ההיא במדרשה נשארו אקטואליים ביותר גם שלוש שנים אחרי. והם יהיו אקטואליים גם אחרי הבחירות השמיניות (אם חלילה לא נתגייס כולנו).
3.
“יש פסוק במשלי שעשה לי שינוי גדול בחיים. למדתי אותו אולי לפני שנתיים־שלוש, משהו כזה”, פתח הרב אורי זוהר את השיחה ההיא.
זה מדהים בעיניי: עשיתי חשבון, הוא היה אז כבר בן 83. תראו לי קשיש בן 83 שמספר שלפני שנתיים־שלוש עבר שינוי בחיים בעקבות טקסט שקרא. “הפסוק ששינה אותי הוא ‘שוחד מחֵיק רָשע ייקח, להטות אורחות משפט’. רש”י מסביר כך, תקשיבו טוב: ‘הקב”ה מקבל דברי הכנעה ופיוס מחיק הרשעים, כלומר בסתר, בינו לבינם’. למה? כדי ‘להטות אורחות משפט – להפוך דינו מרעה לטובה’. תשמעו איזה חידוש עצום כתוב כאן: הקב”ה הרי לא מקבל שוחד. א־ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא. אבל חיק זה המקום הכי נסתר, הכי קרוב לבן אדם. אמא מחזיקה תינוק בחיקה. אומר רש”י: בסתר, בינו לבינם, הוא מקבל שוחד כזה. בסתר, לא בתפילת ציבור, לא בדרשות, לא בהרצאות, אלא בסתר, בינו לבין הקב”ה.
“ועל מי הוא מדבר? על אדם שמוגדר רשע. שוחד מחיק רשע! היהודי הזה גנב מאיזו זקן את דמי הביטוח הלאומי, הלך לפאב ושתה כמה בירות וקם עם הנגאובר, ובבוקר הוא אומר לקב”ה: ‘עוד פעם אבא, אני יודע, אני כזה דפוק, כבר הבטחתי לך אלף פעמים ושוב נפלתי’. אלה דברי הכנעה ופיוס בסתר, לבד בבית, בינו לבינו – והקב”ה הופך את דינו מרעה לטובה. מה קורה כאן? הוא מוגדר כרשע וכבר יצאה עליו גזרה רעה, ובגלל הדיבור הפנימי העמוק הזה, מחיקו של אותו רשע – הקב”ה לא רק מבטל את גזר הדין, אלא הופך אותו לטובה!”
4.
“חברים”, הוא המשיך ואמר לחוזרים בתשובה הצעירים של מדרשת זיו, “אנחנו נמצאים בעולם שחזר להתחלה. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. אני לא גדלתי במאה שערים ולא בבני ברק, אתם יודעים קצת את העבר שלי, כן?… אבל אם היו אומרים לי לפני ארבעים שנה שנגיע למצב שילד בן עשר, ילדה בת עשר, יחזיקו בכיס שלהם את הטומאה הכי גדולה בעולם, בלחיצת כפתור, דברים שלפני ארבעים שנה אני הייתי מתבייש להסתכל בהם – לא הייתי מעלה בדעתי שדבר כזה יכול להיות.
“ילד כזה, איך הוא יגדל? איך הוא יבנה את החיים שלו, איך הוא יבנה יחסים עם אשתו, בית, אהבה? התוהו ובוהו הזה הוא הסיבה שאתם יושבים כאן, ויש עוד אלפי אלפי יהודים שמחפשים. זאת אותה נקודה פנימית שעליה רש”י מדבר, זו אותה נקודה פנימית שהאלשיך הקדוש מסביר שעליה נאמר ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. בתוכו לא נאמר. זה לא שיש מרכז רוחני אחד בתוך כלל ישראל, אוהל מועד, ושם שורה השכינה. בתוכם – בנשמה של כל יהודי ויהודי יש שכינה”.
5.
ובחזרה לפסוק ששינה את חייו של הרב אורי זוהר, האיש המופלא הזה, שלא הפסיק להשתנות ולחזור בתשובה גם אחרי גיל שמונים.
“אז אמרנו שיש נקודה כזאת, מה עושים איתה? חברים, בואו נלמד לדבר עם ה’ מהמקום הכי פנימי הזה, מהאני. נשמה של יהודי היא אין־סופית. זאת הנקודה שאני חושב שכולנו היום חייבים להתייחס אליה – חרדים, בעלי תשובה, דתיים־לאומיים, ספרדים, אשכנזים, חסידים, כולם. מהנקודה הפנימית הזאת – לצעוק אל ה’. לבקש על כלל ישראל, לבקש עליי. כי זאת הנקודה שמאחדת את כולנו להיות אחד. לא קל להגיע לנקודה הזאת.
“אתם יודעים, אני התחלתי לעשות הליכות. הרופאים אמרו לי לפני כמה שנים שאני צריך ללכת כי אני כל היום יושב ולא זז. אז הייתי עושה סיבובים בלילה מסביב לשכונה. עכשיו, בהליכה אי אפשר לקרוא או לכתוב או ללמוד, אז מה עושים? מתוך שלא לשמה מגיעים לשמה. אפשר להתבודד. לדבר עם ה’. אבל איך עושים התבודדות? לא ידעתי מה עושים. אמרתי לבורא עולם: תענה לי, תעזור לי, איך עושים התבודדות? ובכן, זה עצמו נקרא להתבודד. לדבר עם ה’ על הכול.
“הרמח”ל כותב: ‘מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בליבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עימו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאיתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב ושומע אליו’. זה לא דבר שבא מעצמו, צריך להתאמן על זה.
“כשגיליתי את זה, את הרמח”ל הזה, שמתי פתקים בכיסים, כתבתי עליהם מילה אחת: ‘שיוויתי’. כל השולחן ערוך מתחיל ב’שיוויתי ה’ לנגדי תמיד’. זאת התחלת כל המצוות של כל יהודי. הקב”ה מקשיב. לי זה הביא הרבה תועלת. היום אין יום שבו אני לא מדבר עם הקב”ה כמה פעמים בכל יום, וזה חוץ מתפילת שמונה־עשרה”.
6.
ומה עושים עם התמודדויות, עם קשיים, עם נפילות? הרי לא קל לחיות כל היום בתודעת שיוויתי. “השתמשתי קודם במילה ‘רשע’ בפסוק במשלי”, הבהיר הרב אורי, “אבל צריך לדעת: אנחנו לא רשעים. אנחנו אנוסים, שוגגים, נופלים, לא רשעים. הפסוק הזה הרי אומר שאפילו מרשע הוא יקבל תשובה, אז קל וחומר מאיתנו. יש היום עניין כזה של רגשות אשמה. רבותיי, זה יצר הרע. מה אתה כזה רשע בעיני עצמך? הלו, מה קרה? זה פשוט יצר הרע, חיטוט עצמי שמנוהל על ידי היצר. יש יצר של ‘אין כמוני בעולם ואני הכי חזק’, זו גאווה, כולם יודעים, אבל מה ההבדל בינו ובין מי שאומר: ‘מה אני, מה חיי, אני רשע’? שיהיה ברור: בכל פעם שאדם נופל למצב הזה – מצווה לצאת מזה.
“אני אגיד לכם משהו: כשאני מגלה בעצמי רע – אני שמח. כי נתגלה לי משהו שאני יכול לעבוד עליו. זה גילוי מה’, להפוך את הרע עצמו לטוב. הרמב”ם הקדוש אומר, בפירוש המשניות במסכת פרה, תבדקו באיזה פרק, שאין הבדל הלכתי בין אדם שהיה טהור ובין מי שנטמא ונטהר. שניהם טהורים, אין הבדל. אבל זה שנטמא ונטהר – מעלתו יותר גדולה. למה? כי התורה מעידה עליו שהוא טהור. הוא התאמץ, עשה עבודה, וכעת מעידים עליו שהשתנה.
“איזה רמב”ם! חברים, צריך להשתנות. ואיך? חוזרים לנקודה שבה פתחנו – לנקודה הכי פנימית, החיק שבו אמא מחזיקה את התינוק, הרי הנשמה הזאת שלנו היא ממנו”.
7.
הרב אורי נשאר גם לענות לשאלות של הצעירים ולברך אותם. דבר אחד בלט במפגש הזה, כמו בכל מפגש איתו: השמחה. החיוניות. הפעלתנות. זה בעצם מאפיין משותף לו ולרב שמחה הכהן קוק. הם תמיד פעלו מתוך אמונה גדולה, אכפתיות גדולה שנבעה מאהבת ישראל גדולה. תחושה שמה שהם עושים הוא הכי נכון, ולכן גם הכי משמח. ואין זמן, צריך להאיר את האור הזה לכל העולם. אפילו קצב ההליכה שלהם – עד שהגוף ניצח את הנפש – היה מהיר מאוד. היה קשה לי בגילי לעמוד בקצב שלהם.
“אני רוצה להגדיר את המטרה”, סיים הרב אורי את המפגש ההוא. “המטרה אינה כיף. צריך להתרגל לזה. לפעמים אנחנו מחפשים כיף, את השמחה שהייתה לנו שם. זו לא אותה שמחה. זה לא כיף וזה לא צחוקים וזה לא שני ויסקי וזה לא יאללה, סוטול, איזה צחוק היה. זה לא זה. זה דבר אחר. צריך להתרגל לקלוט באנטנות שלנו מה אנחנו מקבלים. לוקח זמן עד שאנחנו קולטים, אחרי שמתייחסים ברצינות לכל חלקי התורה, ומתפללים לבורא עולם שיפתח ליבנו בתורתו. צריכים לבקש את זה.
“ואז, כשהאנטנות הפנימיות הרגישות שלנו מתחילות לקלוט את אור התורה – זו שמחה שאני לא מכיר מכל הארבעים שנה הקודמות שלי. שמחה עצומה. אתה מאושר. המילה מאושר היא מאוד מדויקת: מאושר זה לא כיף, מאושר זה שיש לך אישור, אתה מקבל פתאום אישור מהאמת הזאת, הנצחית, המוחלטת, האמת שלפיה קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל – חד הוא! תודה רבה לכם. שנה טובה. הצבעתם כבר?”.
8.
ומכאן לדמותו המאירה של הרב שמחה הכהן קוק. והפעם אנחנו לא חוזרים שלוש שנים אחורה, אלא 25 שנים אחורה. במשך קרוב ליובל השנים שבהן כיהן כרבה הראשי של העיר רחובות, הקפיד הרב קוק לשאת בימים הנוראים שיחות חיזוק והתעוררות לא רק בבתי הכנסת ובמוסדות החינוך הדתיים בעיר, אלא גם בפני קהל רחוק יותר. הרבה יותר. בעשרת ימי תשובה של שנת תשנ”ח הייתה לי הזכות להתלוות אליו לשיחה כזאת, בפני תלמידי תיכון דה שליט הוותיק ברחובות.
במשך השנים זכרתי היטב את החוויה של המפגש ההוא, שהותיר בי רושם גדול, אבל לא זכרתי מה בדיוק נאמר בו. מה אמר הרב באותה שיחת התעוררות ליום כיפור בפני תלמידים שחלקם, במקרה הטוב, מציינים אותו ברכיבה על אופניים. לפני כמה שבועות, אחרי פטירתו של הרב, התרגשתי למצוא גיליון ישן של עיתון ‘משפחה’ שבו כתבתי, כעיתונאי צעיר ומתחיל, על אותה שיחה:
9.
הרב קוק יורד במעבר שחוצה את האולם המדורג. בקצה הבמה, לצד פודיום נואמים ופסנתר, כבר מחכה המנהלת וסוקרת בסקירה אחת את מאות תלמידיה: “מורות ותלמידים!”, היא מכריזה בקול גדול, מאחוריה יש מיקרופון אבל היא מסתדרת בלעדיו. “נשמע עכשיו את הרב הראשי של העיר, הרב קוק. כבוד הרב בבקשה”.
הרב עולה לבמה, ניגש אל הפסנתר ומניח עליו את הכובע הרבני שלו.
“קודם כל אני שמח מאוד על ההזדמנות לבוא ולדבר”, הוא אומר במאור פנים. “אנחנו נמצאים בתקופה בשנה שבה לכל יום יש ערך מיוחד. יום חמישי היה ‘ראש השנה’. שישי, היום השני של ראש השנה. שבת היתה ‘שבת תשובה’. ביום ראשון רבים צמו את ‘צום גדליה’. כל יום הוא חוויה. תפילת נעילה בסוף השבוע תנעל את המעגל המיוחד הזה. ותרשו לי לשתף אתכם בחוויה אישית שלי: אני חזן. לכן אני גם צרוד עכשיו. זאת אומרת… אני לא חזן, אלא עובר לפני התיבה. מה שנקרא ‘בעל תפילה’.
“ביום הראשון של ראש השנה אני מתפלל בישיבה של בחורים מבוגרים, וביום השני אני מתפלל עם נערים בישיבה תיכונית, ממש בגילכם. אנחנו חבורה כזאת. עמדנו יחד בתפילה משבע בבוקר עד שתיים בצהריים ואחר כך הם ליוו אותי הביתה. אתם יודעים, במשך כל שבע השעות שהתפללנו שם, לא היה נער אחד שהתפלל רק על עצמו. כל התפילה היא על ארץ ישראל, על עם ישראל, על כל העולם כולו. בכל שנה זו חוויה אדירה.
“אבל השנה הייתה לי התרגשות מיוחדת. לפני זמן מה פגשתי יהודי בשם אלבאום. הוא הראה לי דפים שאביו, אהרן ז”ל, הוריש לו. אביו היה במחנה הריכוז ברגן בלזן. כל משפחתו נהרגה. והנה מגיעים הימים הנוראים ואותו אהרן מחליט לכתוב מחזור, כדי שיהיה לו ולחבריו ממה להתפלל בראש השנה וביום הכיפורים. והוא כתב בלב כל התופת את התפילה, מילה במילה. הכול מהזיכרון. מהמחזור הזה הם התפללו שם במחנה ההשמדה.
“אני ראיתי את הדפים האלה וממש התרגשתי. אבל לקחת אותם לא יכולתי. ביום רביעי שעבר, ערב ראש השנה, בצהרי היום, דפיקות על דלת ביתי. בפתח עמד אלבאום, ובידיו דפים. ‘הרב’, הוא אומר, ‘הבאתי לך מתנה לראש השנה’. לקחתי ממנו את הדפים שהוא צילם לי ומהם, מאותם דפים, התפללתי לפני העמוד בראש השנה. זאת הייתה התרגשות עצומה. התמזגות. אני חלק מהם. גם אני יחד עם האחים שנהרגו'”.
10.
המפגשים האלה היו חשובים ביותר בעיני הרב קוק. שיא השנה. פעם ניסה אחד ממנהלי התיכונים בעיר לדחות את השיחה ל”אחרי החגים”, אבל הרב קוק סירב: אולי אם אדבר איתם לפני יום כיפור, הם יצומו. פעם קיבל רק זמן קצר מאוד לדבר עם מאות תלמידים לא דתיים. הוא החליט לקצר את השיחה שלו באופן משמעותי, כדי שיהיה לו זמן לברך אותם אחד אחד. וכך כל תלמיד אמר לו שנה טובה ומתוקה וזכה לשמוע את הברכה בחזרה. הוא חשב שעצם המפגש האישי הקצר הזה יותיר רושם חזק יותר מעוד דבר תורה על החג.
אבל במפגש ההוא, שעליו כתבתי, נשאר לו זמן. והוא ניצל אותו כדי לומר מסר אחד אחרון לתלמידי תיכון דה שליט, רגע לפני יום הכיפורים: “אני רוצה לספר לכם עוד משהו על אותו מחזור מיוחד מברגן בלזן: כשעברתי עליו שמתי לב לדבר מוזר. בראש כל קטע בתפילה נכתבה כותרת קצרה בשפה זרה. ‘למה הוא כתב בלועזית?’ שאלתי את אלבאום הבן, ‘הרי כל התפילות שם במחזור שלו כתובות בעברית’. והוא ענה לי שאביו סיפר לו שבאותה תפילה בצריף בברגן בלזן היו יהודים שלא ידעו להתפלל. זו הייתה תפילתם הראשונה. הראשונה והאחרונה. בשביל אותם יהודים כתב אלבאום כמה מילים בשפתם, כדי שלכל הפחות יבינו במה מדובר. איזו אחריות כבדה רובצת עלינו, לשאת את המסורת הלאה, שלא נהיה חס ושלום האחרונים”.