החלום של ליברמן, הרגע שבנט הפך להיסטוריה, החיוך של פינדרוס
1.
ערב החגים לפני שנה, בלשכתו של שר האוצר אביגדור ליברמן. הרבה אומץ הייתי צריכה כדי לעשות את הראיון הזה עמו, בדיוק כמו עם יאיר לפיד בשנת 2015 כשהיה (עדיין) מוקצה מחמת מיאוס בחברה החרדית.
ליברמן התגאה בתקציב המדינה שאושר, סיפר כמה בתקציב חברתי. אבל שנה אחרי, אני לא חושבת שהוא היה פותח את זה לדיון, כשאנשים מחטטים בפחי זבל, בניסיון לשרוד את החודש.
הוא גם התגאה בהורדת גיל הפטור לחרדים, מה שיוציא לדעתו המוני חרדים מהכוללים והישיבות אל מקומות עבודה. שנה חלפה, גיל הפטור לא ירד, חוק גיוס לא עבר. וממשלה? אין.
הייתה לו אז תקווה חלומית: הוא דיבר על ארבעה חברי כנסת מהליכוד שכבר מתייצבים על הקווים ומחכים להזדמנות לחבור אל הקואליציה. כשניסיתי לומר לו שהם מתכוונים ליום שאחרי נתניהו, הוא התעקש. “הקשבתי גם לקול המוזיקה”, אמר. והיה לו ברור, שאו-טו-טו יש עריקים.
“אתה יושב שם בכורסאות מאחורי המליאה, אין בן אדם אחד בליכוד שמאמין לנתניהו. כולם אומרים, אנחנו באופוזיציה רק בגללו”, אמר.
שנה חלפה, הם יכולים להמשיך לפטפט בכורסאות שמאחורי המליאה, אבל איש מהם לא התייצב נגד נתניהו כמועמד לראשות הליכוד.
“אני לא רואה מצב שהקואליציה לא תוציא את ימיה”, הפתיע אותי אז בנחרצות שבה אמר את הקביעה הזו.
4 שנים? נדהמתי.
“כן”, השיב, בטוח בעצמו.
ניסיתי לשאול מי חשוד ככזה שיפרק את הממשלה, אבל ליברמן טען שאין כרגע אחד כזה וש”לכולם ברור שהאלטרנטיבה יותר גרועה”. הוא אפילו הוסיף, שאם הממשלה תחזיק ארבע וחצי שנים, “אז בטוח תהיה עוד קדנציה”.
תכלה שנה וחלומותיה.
2.
אבל היה רגע אחד בו ידעתי שהממשלה הזו תיפול בקרוב, ושעון החול כבר ניצב הפוך על שולחן. זה היה הרגע בו בנט, זה עם כיפהל’ה על הראש, בז לאברכים.
כשראשי הסיעות החרדיות כינסו את העיתונאים החרדים בימים שלפני הקמת ממשלת בנט-לפיד ודרשו שנתקוף אותה, סירבתי להשתתף במחול הזה. אמרתי, נבחן את הממשלה על פי מעשיה.
כשפגשתי יום לפני הקמת הממשלה את איילת שקד באחד ממסדרונות הכנסת, שאלתי אותה אם אני לא אמורה להיות מודאגת ממה שתעולל הממשלה החדשה לציבור שלי. היא השיבה בנחרצות: אני לא מודאגת ממה שיקרה לחרדים, לא יקרה להם דבר, אני חוששת ממה שיקרה לציבור הימני.
אבל אז, באחד מימי חודש אדר א’, נשא נפתלי בנט נאום מביש.
פגשתי את איילת, שוב במסדרון, הפעם הייתי נחרצת. “את יודעת, איילת, שבניגוד לרבים מעמיתי לתקשורת החרדית, אני לא מבקרת את הממשלה על אוטומט, אבל הנאום של בנט צרם לי וחתך אותי בבשר החי. ככה להתייחס לבנים שלנו? שלי?”
אני לא בטוחה שהיא הבינה עד הסוף מה בדיוק אני רוצה, אני אפילו לא בטוחה שהיא העבירה לו את המסר. אני את חובת המחאה שלי עשיתי.
זה מה שאמר אז האיש, שבסופה של שנה מצא עצמו ספון, בבושת פנים, בביתו.
“אני רוצה לספר לכם הערב את סיפורה של משפחה – משפחת גונן. משך שנים משפחת גונן או לוי או אדרי – נותנת ונותנת. ההורים שירתו בצבא, משלמים מיסים, המשפחה מחזיקה מעמד בזמנים טובים ובזמנים קשים. אלה האנשים הטובים שקמים כל בוקר, בודקים את הילדים, שולחים אותם לבית הספר, מפזרים לחוגים, הולכים לעבוד. אלה המשפחות העובדות.
“החוזה אומר, שהאזרחים הטובים, העובדים, שנושאים בנטל הקיום של המדינה, מגיע להם לשמור יותר מהמשכורת שלהם”.
הם, העובדים, האזרחים הטובים. הילדים שלנו, נטולי הליבה, חובשי ספסלי בתי המדרש בכוללים והישיבות, ממש לא. וכל זה, עם כיפהל’ה על הראש.
ליבי אמר לי, שעל זה יהיה מחיר. לא יכול להיות שיהודי יבוז כך בריש-גלי ללומדי התורה, יהפוך אותם ל’אזרחים הלא טובים’, רק משום שהם לומדים בכולל – והממשלה שלו לא תיענש.
מהרגע זה והילך תחל מפלתו, ניבא לי ליבי.
3.
אבל מי שזיהה ראשון היה, ללא ספק, ח”כ יצחק פינדרוס, אותו פגשתי בכנסת מתחילת אדר ב’. חיוך רחב היה מרוח על פניו, אני התקשיתי להבין על מה ולמה.
הימים ימי גזירות תכופות והולכות. נכון שהמושב הסתיים מבלי שהקואליציה הצליחה להעביר את חוק הגיוס או את חוק הגיור, אבל רפורמת הכשרות כבר נכנסה לתוקף, שעון החול לכניסתו לתוקף של חוק המעונות כבר החל לפעול, חוק הגיוס היה בשלבי הכנה די מתקדמים ונראה היה שיעבור בתחילת המושב הבא, שרת התחבורה שיחררה אמירות כואבות על חילולי השבת. בקיצור, המצב נראה היה עגום.
פינדרוס הסביר לי, שחוש הריח שלו חש את קיצה של הממשלה הרעה הזו, ואם היו עוד כמה ימים עד לפגרה, היא כבר הייתה נופלת. אז או-טו-טו אחרי החזרה מפגרת הפסח זה יקרה. “במומנטום של עכשיו, חודש”, כך אמר.
האמת, הסתכלתי עליו כהוזה. אבל חלף חודש ועידית סילמן הודיעה על פרישתה.
“אני הייתי עם עידית סילמן במסע להונגריה”, סיפר לי אחר כך, “מהשיחות איתה הבנתי שהיא לא תהיה מסוגלת לעמוד בזה עוד זמן רב. אתה לא יכול לחזור לשכנים, לבעלך, לאנשים בבית כנסת, ולהגיד להם שאתה לא מסוגל לעשות מעשה. אתה יכול לעשות את זה יום, יומיים, חודש, חודשיים – בסוף זה נגמר”.
בימים ההם, עוד קיוויתי שאיילת שקד תהיה הפורשת הבאה. הוא היה מפוכח הרבה יותר. “מאיילת אני לא מצפה לכלום”, אמר.
וצדק.
שנתיים לקח ל’ממשלת האחים’ בנט-לפיד של שנת 2013 לכלות את ימיה, חודשים ארוכים לקח לממשלת נתניהו הרביעית לתקן את הנזקים.
לממשלת השינוי הנוכחית זה לקח הרבה פחות, שנה וקצת.
בתפילה שבשנה הבאה נצליח לגלגל את גזירותיה לאחור ולפתוח עבור הציבור החרדי דף חדש.
על כוס של שתיה מתוקה, מונחת על צלחת חד פעמית.
תגובות
אין תגובות