בכל שנה אוחזת אותי צמרמורת כשאמנון החזן בבית הכנסת שלנו מרעים בקולו ומכריז את “היה עם פיפיות” – פיוט נשגב שנכתב לפני מאות שנים, ונראה כאילו נכתב היום; כאילו יצא ממקלדת של בן דורנו שמצוי היטב בכאן ועכשיו.
תפילות ראש השנה הארוכות והמרגשות מציבות אתגר שביום-יום אנו פחות מורגלים בו. הרצון העז לומר ולהתחבר אליהם באיכות טובה מתפילות השנה, נתקל באתגר בן דורנו, בזמן בו הקשב מתקצר נוכח התראות קופצות שיטפון מידע וידע, ופיצול קשב שהפך מובנה.
עמידה לאורך זמן בתפילה ובקשה, נראית כמשימה קשה עד בלתי אפשרית: כולנו רוצים להאריך ולכוון בתפילה, כולנו מבקשים, אבל לא תמיד זה מצליח.
תרופה ותקווה אנו מוציאים בפתח תפילת המוסף בה מכריז החזן ומבקש, עזרה מיוחדת – “היה עם פיפיות”, כאומר לא די בתפילה אותה יגידו, אנו צריכים לעזרה מיוחדת של “היה”.
עבור כולנו, גם אלו שפיהם נמצא אבל רוחם בל עימם, המבוגר מאותגר הקשב, ילד על הרצף שמביע אחרת את הבנתו לתפילה, עבור כל הנוכחים נפקדים, עבור כל מי שרוצה אבל לא יכול – מבקש החזן את קשת הבקשות הורם מה שיאמרו, הבינם מה שישאלו, ידעם איך יפארו, גם מי שלא יכול לדבר בשפה מלאה ומתוך סידור מבקש ייצוג ועיניו תלויות לבקש רחמים.
עבורם זועק אמנון החזן בנעימת הלב המיוחדת “היה עם פיפיות”, היה עם פיפיות מי שלא נמצא כאן הורם הבינם השיבם, ולנו נותר לעשות את המאמץ להתגבר על הקושי, להתחבר ולנסות לפאר בכוחותינו, לראות מי מהסביבה הקרובה שלנו זקוק לתפילה שלנו או לעזרה בתיווך התפילה, בהפיכת הימים לימים של חיבור לקב”ה.
• הכותב מנהל מרכז חינוכי בעיריית תל אביב