בשונה מעמים אחרים, שאצלם היום המציין את תחילתה של שנה חדשה הוא יום של חגיגות ומשתאות, בעם היהודי ההתייחסות לראש השנה רצינית ורבת ניגודים.
המורכבות הזאת גם יוצרת לפעמים בלבול באשר לאופיו של היום.
קודם כול ראש השנה הוא יום דין, ‘היום הרת עולם’, שבו הקב”ה “יעמיד במשפט כל יצורי עולמים”. אין אומרים בו ‘הלל’, כדברי חז”ל: “הקב”ה יושב על כיסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?!”. גם אין אומרים בתפילה “מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון”, כי ראש השנה לא ניתן לשמחה ולששון.
ועם זה מצווה לאכול ולשתות ולשמוח בו, ואף נאמר על היום הזה: “אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים… כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ”.
השמחה נובעת מביטחוננו שהקב”ה ידון אותנו במידת הרחמים ויכתבנו ויחתמנו לשנה טובה ומתוקה.
לשמוח ברעד
ההגדרה המושלמת ביותר לניגודיות הזאת היא מילות הפסוק “וְגִילוּ בִּרְעָדָה”. ראש השנה משלב גיל ורעד, תקווה וחרדה, התרוממות-רוח לצד רצינות עמוקה. צריך לדעת להכיל את התחושות המורכבות האלה, המאפיינות כל-כך את ימי ראש השנה.
לצד הארוחות החגיגיות, הברכות והאיחולים הלבביים, יש לשמור על כובד הראש של הימים האלה. לכן נאמר שיש למעט בהנאת הגוף ובשינה בשני ימי ראש השנה, ולנצל כל רגע פנוי לתפילה, לתורה, ובעיקר לאמירת תהילים.
שמו של היום הזה מבטא את מהותו – ראש השנה. א’ בתשרי אינו היום הראשון של השנה בלבד, אלא הוא גם ה’ראש’ שלה. כשם שהראש מעניק חיוּת לכל הגוף ומפעיל את כל איבריו, כך ראש השנה נושא עימו את כל השפע והברכה של השנה כולה. לכן חשוב כל-כך לייקר את הרגעים של היום הזה ולנצלם במידה המלאה.
הראש איננו דומה לכל איבר אחר. אם יש פגם ביד או ברגל, זו פגיעה נקודתית, שאינה משפיעה בהכרח על כל הגוף; ואולם אם חלילה נפגע הראש – הגוף כולו נפגע. כל יום מימות השנה צריך לנצל כראוי, אבל אם לא ניצלנו יום אחד, זו פגיעה נקודתית באותו יום. ואילו אם חלילה ייפגע ה’ראש’ של השנה, הדבר ישפיע על כל השנה כולה.
עת הבקשות
ראש השנה הוא הזמן לבקש את המשאלות האישיות והכלליות: “תן כבוד ה’ לעמך… שמחה לארצך וששון לעירך”. שיהיה “הרם קרן ישראל עמך”. שעם ישראל יגיע למעמדו האמיתי, “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”, אור לגויים.
אנו מתפללים ל”צמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן-ישי משיחך”. שכבר יבוא המלך האמיתי, שעליו תנוח רוח ה’, וינהיג את עם ישראל ואת העולם כולו לעבוד את ה’ יחדיו. עכשיו הזמן לבקש ולהתפלל, וכדברי חז”ל: “במוצאי שביעית – בן-דוד בא”, במהרה בימינו.