שתי מפלגות מיותמות, התאוששות מהירה, והשקט שאחרי הסערה

1.

שתי פטירות מהדהדות ועצובות מאד טלטלו בשנה החולפת את הציבור החרדי, שני ‘בומים’ משמעותיים בשתי מפלגות חרדיות – הסתלקותו של הגר”ח קניבסקי זצ”ל בשושן פורים, והסתלקות חכם שלום כהן זצ”ל,  נשיא מועצת החכמים של ש”ס בכ”ה אב.

לכאורה, נותרו שתי מפלגות מיותמות, שמחפשות לעצמן דרך חדשה. אבל רק לכאורה. כי יחסית להסתלקותם של הגר”ע יוסף והגראי”ל שטינמן זכר צדיקים לברכה, הפעם צלחו שתי המפלגות את הזעזוע.

ב’דגל’ קיבלו ללא עוררין את מנהיגותו של הגרי”ג אדלשטיין ובש”ס חיפפו את ההחלטה את מי להציב בראש ‘המועצת’ והחליקו ל’המועצת קבעה’, ‘המועצת אמרה’ – ובא לציון ולש”ס גואל.

2.

זה היה כל כך שונה בימים שאחרי פטירתו של הרב עובדיה זצ”ל.

הימים, חצי שנה אחרי פטירתו, חג פסח ראשון של ש”ס ללא מנהיג, התחושה בשטח קשה. ואז מחליטה המפלגה להפיק אירוע מכובד ב’ארמונות חן’ בבני ברק ולהכתיר במהלכו את חכם שלום כהן לנשיא מועצת החכמים.

במקביל, חגיגי לא פחות, נערך אירוע בגבעת המבתר בבית הכנסת שבנשיאות הגרש”מ עמאר. אלי ישי וניסים זאב השתתפו באירוע, שניהם חברי כנסת מכהנים בש”ס. למרות שכיהן כראשון לציון, איש מעולם לא הציע לו, גם לפני שהפך לרבה של ירושלים, להיכנס למועצת החכמים של ש”ס.

ביום שישי אחד התקשר אלי  ניסים זאב. הוא סיפר, שזמן קצר אחרי שהשתתף באירוע אצל הגרש”מ עמאר קיבל טלפון מחכם שלום, “אותו אני אוהב כבן לאב, אני קשור אתו שנים רבות”. חכם שלום גער בו על השתתפותו, מן הסתם חשש ממחלוקת בתוך סיעת ש”ס. זאב היה סבור שבתשובה שנתן לחכם שלום על דבריו, הצליח לשכנעו. אני הייתי בטוחה בזה קצת פחות.

ימים ארוכים, אם לא חודשים ואפילו שנים, נקרעה התנועה מתככים. עד שאיכשהו הצליחה להגיע לחוף מבטחים, חברי כנסת יצאו בחוץ, נכנסו חדשים, נאמנים ליו”ר אריה דרעי. חסל תדרוכים שונים מאלו שמוציאה ההנהגה. אפילו הסתלקות חכם שלום לא הצליחה לשים קץ להרמוניה המאוחדת הזו, שיש שיכנו אותה דיקטטורה.

השניים שהשתתפו באירוע הפסח של הגרש”מ עמאר, נזכיר, יושבים עד היום בבית.

3.

זה לא שב’דגל’ היה קל יותר אחרי הסתלקות הגראי”ל שטינמן זצ”ל. זה לא שהיא נקרעה פחות מבפנים.

חורף תשע”ט, ערב הבחירות לכנסת ה-21, מה שידוע בעולם הפוליטי בשם ‘הסיבוב הראשון’. בדגל התורה מסתערים על ‘מעמד הרבבות’, עצרת בחירות בבני ברק. עשרות אלפי אברכים ובחורים רוקדים ומפזזים, איש מהם אינו מודע לדרמה המתרחשת מאחורי הקלעים ועל הביזיון שהיה מנת חלקם של חלק מגדולי ישראל, שהגיעו להשתתף באירוע.

שני סרטונים הגיעו אז למערכת חרדים 10: בראשון שבהם נראה ראש ישיבת סלבודקה, הגר”ד לנדו, נכנס לעצרת מלווה במקורביו, אבל מעוכב במשך דקות ארוכות.

ואז מגיע מרן ראש הישיבה הגרי”ג אדלשטיין, גם הוא מלווה במקורביו. אבל במקום לאפשר לו לעלות לבמת הכבוד, כמה חסונים עוצרים אותו ומונעים ממנו להתקדם. כך, במשך דקות ארוכות, כשהוא נאלץ ממרומי גילו לעמוד ולהמתין על רגליו, כשהמלווים אותו עומדים סביבו, נבוכים ואובדי עצות.

בקהל יש שמנסים למחות על ההשפלה, אבל הם מושתקים בגסות.

דקות ארוכות חולפות. בסופו של דבר מצליחים גדולי ישראל לעשות את דרכם לבמה. אבל אז יש מי שמנסה למנוע את עלייתו של הגר”ד לנדו אל קידמת בימת הכבוד.

הכל לקול צלילי “כי אורך ימים ושנות חיים ושלום”.

“ובכן צדיקים יראו וישמחו”, מתנגן השיר, “וישרים יעלוזו”. וברקע, המחזה המביש. רק אחרי פרק זמן שנראה כנצח מורשה ראש הישיבה  להתיישב ב’מזרח’.

“איזה בזיון!”, אמר לנו אחד מהנוכחים. “פשוט לצפות ולבכות”.

חודשים חלפו, נאמן ביתו של הרב אדלשטיין יישר קו עם נאמן ביתו של הרב קניבסקי. מוטי פאלי ויענקי קניבסקי פתחו ציר של שלום, שנשמר עד לפטירת הגר”ח.

4.

אם חשבנו שאחרי הסתלקותו יתפתח מאבק חדש, עד מהרה התברר שהגר”ד לנדו ממש אינו טוען לכתר, וסומך במאת האחוזים על מרן ראש הישיבה הגרי”ג אדלשטיין. אפילו עיתון הבית ‘יתד נאמן’, שתחת הנהגת הגר”ח קניבסקי, לעיתים חרק בכותרות ובניואנסים, שרק מיטיבי קרוא הצליחו להבין אותם היטב, היום מיישר קו עם ההנהגה מפוניבז’.

ובש”ס? לא נותרו מי שיחלקו על מהלכיו של דרעי, לא נשארו מבקרים. במצב היום, כל מינוי צפוי לעבור חלק כמו חמאה. איש לא יצייץ ביקורת.

שנת תשפ”ב הביאה שני זעזועים רוחניים לשתי מפלגות, אבל מתברר, שלעיתים, דווקא אחרי הסערה, משתרר השקט.

ועדיין, זהו שקט שיש לו מחיר. מי שזוכר את האירועים אליהם הוזנק הגר”ע יוסף במסוק בערבי בחירות, את הפאתוס בנאומיו, את הסחף בהצבעה בקלפי גם אצל המצביעים המסורתיים, לא יכול שלא להתגעגע.

היום המפלגה נזקקת לסרטונים שמופקים במשרדי יח”צ כדי לגעת בלבבות. פעם, הספיקה תמונתו של הרב בסלון ביתה של מסעודה משדרות.

בירושלים, את ניצחון ה-6-3 הובילה דמותו של הגר”ח קניבסקי, שדיברה אל הלבבות, מי לא רצה להתברך על ידו, מי העז לשחק בקלפי עם הוראותיו. היום, לכל דגלאי יש את ה’מרן’ שלו, ראש הישיבה שלו, רב נערץ איתו הוא נוהג להתייעץ. תם עידן.

וזה עצוב. עצוב מאד. השקט הזה, אפילו מפחיד.